בבית המשפט העליון
|
לפני:
|
כבוד השופטת י' וילנר
|
המבקשת:
|
עמותת מעלות התורה
|
נ ג ד
|
המשיב:
|
יוסף רייכמאן
|
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 21612-03-20 מיום 1.5.2020, שניתנה על-ידי כב'
השופטת ח' מאק-קלמנוביץ; ובקשה לעיכוב ביצוע
|
בשם המבקשת: עו"ד אביחי נ' ורדי; עו"ד תום קדם
בשם המשיב: עו"ד נועה מילשטיין; עו"ד עמית חדד
1. בקשת
רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) בת"א 21612-03-20 מיום 1.5.2020, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת למתן
סעד זמני לעיכוב הליכי מימוש משכנתא ופינוי בניין המצוי ברחוב אבן שפרוט 3
בירושלים (להלן: הבניין) עד להכרעה בתביעתה.
רקע
2. המבקשת,
עמותת מעלות התורה, היא עמותה רשומה המנהלת את ישיבת מעלות התורה בירושלים (להלן
בהתאמה: המבקשת או העמותה, ו-הישיבה) אשר בראשה עמד הרב שמואל אויערבאך ז"ל (להלן: הרב אויערבאך). בשנות השמונים של המאה הקודמת רכשה המבקשת את המגרשים עליהם עומד
הבניין, ובנתה את הבניין בו התגורר עד לפטירתו הרב אויערבאך, וכן מצויים בבניין
משרדי המבקשת ומגורי פנימייה לתלמידי הישיבה.
לטענת
המבקשת, רכישת המגרש ובניית הבניין מומנה על ידי תורמים, ובראשם
אביו של המשיב, הרב אלי (אדוארד) רייכמאן ז"ל (להלן: הרב רייכמאן או האב).
לעומת זאת, המשיב טוען כי העברת הכספים למבקשת לצורך הקמת הבניין הייתה במתכונת של
הלוואה
בסך 1,200,000 דולר ובגינה אף נרשמה משכנתא לטובתו ולטובת אביו על הבניין, ומסמכי
העסקה, ובהם הסכם הלוואה ושטר משכנתא, מעידים על כך במפורש.
3. לאחר
פטירתו של הרב אויערבאך, פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל כנגד המבקשת בגדרם ביקש
לממש את המשכנתא. מנגד, המבקשת פתחה בהליכים משפטיים שונים על-מנת לעכב את הליכי
מימוש המשכנתא, ובסופו של דבר אף הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי בה ביקשה את
הסעדים הבאים: סעד הצהרתי לפיו היא אינה חייבת כספים למשיב ולאביו; להורות על
מחיקת המשכנתא הרשומה לטובת המשיב; ולהורות על ביטול הליכי הוצאה לפועל שפתח המשיב
נגד המבקשת. לצד זאת, הגישה המבקשת בקשה למתן סעד זמני בגדרו יעוכבו הליכי מימוש
המשכנתא בהוצאה לפועל עד להכרעה בתביעתה.
4. בבקשתה
למתן סעד זמני טענה המבקשת כי מסמכים שונים הקשורים לפעילותה של הישיבה במשך שנים
מצביעים על כך שהצדדים לעסקה ראו את העברת הכספים כתרומה ולא כהלוואה. בתוך כך,
טענה המבקשת כי בדו"חות הכספיים שהוגשו לרשם העמותות במהלך השנים לא נרשם
מעולם החוב הנטען של העמותה, ובדו"חות מהשנים הרלוונטיות נרשמו הכספים שניתנו
כתרומה לישיבה. עוד נטען כי המשיב עצמו היה חבר בוועדת הביקורת של העמותה, ובתפקיד
זה אישר את הדו"חות שלה, שלא כללו אזכור של החוב כלפיו או כלפי אביו, וכי כך
היה גם בדו"ח הכספי לשנת 2017 שהוגש לאחר פטירת הרב אויערבאך, אשר גם בו לא
נרשם החוב. לטענת המבקשת, רק בדו"ח לשנת 2018, אשר הוגש באוגוסט 2019, לאחר
פרוץ הסכסוך, דאג חבר העמותה משה ויסלובסקי לכלול בדו"ח פסקה לפיה הבניין
נרכש ונבנה על-ידי אדם פרטי וכי הנכס ממושכן לטובתו. נוכח כל האמור, טענה המבקשת
כי סיכויי תביעתה להתקבל גבוהים.
