מאת יהודי פשוט
ברשות אדוני הגאון המשפיע הדגול פמ''מ כש''ת הרב מוהרח''ש שליט''א
הקדושת לוי אמר בפרשה זו: ויאמר ה' אל אברם לך לך: רבים מקשים למה הביא אברהם את שרה לסכנה זו שילך עמה למצרים כיון שלא אמר לו השם יתברך. והנראה מה שהשם יתברך אמר לאברהם אל הארץ אשר אראך, אמר לו שלזה הארץ אשר יהיה הסבה שילך ילך שם. והנה אברהם כאשר בא לארץ ישראל והיה שם הרעב ראה כי כן הסיבה מן השם יתברך שלא יהיו כאן. וזהו ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה כי כבד הרעב בארץ, בזה ראה כי כן הסבה שלא ישאר כאן רק ילך לארץ אחרת ונמצא זה הוא מן ה' שילך אל ארץ אשר יהיה שם הרצון מן ה': או יבואר, אל הארץ אשר אראך, הכלל כאשר האדם מסופק אם לעשות או לא אזי ישכיל בשכלו אם יש לו איזה בהירות השכל אזי יעשה ואם לאו יחדל, וזו אשר אראך לשון בהירות השכל..ע''כ ויזכיר דברי ר''א שאמר בגמ: תן לחכם ויחכם עוד אמר רבי אלעזר זו רות המואביה ושמואל הרמתי רות דאילו נעמי קאמרה לה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן ואילו בדידה כתיב ותרד הגורן והדר ותעש ככל אשר צותה חמותה שמואל דאילו עלי קאמר ליה שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך ואילו בדידי' כתיב ביה ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך ולא אמר דבר ה'. (ורשי ביאר הדברים כי לו הייתה רות מקיימת דברי חמותה כלשונם הייתה דומה ל.. היורדת מבושמת ומפורכסת בין הבנים.. וסמכה על שיקול דעתה שלא לסדר העשיות שיצאו מפיה נתכוונה נעמי, ואילו בשמואל אמר רש''י שחשש להזכיר את שם ה' שמא לאו השם הוא.. כלומר ששקל שדי לו שיציית לרבו בעצם מצוותו אבל גם שקל בדעתו שמא תקע אלי שם השם מרוב דבקותו והרהורי ליבו והוא מוטב לו שישתמר מהזכרת שם ה' אם אינו מוחלט אצלו לגמרי שהשי''ת הוא זה הדובר אליו.. והדברים הם מוסר גדול לימינו ישמע חכם ויוסיף לקח.. כי לא יחפוץ השי''ת במות המת כי אין במות זכרו ולא המתים יהללו י-ה וד''ל.. מהר''י אברבנאל הקדים לפרשה זו הקדמה ארוכה שממנה עולה בביאור יותר רחב ומאיר עיניים שאכן אין סיפורי בראשית גירסה תורנית למדעי הטבע וההיסטוריה העולמית כפי שהזכרתי כאן את דברי רבי גדליה נדל נ''ע אלא כמין מבוא תפישתי (קונספטואלי בלע''ז) לתכליתה שהוא האדם המתדבק בבוראו. וזה לשונו: כבר זכרתי בסדר בראשית ובסדר נח ג"כ שזכר התורה האלהית שלש התחלות באומה הישראלית הראשונה והיא היותר כוללת היה אדם הראשון ובא ספור ענינו בסדר בראשית כי הוא היה לאומה כערך הצומח לחי. וההתחלה הב' היא מיוחדת היה נח וסופר ענינו בסדר נח והוא היה בערך האומה כצורה המרגשת לחי וכן אומר עתה שההתחלה השלישית היותר מיוחדת היה אברהם ובאו ספורי עניניו בסדר הזה ובסדרים הבאים אחריו והיה ערכו אצל האומה בערך הצורה האנושית המשכלת לחי מדבר. וכבר יורו על זה עשרה דברים אחרים מספוריו. הא' מפאת המצוה שצווה בה לך לך מארצך וממולדתך ומבי' אביך כי