שבתא טבא וחג שמח

 

מאת יהודי פשוט

ברשות אדוני הגאון המשפיע הדגול פמ''מ הרב מוהרח''ש שליט''א

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את־בני ישראל לפני מותו

מדרש ספרי: וזאת הברכה - לפי שאמר להם משה לישראל דברים קשים תחילה: מזי רעב ולחומי רשף, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ובחורב הקצפתם, ממרים הייתם - חזר ואמר להם דברי נחומים: וזאת הברכה אשר ברך משה. וממנו למדו כל נביאים, שהיו אומרים להם לישראל דברים קשים תחלה וחוזרים ואומרים להם דברי נחמות. ואין לך בכל הנביאים שהיו דבריו קשים כהושע: תחלת דבריו אמר להם: תן להם ה' מה תתן תן להם רחם משכיל ושדים צומקים, חזר ואמר להם נחמות: ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וגו', ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן, ארפא משובתם אהבם נדבה, אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה. וכן יואל אמר: שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ, ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם? עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר: יתר הגזם אכל הארבה, ויתר הארבה אכל הילק, ויתר הילק אכל החסיל. חזר ואמר להם דברים נחומים: ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה הילק החסיל והגזם. וכן עמוס אמר: שמעו את הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים הרוצצות אביונים האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה, וחזר ואמר להם דברי נחומים: מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא, ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. וכן ירמיה אמר: והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון קול שמחה, קול חתן וקול כלה, כי לחרבה תהיה הארץ. חזר ואמר להם דברי נחומים: אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים יחדיו ע''כ   ד"א וזאת הברכה - זה מוסף על ברכה ראשונה שברכו יעקב אביו: וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. נמצינו למדים שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את בניו משם התחיל משה וברכן, שנ' וזאת הברכה, הרי זה מוסף על ברכה ראשונה. ואיזו? זו תפלה, שנאמ': תפלה למשה איש האלהים. ועדין דבר תלי בדלא תלי, ואין אנו יודעים אם תפלה קודמת הברכה - ואם ברכה קודמת לתפלה? כשהוא אומר וזאת הברכה הוי תפלה קודמת את הברכה, ואין ברכה קודמת לתפלה. והרמב''ן בפירושו כתב עה''כ וזאת הברכה: לזה הסוד נתכוונו רבותינו במדרש שאמרו בבראשית רבה (ק יג) וזאת אשר דבר להם אביהם עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל כיון שעמד משה רבינו פתח להם בוזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם אביהם הוי וזאת אשר דבר להם אביהם אמר להם הברכות הללו אימתי מגיעות אתכם משעה שתקבלו את התורה שכתוב