עוד
טענה המבקשת כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף אל עבר מתן הסעד הזמני המבוקש, שכן
תלמידי הישיבה המתגוררים בבניין לומדים בבית מדרש המצוי בבניין סמוך, וככלל לא
יימצא מבנה מתאים אחר בסביבה לצרכי הישיבה. לטענת המבקשת, פינוי הבניין "ימיט
על הישיבה כיליון ממש, ויביא לעצירת פעילותה המרכזית וסגירת המוסד המרכזי של
העמותה". המבקשת טענה עוד כי שווי המבנה עולה במיליונים רבים על גובה החוב,
וכי מכל מקום, מקור הכספים שנתרמו הוא קרן צדקה של הורי המשיב, כך שהמשיב ממילא
אינו זכאי לקבל את החזר ההלוואה באופן אישי.
5. המשיב
התנגד לבקשה למתן סעד זמני, וטען כי מדובר בהליך שביעי שנוקטת המבקשת או גורמים
מטעמה בחוסר תום לב ובמטרה לנסות לעכב ולסרבל את הליכי מימוש המשכנתא שנרשמה
לטובתו ולטובת אביו עוד בשנת 1991.
כאמור,
טענתו המרכזית של המשיב היא כי הכספים שהועברו למבקשת על ידי המשיב ואביו לטובת
הקמת הבניין ניתנו במסגרת הלוואה. לתמיכה בטענה זו, הוצג מסמך שכותרתו "הסכם
הלוואה (תנאים מיוחדים לשטר משכנתא)" (להלן: הסכם ההלוואה), אשר
נערך בין המבקשת לבין המשיב ואביו בחודש נובמבר 1999, ובו הוצהר כי הרב רייכמאן
והמשיב הלוו למבקשת סך של 1,200,000 דולר (סעיף 2(א) להסכם ההלוואה). כן הוסכם כי
כל עוד הרב אויערבאך "מכהן כיו"ר העמותה וכראש הישיבה גם יחד לא חלה
חובת פרעון ההלוואה על העמותה", וכי אם מסיבה כלשהי הרב אויערבאך פסק מלכהן
באחת משתי המשרות הנזכרות או בשתיהן יחד, אזי 90 יום לאחר הפסקת הכהונה כאמור יחול
מועד חובת הפרעון של כל סכום ההלוואה (סעיף 4 להסכם ההלוואה). הצדדים הוסיפו
וציינו בהסכם ההלוואה כי כביטחון להלוואה מתחייבת העמותה לרשום משכנתא ראשונה ויחידה
על הבניין לטובת המשיב ואביו, וכי במקרה של אי-פירעון ההלוואה במועד המוסכם, יעמוד
הבניין הממושכן למימוש ולפירעון מיידי על-ידי המשיב ואביו (סעיף 6 להסכם ההלוואה).
בהסכם ההלוואה צוין עוד כי המשיב ואביו יהיו רשאים להעביר בכל עת את זכויותיהם לפי
שטר המשכנתא שתרשם לצד שלישי ללא צורך לקבל רשות לכך מהעמותה (סעיף 10 להסכם
ההלוואה). לבסוף, סוכם בין הצדדים כי בכל מקרה בו יהיו המשיב ואביו רשאים להוציא
לפועל, לממש ולבצע את המשכנתא כאמור בהסכם, הם אף יהיו רשאים למנות באופן זמני או
קבוע כל אדם לפי שיקול דעתם ככונס נכסים, מנהל, מפרק או נאמן לנכס הממושכן (סעיף
12 להסכם ההלוואה).
כן
הוצגו מסמכים נוספים, ובהם שטר משכנתא בו התחייבה המבקשת לשעבד את המקרקעין
הנדונים לטובת המשיב ואביו תמורת סכום של 718,260 ש"ח, ומסמך נלווה לו
שכותרתו "תנאים מיוחדים לשטר משכנתא". כן צוין כי המשכנתא נרשמה בשנת
1991 בלשכת רישום מקרקעין.
נוכח
כל האמור, נטען כי סיכויי התביעה להתקבל נמוכים, שכן המבקשת לא הצביעה על ראיות
התומכות בעמדתה לפיה הסכם ההלוואה הוא חוזה למראית עין, וכי העסקה האמתית הייתה
מתן תרומה. עוד נטען כי התביעה התיישנה, שכן היא הוגשה בחלוף כמעט 30 שנה מיום
שנחתם הסכם ההלוואה ורישום המשכנתא, כאשר הצדדים לעסקה אינם בין החיים.
