דבר תורה לפרשת בהעלותך

מאת יהודי פשוט

    ברשות אדוני הגאון המשפיע הדגול פמ''מ כש''ת הרב מוהרח''ש שליט''א

 ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל.. בבמדבר רבה: כך דרש רבי תנחומא הלכה בתוך כמה אמות חייב אדם לעמוד מפני הזקן כך שנו רבותינו בתוך ארבע אמות חייב אדם לעמוד בפני הזקן שנאמר  "מפני שיבה תקום" ושואל בשלומו בתוך ד' אמות ואיזה הידור אמרה תורה "וְהָדַרְתָּ" שלא יעמוד במקומו ולא ישב במקומו ולא יהא סותר את דבריו וכשהוא שואל הלכה שואל ביראה ולא יקפוץ להשיב ולא יהא נכנס בתוך דבריו וחייב להקדימו לכל אדם בכניסה וביציאה ולנהוג בו מורא וכבוד שנאמר "את ה' אלהיך תירא" ותניא את לרבות בעלי תורה שאין לך מדה אחרת כיוצא בה וכן הוא אומר "ואתן אותם ראשים עליכם" מיכן את למד שתנהוג בו מנהג נשיאות לעמוד מפניו להקדימו לכל דבר שבגדולה.. שכל מי שאינו נוהג ברבו כל המדות האלו נקרא רשע לפני המקום ותלמודו משתכח ושנותיו מתקצרות ולסוף הוא בא לידי עניות שנאמר "וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מפני אלהים" ..  ..ובתנחומא עה''כ אספה לי שבעים איש וכי לא היה להם זקנים לשעבר. והלא כבר נאמר במצרים: לך ואספת את זקני ישראל אלא מפני שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: אספה לי שבעים איש. ללמדך, שבשעה שאמר פרעה, הבה נתחכמה לו וישימו עליו שרי מסים ויבן ערי מסכנות באותה שעה, קבץ את כל ישראל ואמר להם: בבקשה מכם עשו עמי היום טובה, היינו דכתיב: ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך (שם שם יג). מהו בפרך? בפה רך. פרעה נטל סל ומגרפה. מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגרפה ועושה בלבנים ולא היה עושה?! מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו אותו היום בכל כחן, לפי שהיו בעלי כח וגיבורים. כיון שהחשיכה, העמיד עליהם נוגשים, אמר להם: מנו את הלבנים. מיד עמדו ומנו אותם, ואמר להם: כזה אתם מעמידים לי בכל יום ויום. מנה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל, והשוטרים נתמנו על יתר העם. וכשאמר להם: לא תאספון לתת תבן לעם, היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרים, היו מכין הנוגשים את השוטרים, שנאמר: ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם וגו'. והיו השוטרים מוכים על שאר העם ולא היו מוסרין אותן ביד הנוגשים, והיו אומרים: מוטב לנו ללקות, ואל ייכשלו שאר העם. לפיכך כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה: אספה לי שבעים איש, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבוני, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו: אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, אותן הזקנים והשוטרים שמסרו עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבנים, הם יבאו ויטלו בגדולה הזו. לפיכך הוא אומר: אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. ולפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור, לפיכך, ונשאו אתך במשא העם. ללמדך, שהשוון הקדוש ברוך הוא למשה. מכאן את