בעית המצאת הסיפורים

מאת: חרדי בעולמו

כתבת כאן, על תופעה שפושה במחנינו. לא זו בלבד ש'אחרי מות, קדושים אמור', אלא שאחרי המוות של אנשים שונים ממציאים אודותם סיפורי מעשיות שאפילו משל לא היו.

הסיפור שאליו אתה מתייחס, הומצא כדי להאדיר את המאבק והאסון הנורא בהחזקת אייפון. לפי הסיפור, אחד הנרצחים ממירון היה יכול להינצל ע"י מישהו שהיה לו אייפון, אבל בעזות דקדושה הוא העדיף למות, מאשר להעזר במי שמחזיק מכשיר טמא כזה. (הערה: בהיות שהסיפור בין כה וכה מומצא, אז כל קורא מוזמן בזאת להמציא סיפור אחר, מתאים יותר לפי ראות עיניו. אפשר רק לקנא בדרשנים שלא זו בלבד שהם ממציאי ומספרי סיפורים, אלא שהם גם מקבלים על כך כסף מציבור פותה).

על כך הערת שלא מן הדין לעשות כן, לספר סיפורים שלא היו ולא נבראו, רק כדי להעצים מישהו או משהו. שהנושא חשוב כשלעצמו, וחבל 'ללכלך' אותו בסיפורי בדיות.

העניין הוא שעלית כאן על נושא שכל יודע-ספר מכיר היטב. זה נקרא 'היסטורגרפיה', כלומר סיפור ההיסטוריה. לבושתנו ולכלימתנו יחסית למגזרים אחרים, אצלנו מצוי מאוד שממציאים סיפורים על גדולי ישראל ולא אחת אתה שומע את אותו סיפור, רק על מישהו אחר - בהתאם לשייכות המגזרית של המספר, כמובן.

בחלק מהמקרים מגיעים הדברים עד כדי גיחוך. מסופרים מעשיות על צדיקים ובהמותיהם, שפעלו מעל ושלא כדרך הטבע. צריך להבין שספרות קלוקלת זו, נקראת ע"י חוקרים שאינם יהודים והרושם שהם מקבלים על הציבור שלנו, גובל בחילול השם נוראי.

יש מי שרואה בסיפורי בדיות אלו חלק ממשי מהיהדות שלו ובמקרה כזה, עדיף שלא לתקן אותו, משום שכל יהדותו יכולה להיסדק ר"ל. אבל במקרה של אנשים ברי דעת, כדאי להציל לפחות את  הילדים מקריאת חוברות כאלו, משום שברבות הימים זה עלול למוטט את כל תיסתם הדתית, ר"ל. והחכם עיניו בראשו, שלא לחכות לגיל ההתבגרות, אלא לבנות חינוך ילדיו על אדני התורהוהיראה המוצקה ולא על סיפורי בדים.

רק משום 'נותן טעם לשבח', אספר כאן מה ר' הלל זקס זצ"ל (ראש ישיבת חברון ונכדו של החפץ חיים) אמר על אחד הסיפורים המפורסמים אודות החפץ חיים.

מאז ילדותי כבר שמעתי שלחפץ חיים היה בגד של שבת חדש, מונח ומחכה ליד דלת היציאה מביתו, כך שהיה מוכן בכל רגע לבואו של המשיח. את הסיפור הזה שמעתי אין ספור פעמים וכמדומני שאין יהודי חרדי שלא שמע אותו.

וכה אמר על זה הגאון ר' הלל זצ"ל:

מי שמספר סיפור כזה על החפץ חיים, אין לו שמץ הבנה, לא במצבו של החפץ חיים ולא באידשקייט כלל וכלל.

ראשית, צריך לדעת שהחפץ חיים חי בעניות מופלגת מאוד - גם ביחס לדורו.

מפורסם הסיפור שמישהו שביקר אותו שאל אותו למה הם יושבים על ארגזים ולא על כסאות. הח"ח שאל אותו 'והיכן הכסאות שלך?' ענה לו האיש 'אני רק זמני כאן', השיב לו הח"ח 'גם אני'. זה סיפור יפה ויכול להיות נכון, כי לחפץ חיים באמת לא היה כסף לקנות כסא ואם הזדמנו לו פעם כמה פרוטות, מיהר לתיתם לעני מסכן. הוא היה זהיר מאוד בממונות ולא קיבל פרוטה מאיש. בשביל להדפיס את ספריו, הוא היה סובב כרוכל ומקבל כסף מראש מאנשים, שכדי שיהיה לו כסף להדפיס את ספריו.

בכל אופן, המשיך ר' הלל זצ"ל. לחפץ חיים לא היה כסף לקנות בגד חדש. אולי בכל חייו לא לבש אפילו פעם אחת בגד חדש, אז לתלות בו בוקי סרוקי זה, הוא דבר הבל מוחלט.

מעבר לזה, טען ר' הלל, לפי הבנתו של של הח"ח אם באמת היה מזדמן לידיו רובל כסף שאפשר לקנות בו בגד, האם היה 'משקיע' אותו בבגד חדש, או שהיה מעדיף אלף מונים לתיתו לעני רעב ומסכן?? פשוט שהיה נותן אותו לעני (זה לספר לשה"ר על הח"ח, לומר עליו שמנע פרוטנה מעני, בשביל להשוויץ בפני המשיח עם בגד חדש, היה אומר ר' הלל זצ"ל).

חוץ מזה, טען ר' הלל את טענת הניצחון שלו, וכי המשיח היה שם לב בכלל מה לובש איזשהו יהודי? זה מה שהוא היה מסתכל??? אם אתה רוצה להיות מוכן לביאת המשיח, אז תלמד עוד דף גמרא, תעשה עוד חסד, זה הכנה לביאת המשיח - לא בגד חדש.

כמובן שהדברים פשוטים וברורים אחרי שר' הלל טען אותם. אבל עובדה היא שרוב העולם יעדיף להמשיך לספר לעצמו סיפורי-דרשנים. כך נוח לו לעולם.

מה אתה מחפש, ר' חיים היקר, אמת? חכה לאחרי מאה ועשרים שלך. פה יהיו לך רק מספרי סיפורים.

חרדי בעולמו

נ.ב.

שתי הערות

1. אפילו תמונת הח"ח שלמעלה היא דוגמה ל'היסטוריוגרפיה'. במקור עיניו מושפלות ואינן נראות כלל.

2. בתמונה המקורית נראה גם חתנו, הרב מנחם מנדל זקס, אביו של הגאון ר' הלל זקס זצ"ל.