בהתייחס
לדו"חות הכספיים טען המשיב, בין היתר, כי היעדר הרישום דווקא מעיד שאין מדובר
בתרומה, אשר על פי הדין צריכה הייתה להירשם בספרי העמותה. כן הודגש כי בביאורים
לדו"חות לשנים 1998-1996 נרשם שההשקעה בבניין ועלות המגרש מומנו על-ידי תורם,
וכי הבניין משועבד לתורם.
לעניין
מאזן הנוחות טען המשיב כי מימוש משכנתא הוא כמימוש פסק דין, ועיכוב ביצועו הוא
החריג לכלל. נטען כי קיים אינטרס ציבורי לשמור על הליך מימוש השעבוד כהליך מהיר
ויעיל. מכל מקום, טען המשיב, כי ניתן יהיה להמשיך ולקיים את הישיבה במקום אחר, וכי
מדובר בבניין סטנדרטי בו שוהים כ-40 תלמידים בלבד.
6. למען
שלמות התמונה יצוין כי בהליך משפטי נפרד מתבררת טענה לפיה הגורמים שהגישו את
התביעה העיקרית בשם המבקשת אינם מוסמכים להגיש תביעות בשמה, וכי העמותה עצמה
מחזיקה בעמדה כי יש להחזיר את החוב למשיב. בית המשפט המחוזי לא דן בסוגיה זו
במסגרת ההחלטה מושא הבקשה, והיא, כאמור, מתבררת בהליך נפרד.
החלטת בית המשפט המחוזי
7.
בית המשפט המחוזי קבע כי הסכם ההלוואה ושטר המשכנתא נראים על פניהם כמסמכים תקינים
וקבילים, ומשכך על המבקשת מוטל הנטל להוכיח כי הם אינם משקפים נכונה את העסקה
שנכרתה בין הצדדים. עוד צוין, כי אל מול זכויות קניין רשומות וכבדות משקל לא הוצגו
ראיות של ממש התומכות בגרסת המבקשת, וזאת גם ברף הראייתי הנמוך יחסית הקיים בשלב
זה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המבקשת אף לא הצביעה על מניע אפשרי לכך שהצדדים
לעסקה יערכו מסמכים למראית עין השונים באופן כה מהותי מהעסקה האמיתית ביניהם, וכי
הראיות שהוצגו על ידיה אינן מבוססות על עדויות או מסמכים של הצדדים שהיו שותפים
לעסקה או במעגלים קרובים אליהם, אלא מפי מקורות עלומים אשר אין בהם מעבר לשמועה.
אשר למסמכים החשבונאיים שהוצגו, נקבע כי הם פועלים לשני הכיוונים, ולא הובאה ראיה
נחרצת לטובת מי מהצדדים. משכך, קבע בית המשפט המחוזי שסיכויי המבקשת לזכות בתביעתה
נמוכים.
8. אשר
למאזן הנוחות, נקבע כי זיקתם של תלמידי פנימייה למקום מגוריהם נמוכה בהרבה מזיקתו
של אדם לבית מגוריו, וכי ניתן להעבירם להתגורר במקום אחר. כן הודגש, כי במקרה
הנדון מדובר בהליך של מימוש משכנתא, אשר מעמדו המשפטי הוא כשל מימוש פסק דין,
וקיים אינטרס בהבטחת ביצוע מהיר של ההליך. עוד נקבע כי המבקשת צירפה לבקשתה חוות
דעת שמאי, וטענה בהתבסס על חוות הדעת כי שווי הבניין גבוה בהרבה מסכום ההלוואה,
וכי משכך נראה כי אף לאחר פירעון ההלוואה יוותר בידי המבקשת סכום גבוה המאפשר
מציאת פתרון חלופי. בהקשר זה הודגש כי המבקשת אמנם טענה כי יהיה זה קשה למצוא
בניין חלופי מתאים בקרבת מקום, ואולם לא נטען שנעשו ניסיונות כלשהם למציאת הסדר
חלופי, או שהדבר לא עלה יפה. עוד נקבע, כי את משרדי העמותה ניתן להעביר מהבניין
ללא קושי מיוחד, וכי לא נטען במפורש כי לבית הרב אויערבאך ערך סנטימנטלי מיוחד.
לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי, כי בפני המבקשת עומדת גם האפשרות לפרוע את ההלוואה,
ובכך למנוע את מימוש המשכנתא. נוכח האמור, נקבע כי גם שיקולי מאזן הנוחות מטים את
הכף, במידה רבה, לטובת המשיב.
9. מסקנת
בית המשפט המחוזי הייתה כי יש לדחות את בקשת המבקשת למתן סעד זמני, ונקבע כי לאחר
תקופת התארגנות של שלושה חודשים מיום מתן ההחלטה (היינו ביום 1.8.2020), תכנס
ההחלטה לדחות את הבקשה לתוקף. כן נקבע כי אם המבקשת תפקיד סכום של 100,000 ש"ח
או תודיע לבית המשפט כי שילמה למשיב סכום זה על חשבון ההלוואה, הדחיה תיכנס לתוקף
לאחר שלושה חודשים נוספים – ביום 1.11.2020.
על
החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור דנן, ולצדה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית
המשפט המחוזי.
הבקשה דנן
10. בבקשת
רשות הערעור חוזרת המבקשת על טענותיה, ומוסיפה כי המשיב לוקח חלק במאבק על מוסדות
המבקשת, וכי בית המשפט המחוזי התעלם מהתמונה הרחבה, ובחן את הבקשה במנותק מהנסיבות
הכלליות שיש בהן כדי להשפיע על הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים.
אשר
לסיכויי התביעה, המבקשת שבה על טענותיה לפיהן ממסמכים רבים ובהם הדו"חות הכספיים של העמותה, עולה כי
יש לדחות את הטענה לפיה הכספים שנתנו המשיב ואביו לעמותה היו בגדר הלוואה. כן נטען
כי המשיב, בתפקידיו השונים בעמותה (חבר עמותה ובשנים מסוימות חבר ועד וחבר ועדת
הביקורת בעמותה) אישר את הדו"חות שבהם נרשם כי הכספים הנדונים ניתנו כתרומה,
ויש לראות באישורים אלה "הודאת בעל דין" ולקבוע כי הוא מושתק מלהעלות
טענות הסותרות אותם.
עוד
טוענת המבקשת כי בעקבות כל המידע שנאסף מעיון בדו"חות הכספיים של העמותה, פנו
"הנציגים המוסמכים" (כך בבקשה) לברר ולחקור מה היו הנסיבות שהובילו
לרישום המשכנתא ולחתימה על הסכם ההלוואה עם המשיב ואביו, וכי חלק מהגורמים אליהם פנו
בעניין זה ואשר היו "בסוד העניינים בזמן אמת" יוזמנו למתן עדות בשלב
הגשת הראיות. מכל מקום, לדברי המבקשת, על אף לשון הסכם ההלוואה, המשכנתא לא נועדה
להבטיח חוב, אלא להבטיח שהרב אויערבאך לא יעבור בחלוף זמן קצר מיום מתן התרומה
לשמש כרב בישיבה אחרת, גדולה יותר. המבקשת מוסיפה ומעלה טענות שונות לגבי תוקפו של
רישום המשכנתא ובאשר לפרשנות שיש לתת להסכם ההלוואה, אשר לטענת המבקשת עוסק רק
בחייו של הרב אויערבאך ולא במותו, ונועד, כאמור, למנוע את עזיבתו לטובת ישיבה
אחרת.
לטענת
המבקשת, בית המשפט המחוזי שגה אף בהערכת שיקולי מאזן הנוחות. בהקשר זה, מדגישה
המבקשת כי משמעותה של החלטת בית המשפט המחוזי היא שינוי מצב הקיים מזה 36 שנים,
ופינוי עשרות דיירים המתגוררים בבניין, ואשר זהו המדור היחידי הקיים להם. משכך,
נטען, כי כבר על פני הדברים ברור כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק אל עבר קבלת
הבקשה, בעיקר שעה שהמשיב לא העלה כל טענה בדבר נזק שייגרם לו אם יעוכב הליך מימוש
המשכנתא עד לבירור התביעה העיקרית בנדון. עוד נטען כי קיימת חשיבות רבה לשמירת
הבית והחדר בו חי הרב אויערבאך עד פטירתו, וכי ניתוק בין הבניין בו מתגוררים
תלמידי הישיבה לבין בית המדרש יגרום לישיבה נזק ממשי, כספי ורוחני, בלתי הפיך.