בה וזאת התורה וגו' כי המלה הזאת תרמוז לברכה שהיא התורה והיא הברית דכתיב: זאת בריתי וכבר הזכרתי זה:  ע''כ. ולהבין את עניין הברכה  המלבי''ם כתב: ברכת הצדיק כשבאה על דרך בקשה הוא בא ע"י שיש זכות להמתברך כשיש השתוות מה בהזכות עם הברכה אשר יברכו שימלאנה ה'. אופן הב' שיאמר בדרך נבואה שככה יהיה עם האיש הזה. ובזה לא יצטרך להזכיר זכות אל המתברך. ותועיל כאשר יועילו כל דברי הנביא בעתיד שלא יגרום החטא שישתנה. וז"ל בעל התורה והמצוה: (בראשית כז ג) שענין הברכה הוא שהמברך בכוונתו יעלה בדביקות נפשו אל מקור העליון אשר שם צוה ה' את הברכה ויזיל מי הבריכה מדליו על המתברך. וגם יכין את המתברך שיהיה מוכן אל השפע ההוא. ובזה צריך ג' ענינים. א) שיכין את המתברך שיהיה מוכן לקבל שפע הברכה. ב) את עצמו שיעלה בסולם הדבקות עד מקור הברכה. ג) שיהיה התקרבות וחבור בין המברך ובין המתברך. וז"ש וזאת הברכה שהברכה מצד עצמה תעורר זכות על ישראל. אשר ברך משה שהיה בו מדת הענוה. ומי שהוא עניו אין בו קנאה ושנאה והיה אוהב את הכל ונפשו קשורה בנפשות כל ישראל. איש האלהים שהיה דבוק תמיד אל ה' מקור הברכות. את בני ישראל שהם מוכנים לקבל הברכה תמיד וכבר חלה עליהם הברכה ע"י ברכת האבות וברכת ה' ע"י קבלת התורה. וגם מצד נפשותיהם נתדבקו במשה רבם שהיה כמו אביהם (עד"ש אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת): לפני מותו גם מצד העת ראוי שתתקיים ברכתו, כי אז יזככו הצדיקים נפשותיהם נוכח ה'. וה' ימלא דבריהם, כמו שאמר אליהו אל אלישע (מ"ב ב ט) שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך ע''כ. ואני בעניי הייתה יושב ומתמיה על הר''י בכור שור שפירש עניין ברכת משה לפני מותו כעניין של דרך ארץ שראוי שיפרד אדם מחבירו מתוך ברכה, כי קשה לקבל שברכות נשגבות בנסיבותיה של פרשה זו באו לעולם כעניין של דרך ארץ ונימוס יפה.. אך מצאתי שפירושו הוא הקרב ביותר לתיקון המידות בהנהגות טובות בין אדם לחבירו שהוא עיקר התורה. ואזכור לטובה אדם יקר שלימד אותי להתבונן ולהחשיב  את הברכות הנימוסיות השגורות בין הבריות  כי היה לנו בשכנותנו קריגס-איד חכם ידוע חולי אך חכם וממולח ואוהב הבריות מופלג שהרבה לצטט מכתבי בכיר תלמידי המגיד הגדול ממזריטש רבי מנדלה וויטבסקיר זי''ע עד שכינינו לו דער וויטבסק׳ער רבי או סתם דער-רבה (רעבע בעגה הונגרית)..  המיוחד שבאותו אדם היה שהוא התבונן בילדותיות עולמנו כאחד המביט מחוצה לו כי הוא כבר שכב בשלולית דמו ונחשב למת אחרי שירו בו שומרי הגטו הנאצים. ולמרות השחפת שהחזיר עימו מאושביץ הוא השתקם התחתן והקים משפחה.  וכך הוא אמר לי באירוע מסויים; יונגערמאן,  אל תחשוב שהעולם משתטה בברכות הכנות והמזויפות שאנשים מעניקים זה לזה כחלק מחיי היום יום. החל מהבוקר טוב עד הערב ולילה טוב ושיהיה לך חג שמח שתאכל לבריאות ושיהיה בהצלחה ובמזל טוב וכו׳ כי כל אלה הם מקובלות בכל התרבויות מאז ימות עולם ולא שמעתי שמישהו ינסה לעקור אותם באשר הם כאמירות סרק כי אין שום היגיון שיומי או נסיעתי יהיו מוצלחים יותר מכח איחולי זולתי זר או קרוב.  