כן הנפש המשכלת תעזוב הדברים החמריי' מהארץ והקרובים כדי להתעסק בשלמות' להיותם מעיקים אליה ומטרידים אותה. הב' מפאת המלכי' שנצח אברהם כי כמו שהד' מלכים נצחו את הה' ואברהם משל בכלם כן ד' איכיות הראשונים מושלים בחושים החמשה והצורה המשכלת תמשול בחושים ובאיכיות כלם. השלישי מפני בזות והקנינים והממונות כמ"ש הרימותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך כי כן דרך הנפש המשכלת שתבזה הממונות והקנינים המדומים ותרים ידיה אל ה' להדבק בו. הד' מפאת קריאת אברם בשם ה' כמ"ש ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו ויקרא בשם ה'. ויקרא שם אברם בשם ה'. כי כן דרך הנפש המשכלת להתבודד באלהיה ולהדבק בו כל מה שאפשר. הה' מפאת בניו שהיו לו שני בנים א' מהגר השפח' וא' מהגבר' שרה וכן הצורה האנושית תתחלק לשכל מעשי ולשכל עיוני והיה השכל המעשי נולד מהשפחה כי הנהגת הדברים החמריים המפורסמים הוא הגרות והעבדות. אמנם השכל העיוני היה בן שרה הגברת מעיינת באל ית' ובמעשיו שהיא השררה האמיתית וכמו שהשכל המעשי קודם בזמן לשכל העיוני וכאמרם ז"ל י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר הטוב שנאמר לפתח חטאת רובץ. כן ישמעאל קדם י"ג שנים ליצחק בן שרה. וכו' וגו'. עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול.. בעל התפארת ישראל מבאר אותה משנה ואומר: שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם: ר"ל שכר שהיו כולן ראויין לו, דהיינו לקרבן תחת כנפי השכינה, להתגלות להם כמו לאאע"ה. ולכרות להם ברית, וליתן לזרעם תורה, ולעשות להם נסים ונפלאות, ולהשפיע להם נבואה, כי כך היתה הכוונה בתחלה מאתו ית', שיזכו כל בני אדם לכל הדברים היקרים הללו. ומשחטאו י' דורות הראשונים, נדחו כולם, רק אברהם, והמובחר שבזרעו דהיינו זרע ישראל עבדו, זכו במתנות הנ"ל. [וכלל תנא כל הנך בהשכר שקיבל אאע"ה. ולא כלעיל בי' דורות שמאדם ועד נח שאמרה המשנה פירוש ענשם. ה"ט דהכא היה רק הפסד הרווח, כלומר ע"י מה שזכה אאע"ה וזרעו. נראה ונתגלה מה שהפסידו הם. וקמ"ל לעיל שהקב"ה מאריך אפו י' דורות לענין הפסד הגופניות. וקמ"ל הכא שהוא כן ג"כ לענין הפסד הרוחניות]: והרשב''צ כתב במגן אבות: להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו. שלא היה מהרהר כלל ולזה נקרא אוהב שנאמר זרע אברהם אוהבי ואמר הכתוב ומצאת את לבבו נאמן לפניך שלא היה מהרהר אחר מידותיו של הקב"ה וזכה להקרא אב המון גוים וכל העולם כולו הם מודים לצדקתו ומתברכים בו וכל שכן זרע ישראל האוחזים דרכו ונחלו לעולם הארץ אשר נתנה לו לנחלה וגם ארץ החיים הוא העולם הבא. ואמרו במדרש למה נתנסה אברהם בעשר נסיונות כנגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם לומר שהכל בזכותו כמו שדרשו בבראשי' רבה בהבראם באברהם ועשרה דורות שמאדם ועד נח שתלה הקב"ה הם כנגד עשרה מאמרות כדי שלא יחריב עולמו הנברא בעשרה מאמרות ואחר כך הביא עליהם