והחי יתן אל לבו

נקודתית:

האשמה על המשטרע שסגרה את דרכי היציאה ממתחם תולדות אהרון במירון.

רוחבית:

ההר לא מסוגל להכיל כמות בלתי מוגבלת של ציבור הולך וגדל משנה לשנה. 'טרגדיה במירון' הייתה רק שאלה של זמן מיקום ועיתוי, לא 'האם זה יקרה'.

פרטית:

לכל הרוג יש חשבון אישי מדויק למעלה בשמים, על מה ומתי הוא יקטף ויעלה בסערה השמימה. וכל צער הנגרם למשפחתו ולסביבתו גם כן מחושב בדיוק.

לאומית:

45 הרוגים ביום כזה, בשעה כזו, במקום שכזה, זה סטירת לחי מצלצלת לכל עם ישראל.

זה מסר אלוקי שמימי שכל האירוע הזה לא רצוי. כמו גשם בסוכות שהגמרא אומרת 'כעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו ואומר לו אי אפשי בשימושך'.

הפכנו את מירון למוקד 'עליה לרגל'. במקום 'שלוש רגלים תחוג לי בשנה' 'במקום אשר יבחר'.

את הר הבית הפכנו למקום של 'כרת', ובראש התחליפים עשינו את 'לג בעומר במירון'.

במקום שהאדמו"ר הכהן הצדיק מתולדות ישפוך שמן למנורה וידליק את הנר בהר הבית, לעיני כל ישראל, באותה השתפכות הנפש, בשירה ובדביקות ובהתעלות, יצרנו לעצמנו תחליף 'הדלקה במירון'.

חזרנו לארץ הקודש אחרי 2000 שנות גלות, במקום לעלות לרגל להר בית ה', לבנות את בית המקדש, להקריב קרבנות, להדליק את המנורה הטהורה.

במקום לעשות את רצון ה', לקיים עלייה לרגל להר הבית, ג' פעמים בשנה. באותה צורה ועוצמה כמו במירון. הורחקנו והתרחקנו, הפכנו את הר הבית ל'מצורע' שאסור לגשת אליו.

במקום שהתקיים בנו: 'מעולם לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים', 'היו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים'.

ה' הוא רחום וחנון, ומאריך אפיים. ואנחנו צריכים להבין ולהסיק 'והחי יתן אל לבו'.