כי חז״ל כבר הגדירו את ההתעלמות ממאן דהו המוכר לנו ואי דרישה בשלומו כמין מעשה של רוע כגזל.. ואכן הצדק היה עמו, שאם נהרהר בדבר אכן נמצא שאנחנו קשורים זה לזה ברוחנו, ואם חברי לא ידרוש בשלומי ולא יברך אותי שאצליח במעבדי שנראה לו. עלול הדבר לערער בי איזון מסויים, ומכאן קצרה הדרך גם להיזק חומרי ונזקים שיתפשטו לתוך חייהם של אחרים, ומוסר התורה תחייב אותנו בערבות הדעת והנפש, שניתן דעתנו לעשות ככל אשר לאל ידנו להרים את רוח זולתנו ולמנוע חלישות הדעת ובושת ולהרחיק ההיזק מחברנו. ומכאן הרבה מצוות מיוחדות כמו השבת אבידותו תשלום נזקו ועוד ועוד. והנימוס המוסרי יחייב שבהפרד האדם מחבירו יאמר לו דברי ברכה שמהם יודיעו כי ערבה לחברו ידידותו והוא ייזכר לו לטובה ולברכה. ומכאן לפירוש הר''י בכור שור, שאכן משה רבנו בהפרדו מעמו אחרי כל העליות והמורדות ביחסם אליו ולדרכי השם שלימדם והזהירם עליהם, נצרך להניחם עם דברי אהבה שיהיו שקולים להם כנגד כל הדברים הקשים שהטיח בהם רק ע''מ שלא יתמרמרו ויתייאשו עד להרחיק זכרו ורישומי לקחו מלבם..  ופשיטא שישנם צדדים סגוליים גם בברכות המהלכות בין הבריות כי ברית כרותה לשפתיים  והדיבור שבפי האדם הוא בבחינת רוח ממללא והכל כפי שהוא אדם. אבל אין בפרשה זו שמץ של סימוכין לתרבות הברכות האוילית שפשתה בימינו בין יהודים שומרי תומ''צ. ואילמלא דמסתפינא הייתי אומר שהלוואי ולא יביאו עלינו המברכים המקצועיים היפוך הברכה ח''ו כי שם למעלה אין סודות, וגלויים גם הדברים שהם חס מלהזכיר לצמיתי העיתונים החרדים. ומי יודע האם היזיקם של מי קשה יותר של הבאבות וה'מקובלים' הבורים או של ׳תותחי הברכות והישועות׳ יורשי חסידויות וחכמי תורה שמעולם לא נתנו דעתם על איש זולתם ועושים מתומת עם ה' פלסטר. אלה עורמים אותם על דרגשים למאות ולאלפים כתרנגולים כדי שיסתכלו בהם ויתברכו, או אלה שליבם רחב מלאמץ עליהם את לשונם ופוטרים אותם אותם במילחא חפורה ובוהה ר''ל. אבל מוטב שנניח לו לנושא המביך בימים שלפני הושענא רבה.. ונשוב לדברי הכתוב ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל והבקי בקלקול הליכות הנהגת הצבור בדורנו בין יבין בדברי רש''י המפרש ראשי עם שהוא כמו שאו את ראש בני ישראל, דהיינו כללות הציבור כולו, ויזכיר דבריהם ז''ל שנמלכים בציבור קודם שימנו מינוי מעליהם, כי מלך לשון נמלכים דהיינו התייעצות מי ראוי להתמנות עליהם ע''מ שלא יהיה פתחון פה ומקום לרקד לשטן המחלוקת ונהיה בבחינת יחד שבטי ישראל. ועוד דבר גדול אמר כאן רש''י הקדוש בתמצית דבריו וכן הדעת זקנים והרא''ש כי בחי' מלכותו ית' וקירבתו אלינו תלויים בבחינת יחד שבטי ישראל באגודה אחת באחווה בלי פירוד. ובהתבונן נמצא כי מידות הגאווה וההתנשאות הן גרם כל הפירודים הדוחקים רגלי השכינה הקדושה. וכבר הזכרתי בעניין זה את צעקת לבבו של פאר דורנו הגרי''ל זי''ע אשר נהם גאווה גאווה גאווה!! כנגד מנהל מוסד שלא מצא את רוחניותם של יתומים שהובאו אליו מחיידר אחר מספקת ע''מ שיצרפם לחיידר שלו. והמתבונן המשיל יבין שאין בו ב'סנוביזם הרוחני' אשר פשה בימינו יותר מערלת הלב וטמטום הדעת, מה גם שכלפי שמיא אין לך בן מביש מזה המתגאה על אחיו בפני אביהם..  