המבול ואף נח לא היה זכותו גדול להציל העולם והאריך אפו להם עשרה דורות אחרים עד שבא אברהם והדריכם בדרך ישרה לעשות תשובה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן אברהם מגייר האנשים ושרה מגיירת הנשים ולזה נתנסה בעשרה נסיונות שיתקיים בזכותו העול' שנברא בעשרה מאמרות וכנגדן היו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים ועשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים ובים וכנגדן נתן הקב"ה עשר הדברות נמצא שכל הדברים נשתלשלו מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם ולזה סמכן התנא זה לזה ולא הוצרך להזכיר עשרה דברות נתן הקב"ה לישראל בכלל אלו ענייני העשרה דזיל קרי בי רב הוא ואין כאן חידוש ובעשרה נסיונות נסו אבותינו להקב"ה יש חידוש לומר שלא נזכר בכתוב שלא בדקדוק וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי כמו זה עשר פעמים תכלימוני שלא בדקדוק אלא לפי שהוא מספר שלם כלומר הרבה פעמים תכלימוני: ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אומר בסה''ק נועם אלימלך שהתוה''ק תרמוז כאן על סדרי הבניסה לעבודתו יתברך, שראשית חייב האדם להפרד מעובי גשמיותו בתאוות הגוף והבשר שהם בבחינת מארצך, ואז יתן אל לבבו לבער את הדעות המקולקלות שנסתפגו בו מדעות סביבתו, ואז ייצא וירחק ממידות הגאווה וההתנשאות שהן בבחינת בית אביך ומכאן ואילך יסתייע מן השמים לטעום בטעם קדושת התורה והעבודה התמימה… ומפשוטו של מקרא נראה לי שבאשר בחר השי''ת באברם ועוד טרם חתמו בברית בשר הוציאו מכל הרשויות שהיה בהן שהן ארצו מולדתו ומבית אביו להיותו ובניו אחריו כל כולם ברשות קונם בבחינת וארשתיך לי לעולם ואין לזרים אתו בהיות אאע''ה מניח עולמו והולך על דעת שהשי''ת ברצותו יראה לו את מגמתו ויעודו.. ועל דברי רש''י בכפל הלשון של לך לך והאב''ע והרמב''ן שהשיגו עליו אבן יקרה מצאתי בדברי הנצי''ב שאמר בזה''ל: לך לך פרש״י להנאתך ולטובתך. והרמב״ן הקשה מכמה קראי דמצוי זה הלשון. ואני תמה דמה לנו למרחקים הרי גם בעקידה כתיב לך לך. אבל כוונת רש״י דבכ״מ משמעו שיהא בודד במועדו ואין לזרים אתו וע״ז שייך לשון לך לעצמך.. ונראה להאיר ולהרחיב דבריו כי באשר יצא אאע''ה במצוותו הבורא לעולם על מנת לפרסם אלוקותו יתברך בין הבריות הזכירו יתברך כי ישתמר לנפשו גם במשלחתו בין הבריות ישאר הוא אדם לעצמו בבחינת אחד היה אברהם. כי מהנטיות הנמוכות ו מנמיכות שבנפש האדם הוא שיסתכל בעצמו מבעד עיני זולתו, ואין לו בעולמו הוא אלא מה שאחרים רואים בו וסופו שהולך מעקשות פוזל לכל צד ועבר עד שיהפוך לצל צילו של דמיונו. וכמו שצו ההליכה התמידית היא תנאי להאיר את האור האלוקי בנפש האדם לבל יהיה האדם כקוף המאמץ לו משום מה דמות אידיאלית להידמות לה וחפץ מטופש זה יהיה מרכז חיי רוחו, ויש כאלה שהתרשמו ממעמד מדומה שקנו לעצמם והיו למיני קופים חולים המחקים את עצם עצמם.. ובדרכנו ומסעות נפשות נו עלי