11. המשיב טוען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, חוזר על הטענות שטען
בבית המשפט המחוזי וסומך ידיו על ההחלטה מושא הבקשה. המשיב מדגיש כי לכל תלמידי
הישיבה יש משפחות ובתי מגורים, בהם הם מתגוררים בימים אלו ("בין
הזמנים") שבהם לא מתקיימים לימודים בישיבה. עוד נטען כי המבקשת מעלה טענות
סותרות בבקשתה, כאשר מצד אחד נטען כי כלל לא ניתנה הלוואה לעמותה, ומצד שני נטען
כי הסכם ההלוואה עוסק בהלוואה שמועד פירעונה טרם הגיע, וכי הוא יגיע רק כאשר
העמותה תחדל מלהיות מזוהה עם הרב אויערבאך ודרכו.
המשיב
תיאר בהרחבה את ההליכים הרבים בהם פתחה המבקשת על-מנת לעכב את הליכי מימוש
המשכנתא, וטען כי כולם ללא יוצא מן הכלל נדחו או נמחקו. עוד נטען כי המבקשת אף השתהתה
בהגשת בקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, והגישה אותה רק בחלוף המועד לעשות
כן ולאחר שבקשתה להארכת המועד אושרה.
דיון והכרעה
12. לאחר
העיון בבקשה ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
13. הלכה ידועה היא כי לערכאה הדיונית נתון
שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, וכי התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות
בנדון תחומה אך למקרים חריגים בלבד (ראו: רע"א 3058/19 ביוקלצ'ק נ' סוירף, פסקה 16 (16.7.2019); רע"א 1288/20 דאון נ' ברם,
פסקה 7 (17.3.2020)). לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה עם מקרים אלה, ודי בכך כדי לדחות
את בקשת רשות הערעור.
14. לגופם של דברים, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. אכן,
כפי שצוין בהחלטה מושא הבקשה, נראה כי בפני המבקשת עומדת משוכה גבוהה כדי לשכנע
בטענותיה, שכן גרסת המשיב נתמכת במסמכים אשר נראים על פניו תקפים ותקינים, וכן,
וזה העיקר, ברישום תקף במרשם המקרקעין של משכנתא לטובתו. לעומת זאת, גרסת המבקשת
לפיה הכספים שהועברו מהמשיב ואביו לידיה היו בגדר תרומה נדמה שאינה מגובה בראיות
מספקות, לעת הזו.
15. בהקשר
זה אציין, מבלי לקבוע מסמרות, כי יש קושי לקבוע שבכוחה של טענת המבקשת, לפיה בחלק
מהדו"חות הכספיים של העמותה לא נזכר חוב ההלוואה, לגבור על מסמכי ההלוואה
והמשכנתא האמורים, וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, להיעדר הרישום המדויק יכולים
להיות הסברים שונים, כאשר ההסבר לפיו דווקא רישומים חסרים לכאורה אלה מעידים על
מהותה האמיתית של העסקה בין הצדדים, ואילו הסכם ההלוואה הוא הסכם למראית עין בלבד,
הוא הדחוק ביותר שבהם. שנית, בחלק מהדו"חות הכספיים של העמותה מצוין כי
הבניין שועבד לאדם פרטי בגין מימון רכישת המגרש ובניית הבניין. כך למשל, בדו"חות
הכספיים בגין השנים 1998-1996 צוין כי "ההשקעה במבנה ועלות המגרש ... מומנו
באופן ישיר על ידי תורם. המבנה משועבד לתורם בגין המימון האמור". כמו כן, בדו"ח
עבור שנת 2018, שנערך לאחר פטירת הרב אויערבאך ופרוץ הסכסוך בין הצדדים, צוין
במפורש כי "בשנות ה-80 נרשם על שם העמותה מבנה לפעילותה בניין המגורים נרכש
ונבנה ע"י אדם פרטי ... הסכים כי בניין המגורים ירשם על שם העמותה. בזמנו לא
ניתן לכך ביטוי בספרים היות ובעמותה לא הייתה כל פעילות כספית בגין פעולות אלו.