ואין טוב לפניו ית' מאשר יהיה שלום בניו כשלום הצאן בלי שמץ התנשאות ופירוד, וענוים ירשו ארץ ויתענגו על רב שלום בזה ובבא. ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך וישכר באהליך פשוטו של מקרא כדרך שפירש הרמב''ן הוא שבברכתו של יעקב כבר נאמר זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אנית וירכתו על צידן, ונאמר בו כאן שפע ימים יינקו, שיהיו מתפרנסים בשופי מדיג עמוק בלב ים ובשפוני טמוני חול שהן החלזונות שבקרקעיתו לאורך החוף של נחלתו ואותם דגים צדפיים שנקראים מיורקס שמהם הפורפור שהוא צבע התכלת והארגמן המאוד יקרים אותם היו מפיקים ומעבדים בצידון כדברי הכתוב וירכתו על צידון וכמובא במדרש (ובימינו נתגלו שם שרידים משמעותיים ותעשייה זו). ואילו ישכר שכנו היה מתפרנס מעבודת האדמה הפוריה בנחלתו . לכן הייתי מתמיה כי יותר ראוי היה לברך את זבולון בבואו עם שפע הימים כי צלחה דרכו, ואילו לישכר שישמח בצאתו לאדמותיו ויראה בתנובות שדיו שנתברכו. אלא שדרכו של עולם הוא שמשוש ימי טובו של הדייג יוצא בפחדיו שלא יאבד ברוח סועה וסער ובמפח נפשו הימים שהוא חוזר ריקם. וכן שמחת האסיף של האיכר תצא בדאגות על קללות האדמה שאנו מונים בפיוט הושענא אדמה מארר ובעיקר מצוקת ימי השטף והכפור שהאיכר כלוא בביתו דואג על עמלו שלא ישחת ואין בידו להושיע.  ע''כ בירכם משה שיתרגלו ברוב טובה והרחקת הנזק עד שהיוצא לים יצא בשמחה. וכן עובד האדמה ישקוט וישמח גם בימי אסורו באהלו. על כן יפה אמר הכתוב שמח זבולון (כבר) בצאתך. וישכר (בעודך מצפה) באהליך כי רגילים תהיו בברכתו יתברך כי אין מחסור ליראיו.  ויבכו בני ישראל ורשי''י יזכיר שכאן נאמר בני ישראל ובאהרן נאמר כל בית ישראל משום שהוא היה מעורב בשלום המשפחות והכל אנשים כנשים קשורים אליו בעבותות האהבה. אך נסיון החיים למדני בעווה''ר שאסון שאין לו מרפא כאבדן בן או בת ידמים את הרגשות והבכי הראשון יהיה בכי עצור ותבוני בבחינת בני ישראל,  כן הסתלקותו של מרע''ה אחרי הכנתם בשירתו ותוכחתו והודעתו ית' עצמו בעצם היום הזה, לא הייתה מהאירועים שעוררו את רגשות בכי האבדן השגור במות קרוב חביב לפתע פתאום, אלא  מין בכי אבל תבוני רוחני ועמוק ותדיר השייך רק במעטים המתבוננים וחשים.. אלא שבעווה''ר כל הוויות היהדות והנהגתה עד עצם היום הזה אינם אלא מספד ונהי על בחינת המשה שבדור שהוא המנהיג הראוי שלא קם לנו.. ומכיוון שתקצר היריעה מלעסוק בכל מצוות חג הסוכות הבעל''ט נסיים במנהג יקר החופף על כל עשיותנו בירח