אדמות הייעוד והמטרה הם עצם ההליכה. וכי כל השגה והארה שתגיע אליו יהיו נחשבות לו רק כצעד על דרכו על דרך חייו למצוא את אבידותיו.. ובכפל ה לך לך אנו מוזהרים לחיות חיי רוחנו לעצמנו עם עצמנו איפה שרק האדם המתבונן עצמו ועיני השם יגיעו. אחרת, ככל שנדמה שקנינו את לב האחרים יהיו בעצם האחרים המדומים אלה שקנאנו בלא תמורה ונמצאנו אובדים מב העולמות ר''ל ועינינו הרואות ביהודים שכל כולם התחסדות יתירה, ועם רשעים פורעי מוסר אלוקים ואדם ישימו חלקם להיות בין מפיצי המגפה הארורה הממיתה בנו זקנים וגם צעירים מדי יום ביומו מלבד מכאובי החזקים המבריאים שהולכים ומתבהרים עד כמה שהם רעים. ולמה? כי כולם נוהגים כן.. במשמע שכל התחסדותם ערכה כקליפת השם ואינה אלא צל הזיותיהם הכיצד הם אמורים להיראות בעיני חבריהם, והם עצמם כמו בכלל לא קיימים כאנשים מצווים ובעלי בחירה. אמת אמר הפילוסוף שאמר שהאדם הוא מדיני מטבעו וזאת עליו לדעת ולזכור לבל יאבד בטבעו הבהמי הזה, ותחילה ילמד עצמו להיות גם עצמו עם עצמו לצד היותו פרט מהעדר השועט עמו, עד אשר יחכם ויבין כי קליפת העולם החיצוני החופה עלינו עשוי מראות עקומות ומתעתעות שיצרנו בדמיוננו כל החשובים לנו אינם חשובים כשלעצמם אלא מכח החשיבות שדמיוננו מייחס להם.. וכי בחיותנו בטבענו המדיני אנחנו משתעבדים לבהמי שבנו, הולכים סחור סחור וגוזלים מעצמנו את עצם החיים שלנו אנו כנברא בצלם היחיד החושב והמרגיש. וחיים של ממש וחיות הנפש יש רק באדם אשר הולך לו למסעיו הוא כשעולמו כאבו ואשרו מהלליו ומבקריו נמצאים עמו בו עצמו.. ונחתום בדברי החיד''א על הכתוב- ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב: וזה לשונו בפני דוד: אפשר לומר דרך רמז כי מגיד הכתוב צדקת אברהם אבינו כי כל עניני העה"ז היו עליו לטורח ובהיותו משוטט דעתו בידיעת האלהות וחכמת התורה היה כל קנין עה"ז הגופני נבזה בעיניו נמאס. וז"ש כבד מאד במקנה בכסף ובזהב שהיה עליו משא כבד המקנה והכסף והזהב שלא היו אצלו דבר חביב כלל ואדרבא כבד ממנו וקץ בהם. וילך למסעיו שהסיע עצמו מהם ואסח דעתו וכמו שאמר הרב כלי יקר פ' בהעלותך דנסיעה היא העתקת הגוף והמחשבה. והרב מהר"ש אלקביץ בס' שרש ישי בפסוק וילך איש מבית לחם יהודה הוכיח מרבותינו זכרונם לברכה שאמרו וילך איש מבית לוי שהלך בעצת בתו שהדברים הנעשים במתון ובעצה יקראו בשם הליכה וז"ש וילך למסעיו שנתבונן אברהם אבינו עליו השלום בעצתו להסיע דעתו מכל עניני הבלי העה"ז. מנגב ועד בית אל. שהיה מנגב עצמו מכל תענוגי ועסקי טרדות העה"ז. ועד בית אל תלמוד ובית תפלה ללמוד ולהתפלל בלי שום מחשבה ולקשר נפשו ולהדביקה אל שרשה וז"ש עד המקום אשר היה שם אהלה בתחילה במחצב הנשמות שהם אחר האורות וקודם מחצב המלאכים וז"ש בין בית אל האורות ובין הע"י ר"ת המלאכים עבדי ה' כי מחצב הנשמות בין האורות ובין המלאכים.. ע''כ לפרשת לך-לך. ב י ל א ו .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.