בניין המגורים ממושכן לאדם הפרטי וביכולתו לדרוש את החזר השקעתו ... עם פטירת ראש
הישיבה...". נוכח האמור, לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מהדו"חות
החשבונאיים לא ניתן להסיק מסקנה נחרצת לטובת מי מהצדדים, ובמסקנתו לפיה סיכויי
התביעה נמוכים.
16. אשר
לשיקולי מאזן הנוחות: מבלי להקל ראש בטענת המבקשת לפיה היא תתקשה למצוא תחליף הולם
לבניין, הן בשל קרבת הבניין הנוכחי לבית המדרש, והן בשל הרצון לשמר את בית הרב
אויערבאך, לא מצאתי כי הכף נוטה אל עבר קבלת הבקשה. מחד גיסא, יש ליתן משקל ממשי
לאינטרס הציבורי המובהק הגלום בהליכי מימוש משכנתא מהירים ויעילים. כידוע, ככל
שהליכי גבייה ומימוש של שטרות ופסקי דין באמצעות מנגנוני ההוצאה לפועל יתארכו
וידרשו מהנושים להשקיע משאבים שונים ללא הצדקה, יהיה בכך כדי לפגוע באופן ממשי
בחיי המסחר ובנכונות של גופים שונים לספק אשראי (ראו והשוו: רע"א 973/16 שוכמן נ' בנק מזרחי טפחות
בע"מ, פסקה 3 (23.5.2016)). מאידך גיסא, יש לזכור כי
בין תכליות חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, עומדת התכלית להגן על החייבים אשר
לאור
מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב (במיוחד במקרים
שבהם מדובר בדירת מגורים). ואולם, במקרה הנדון המבקשת כלל לא טענה לעניין שיקולי
מאזן הנוחות כי מצבה הכלכלי אינו מאפשר לה לפרוע את החוב הנטען וממילא לא צירפה כל
ראיות המוכיחות זאת (לעניין תכליותיו של חוק ההוצאה לפועל ראו: רע"א 5368/01 יהודה נ' עו"ד תשובה, כונס נכסים, פ"ד נח(1) 214 (2003)).
17. בנסיבות
אלה, בהן עיקר טענות המבקשת מופנה כנגד עצם קיומו של החוב הנטען, ולא להיעדר יכולת
פירעונו, לא מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. מובן מאליו כי אם המבקשת מעוניינת
להימנע ממימוש המשכנתא בידיה הכלים לעשות כן, זאת באמצעות תשלום החוב (ואפשר אף
תחת מחאה), תוך הבטחת התשלום באמצעים העומדים לזכותה, וטענותיה בעניין עצם קיום
החוב יוסיפו להתברר במסגרת התביעה עצמה.
18. סיכומם
של דברים: נוכח הערכת סיכויי התביעה ושיקולי מאזן הנוחות, לא מצאתי עילה להתערב
בהחלטת בית המשפט המחוזי, ועל כן דין הבקשה להידחות.
לפנים
משורת הדין, ועל אף השיהוי בהגשת הבקשה (שדי היה בו כדי לדחותה), מאחר שהחלטת בית
המשפט המחוזי צפויה להיכנס לתוקפה כבר ביום 1.8.2020, מצאתי להאריך במעט מועד זה,
כך שהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המבקשת למתן סעד זמני תכנס לתוקפה ביום
11.8.2020.
כמו
כן, ובהתאם לאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, ככל שהמבקשת תפקיד סכום של 100,000 ש"ח
עד ליום 11.8.2020, או תודיע לבית המשפט כי שילמה למשיב סכום זה על חשבון ההלוואה,
ההחלטה האמורה תיכנס לתוקף ביום 1.11.2020.
19. סוף
דבר: הבקשה נדחית כמפורט בפסקה 18.
המבקשת
תישא בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ש"ח.
הערה
- טרם חתימת החלטה זו הגישה המבקשת בקשה לצירוף ראיות נוספות. ואולם, אין בבקשה
כדי לשנות מן ההחלטה, שכן ראיות אלה לא עמדו לפני הערכאה הדיונית, ואין מקום
להגישן לראשונה
לפני ערכאת הערעור. מובן מאליו שפתוחה בפני המבקשת הדרך להגיש לערכאה הדיונית בקשה
לעיון מחדש בהחלטתה, ככל שקיימת הצדקה לכך, ואיני מביעה דעה בעניין זה.
ש ו פ ט ת
|
_________________________
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.