ספרי המוסר שנכתבו על ידי גדולי ישראל טרם כתיבת התניא נחלקו לשני סוגים.
בעל "ראשית חכמה", תלמיד רבי משה קורדובירו (הרמ"ק), כותב שההבדל בין ספרו לספרי מוסר אחרים, כגון: "חובת הלבבות" או "שערי תשובה", הוא בכך, שהם מושתתים על השכל האנושי ופונים אליו, לעומת ספרו המבוסס על הזהר ומדרשי חז"ל, הפונים לנשמתו של היהודי.
מחברי "חובת הלבבות" ו"שערי תשובה", שהיו גדולי ישראל, סברו שכדי להשפיע על בני דורם, יש לפנות אליהם רק באמצעות השכל האנושי ללא עירוב עניינים המבוססים על אמונה וכדומה. וזאת, בשונה מה"ראשית חכמה" שסבר שיש להשפיע דווקא באמצעות האור הגנוז במאמרי חז"ל המדברים אל הנשמה.
ייחודיותו של ספר התניא הוא בכך: שהוא, מחד, מלא מדרשי חז"ל משולבים בדברי הזהר הקדוש וקבלת האריז"ל, הפונים, כאמור, אל הנשמה. אך, מאידך, הוא כתוב באופן כזה שהדברים מחלחלים גם לשכל האנושי (של הנפש השכלית) ודרכה אל השכל והמדות של הנפש הבהמית. שהרי, כמבואר בתניא, הנשמה לא ירדה כדי לתקן את עצמה, אלא את הגוף והנפש הבהמית. וזהו איפוא ההבדל הבסיסי בין התניא לספרי המוסר שקדמו לו.
הרב יקותיאל גרין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.