למד, שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש. לכך כתיב: אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, מן אותם שכתוב בהן, ויכו שוטרי בני ישראל: ובמלבי''ם על דברי הכתוב: "ובהאריך הענן וכו' ויש אשר יהיה הענן'' עוד מודיע דבר אחד, שע"י שנסיעתם וחנייתם במקום אחד היה נגבל ע"י צווי ה' ופקודתו נחשב להם תמיד כמקיימים מצות ה' וקבלו עליהם שכר, והיה בזה הבדל בין עת החניה ובין עת הנסיעה, שבעת החניה קיימו מצות ה' בשב ואל תעשה במה שלא נסעו מן המקום בלא רשות וקיימו מצות לא תעשה, וזה נחשב להם לזכות כי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, וז"ש ובהאריך הענן ימים רבים שאז לא קיימו מ"ע בקום ועשה, בכ"ז נחשב להם לזכות במה ששמרו את משמרת ה' ולא יסעו שהשמירה הוא תמיד במצות ל"ת והיה להם זכות מה ששמרו מצות ל"ת שלא יסעו, ויש אשר יהיה הענן ימים מספר, אז היה להם זכות אחר שקיימו שני מ"ע [א] בעת החניה שעל פי ה' יחנו בכל פעם, [ב] בעת הנסיעה שעל פי ה' יסעו, ומ"ע גדולה ממצות ל"ת כי הוא בקום ועשה: "ויש אשר יהיה", עתה יספר ענין אחר להראות צדקת העם ואמונתם בה' ובמשה עבדו כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר, ספר בזה איך עמדו בזה בכמה נסיונות, שיש אשר יהיה הענן מערב ועד בקר, שלא עמדו במקום אחד רק לילה אחד, ואז בודאי לא הקימו את המשכן שבלילה אין מקימין אותו כמ"ש וביום הקים את המשכן ולא בלילה כמ"ש בשבועות, ובזה היה להם להתרעם שלא יתן להם מנוחה אף יום אחד ותמול בואם והיום יניעם ללכת ובכ"ז כשנעלה הענן בבקר ונסעו, או יומם ולילה ואז הקימו את המשכן, אבל העם לא גמרו להקים אהליהן ביום אחד, והיה להם להתלונן על טרחם הקצתי הזה שהיה בחנם:  "או יומים", שאז גמרו להקים אהליהם והיה להם להתרעם על טורח ההקמה והפריקה בעבור יום א', או חדש או ימים, שאז יצויר תרעומות אחר אם מצא המקום חן בעיניהם והיו רוצים להתעכב שם ימים רבים והיה להם להתרעם על הנסיעה, או ימים שהוא שנה, שאז יצויר שלא היה המקום טוב לפניהם והיה להם להתרעם שמעכבם במקום רע שנה תמימה, בכ"ז לא התרעמו, רק בצד הזה שעכבם שנה במקום אחד יספר צדקתם שבהאריך הענן על המשכן יחנו בני ישראל ולא יסעו הגם שהמקום היה רע והיו רוצים לנסוע ממנו, ובצד האחר שלא שהו שם רק חדש והמקום הי' טוב לפניהם והיו רוצים שישארו שם ימים רבים בכ"ז בהעלותו יסעו ולא שנו מצות ה': מהר''י בכור שור בפירושו מזכיר את דברי רבי ישמעאל בספרי עה''פ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא: שאותם אנשים נושאי ארונו של יוסף היו.. ואברך את ה' אשר יעצני להגות שוב בדברי הרמב''ן עה''ת בתחילת חוקת דסבירא ליה דצדיקים אינם מטמאים וכן כתב להלכה במקומו בחידושיו על התלמוד. ואז  קראתי בדברי החיד''א בספרו פני דוד עה''ת פרשת בשלח שהזכיר ''מנהג כהנים (במדינתו) להשתטח על קברי צדיקים'' ופלפל בראשי (איזה) פרקים בנושא זה ע''מ ליישב איזה דברי התלמוד וכמה ראשונים בהם משמע שלא כדברי רבינו חיים הכהן המובאים בתוס' כתובות ובעלי התוספות בסדה''י והרמב''ן ועל אף שהייתי מתמיה אמאי התעלם מכמה מקורות בתלמוד ובדברי רש''י שהביא