האיתנים שהוא חיבוט הערבה בשביעי של חג שהוא יום ההושענא רבא. הציבור בימינו נוהג כמנהג האר''י ז''ל (ומוסיפים עוד ועוד חבטות על ימין ושמאל איש לפי כוחו שיחו וכעסו, אף כי לא יקפידו לחובטו על הקרקע ממש..) ואין צריך להרבות חקר בטעמי מנהג זה כי כל לב יחוש שאנחנו כמו אומרים לפניו אחרי כל תפילות ועשיות ירח האיתנים אפגעבלאזן אפג'דאוונט אויסגעפאסט אפגעזעצן אפגעשאקלט ראה נא עמידתנו לפניך רפוסים חבוטים ומרוטים כהושענות חבוטות אפג'שמיסענע הושענות בלע''ז  ועל רחמיך אנו בטוחים ועל צדקתך נשענים ולישועתם מצפים.. ונחתום בטעמי החג מרבינו בעל השפת-אמת : טעם סוכות אחר ר"ה ויוהכ"פ. כי הבעלי תשובה אין להם מקום והקב"ה נותן לו מקום והוא הסוכה. כי בנ"י המה עתה בעלי תשובה ויושבין בצלו של מקום. וכפי מה שיודע האדם שאין לו מקום מצ"ע נותן לו הקב"ה מקום. ומקום זה גבוה ממה שזוכה במעשיו. ועל זה אמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי הבע"ת יושבין במקום הניתן להם משמים כנ"ל. והנה בר"ה ויוכ"פ נגאלין בנ"י מיצה"ר בחסד עליון. ואחר זה צריכין הגנה יותר. כי התקון שאינו בא מצד זכות עצמו רודפין אחריו הקטרוגים. לכן הקב"ה מגין עלינו אח"כ בסוכה. וע"ז נאמר ברוך פודה ומציל. פודה בר"ה ויוכ"פ ומציל בסוכות שלא יבואו הקטרוגים להבא. ואיתא על ג' דברים העולם קיים אמת דין ושלום כו'. והם ראש השנה ויוכ"פ וסוכות. כי ר"ה המשפט מצד שהקב"ה נותן בו חיים לכל הנבראים. וה' אלקים אמת וממילא מתעורר המשפט של כל אחד איך לקבל השייך לו באמת. לכן אומרים בר"ה ודברך אמת כי מצד זה בא המשפט בר"ה. אבל עיקר הדין ביוכ"פ. ושלום הוא בסוכות כדכתיב פורס סוכת שלום. ועל ג' ימים טובים אלו מתקיים כל השנה.. חכמינו ז"ל קבעו לומר הושענות בימים הללו. ודברי חכמים כדרבונות לרמז בכל עת היפה בעתו. כי ימ ם הללו נקראו ימי ישועה. וכתיב אודך כי עניתני הוא בימים נוראים יוהכ"פ ועניתם את נפשותיכם. עי"ז ותהי לי לישועה בחג הסוכות. וכתיב הראנו ה' חסדך הוא הסוכה. וישעך תתן לנו הלולב ומיניו. כדכתיב ולקחתם שהיא מתנה מהבורא ית' שיכולין לדבק באלה המצות שמהם בא הישועה. בחסדך בטחתי הוא הסוכה. יגל לבי בישועתך הוא במינים הללו דכתיב ולקחתם כו' ושמחתם כו'. ויום הושענא רבה יום הערבה שמרמז לפה. וכתיב הרחב פיך שבעת גאולה וישועה צריכין להרבות בתחנונים להיות נושע תשועת עולמים. וזה החן שיש לפני הבורא ית' בדומין לערבה לא טעם ולא ריח רק ע"י הכנעה להתפלל לפניו ית'. וכחן של ישראל בפה כמ"ש מתגאה בירושתו הקול קול יעקב שקולן ערב לפניו ית'. אמנם העיקר החן על אותן שיש להם טעם וריח. ואעפ"י כן ע"י האגודה ביחד שמכניס עצמו לכלל ישראל ומדבק עצמו בערבה. על ידי שיודע שיותר יכול להיות נושע בתפלה מבכח מעשיו. לכן הניחו חכמים כל המינים ואחזו רק בערבה. וע"ז נאמר אדם ובהמה כו' שערומין בדעת ועושים עצמן כבהמה לפני הבורא ית'.. ע''כ לפרשת וזאת הברכה   ב י ל א ו