בספר האשכול לאיסור ועוד רבו בי חקרי לי בעניין הזה, וגם נתנוצצה בי איזה הארה משובבת במעשה ר''ל דהוה מציין מערתא דרבנן בב''מ שאין כאן מקומה, וכבר דשו בנושא גדולי הפוסקים האחרונים להלכה והם כמעט כולם נוטים לדברי האוסרים  בכל זאת לא הורו למחות בידי אלה הסומכים על הרמב''ן וסייעתו (אך דברי טעם תפס בספר מנחת אשר שאכן דברי המתירים מתקבלים בשילוב של פלפול וקבלה אך אין לסמוך עליהם להלכה..) עם כל זאת יצאתי נשכר גם לדברי התורה על הפרשה כי קיבלתי בל''נ ע''ע לקרב את ספרו זה הנחמד של רבינו החיד''א וכבר יצאתי נשכר בפרשה זו עה''פ מי יאכילנו בשר וזה לשונו: אפשר לפרש שהיו מראים פנים שכונתם לשמים אבל התורה העידה עליהם שתשוקתם לא היה לתכלית טוב כמו שהם אומרים רק לצד היצר ותאוה גופני' וז"ש התאוו תאוה כלומר התאוו ולא תחשוב שהיה לטובה רק אינו אלא תאוה גופנית. וישובו ויבכו גם בני ישראל כלומר וישובו לדרכם הרעה גם בני ישראל שבו לסרחונם בדרך לא טוב. אבל אמירתם היתה מורה כי כל מעיינם לשם שמים וז"ש ויאמרו מי יאכילנו בשר שאנו רוצים לברר ניצוצות הקדושה ולהרויח ריוח גדול באכילת בשר שתכף מהבע"ח יבא למדרגת אדם וכמו שאמר רבינו האר"י זצ"ל בכונת אומרם ע"ה אסור לאכול בשר לפי שצריך כח גדול לזה אך הוא ריוח עצום וז"ש מי יאכילנו בשר כי אנחנו דור דעה ובתוכנו ה' ועתה יגדל נא כחנו לאכול בשר ולברר. זכרנו את הדגה שיש בה הרבה ניצוצות וכמה מיני נשמות אשר נאכל כלומר שבאכילתנו במצרים חנם מן המצות לא עשינו כלום ואותה האכילה לשוא היתה וצריך לאכלה פעם אחרת וז"ש אשר נאכל כי הניצוצות אשר היו שם עוד יבואו וצריך לאכלם עוד הפעם לבררם וז"ש אשר נאכל לעתיד שאותה האכילה לא היתה כלום ונ"ט שהיתה במצרים ערות הארץ חנם מן המצות. וכיוצא את הקישואים וכו' כי הירק יש בירור גדול וצריך טורח וכמו שאמר האר"י זצ"ל בכונת רב חסדא שאמר שלא היה אוכל ירק לרוב הטורח והריוח מועט. ואנו אכלנו במצרים בבלי דעת ולא עשינו כלום. ועתה נפשנו יבשה אין כל כלומר אין כאן בירור דהמן נבלע באברים ואין ברירה וכמו שאמר בס' עבודת הגפן בטעם שהמן נבלע באברי' דענין האכילה דניצוצות הקדושה שיש באכילה נבלעים בגוף וחלק הטומאה יוצאה לחוץ ואז"ל אין דבר טמא יורד מן השמים וא"כ המן כלו קדושה ולכך כלו נבלע באברי' עכ"ד וז"ש ועתה נפשנו תאותנו לברר יבשה אין כל שום בירור כי המן נבלע באברים זה היו מורים מן השפה ולחוץ דלש"ש אומרים. ולפי האמת דלבם לא נכון לכך נאמר עד אשר יצא מאפכ' והיה לכם לזרא שבמקום בירור ותהי להפך וז"ש לזרא כמו לזרה בה"א כמו שפירשו המפרשים והיינו לאשה זרה סט"א רחמנא ליצלן: ובסה''ק נועם אלימלך עה''כ: או יאמר ויאמר משה לחובב כו׳ עד והטבנו לך. ולכאורה קשה הלא גם מתחילה אמר לו משה "לכה אתנו והטבנו לך", והוא לא רצה לעכב בשביל ההטבה, ועוד מה זה נתינת טעם "כי על כן ידעת" כו׳, וכי בשביל שידע חנותינו כו' יעכב בשביל ההטבה? ונ"ל דהנה יש ב׳ מיני טובות שהש"י מטיב עם ישראל, דהיינו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אזי ראוי להם להטיב בשכרם ונקרא הטבה ההיא "רחמים", כרחם אב על בנים, שאז נקראים בנים למקום, וחלילה אם אין עושין רצונו ח"ו, אזיאעפ"כ השם הטוב ברוב חסדיו מקדים ההטבה קודם שיבא הקטרוג, וזה נקרא "חסדים".וזה שאנו אומרים "הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו", כי אנחנו מחוייבים להחזיק עצמינו שכל טובותינו שמטיב עמנו הבורא ב"ה וב"ש הוא ע"פ חסדיו ולא בשכרנו, וזה שאמר דוד המלך ע"ה "כי תקדמנו ברכות טוב תשית לראשו עטרת פז", והיינו כשהאדם הוא במדריגה שהשי"ת עשה עמו חסד חנם, אזי כל עצמו צריך לשבח ולהודות לו על הטובה, אבל כשהאדם הוא מקדים עצמו לעשות רצון המקום קודם שמטיב לו, יכול הוא לעלות במדריגה עליונה יותר ויותר לתקן בעולמות העליונים, וזהו "כי תקדמנו" כו׳, שזה הוא כמדבר לאדם לנוכח כאשר תקדמני במעשיך הטובים קודם שיתן לך "ברכות טוב", אז תעלה במעלות ש"תשית לראשו" ר"ל לעולמות העליונים הנקראים "ראש", תוכל לעשות שם "עטרת פז".וזה שאמר משה בתחילה "לכה כו׳ והטבנו לך כי ה׳ דבר טוב על ישראל", היה סבר יתרו שהטובה היא מחמת חסד אל, לכך לא רצה ואמר "כי אם אל ארצי" כו׳, פירוש אלך לגייר את בני משפחתי למען שיבואני הטובה בשכרי ולא בחסד חנם, לזה אמר לו משה לא כמו שאתה סובר שהטובה היא ברב חסד לבד, כי אם שההטבה בא בשכרנו, ע"י שהיינו במדבר בהתבודדות גדול לאהבה וליראה, "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב עמנו" פירוש שעמנו הוא הדבר, שגרמנו לעצמנו הטובה ההיא, וגם אתה היית עמנו וראוי לך ג"כ ההטבה ההיא, וזהו "והטבנו לך" כי ראוי לך ע"י מעשים הטובים. וק"ל. וזהו "ותדבר מרים" כו׳, פירוש דאיתא בגמרא עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, ויש לומר הטעם מחמת כל זמן שלא ריצה לחבירו, יש קטרוג למעלה ואינו מניח לכפר עליו עד שירצה חבירו, שכל זמן שיש לחבירו תרעומות עליו, אז יש למעלה כנגדו קטרוג עליו, וכיון שנתרצה חבירו חלף הלך לו המקטרג. והנה כאן במרים לא היה יכול הקטרוג לקטרג, מחמת שלא הקשה בעיני משה דבורם מגודל ענותנותו, כי היה עניו מכל אדם, וזהו קישור הכתוב "וישמע ה׳" ר"ל השם לבדו, שלא היה שם קטרוג כי "והאיש משה עניו מאוד", אך שהש"י לא רצה לעזוב את עוונם חלילה לעוה"ב, ובעוה"ז א"א לענוש אותם בלא קטרוג, לכן "ויאמר ה׳ פתאום צאו שלשתכם", ר"ל פתאום כדי שיתבהל משה קצת וירד ממדרגתו ויהא שוה לאהרן ומרים במדרגתם, וזהו "שלשתכם" מלה מיותרת, אלא פירושו כנ"ל במדרגה אחת, ואז היה קשה קצת בעיני משה את דבורם בו, ולכן היתה יכולה להענש בעוה"ז ולא ימצא בה חטא ועון כלל לעוה"ב ע''כ לשון קדשו. ולסיום אביא דיבור קצר וחביב מרבינו בעל השפת את בפרשה זו שאמר: עשה רצונו כרצונך כו'. הוא עצה לתקן הרצון כפי מה שאדם מדבק כל רצונו וחשקו במצוה ומעשה טוב. מתדבק הרצון בקדושת השי"ת ועי"ז אין יכול להתפרד אח"כ אף שיש לו רצונות אחרים ג"כ. כי הקדושה שומרת הרצון שלא יתקלקל ויוכל עי"ז להעלות כל הרצונות להשי"ת. כי צריך אדם להאמין כי כל מה שיש רצונות אחרים בעולם הם לטובה. ושעי"ז יכול להיות רצון אמת לעבודת השי"ת. וכשאדם לומד ק"ו מרצונות אחרים איך לעשות רצונו ית' כראוי עי"ז מעלה כל הרצונות אשר לא טובים המה להשי"ת. ואפשר ז"ש התאוו תאוה שהי' חסר להם התאוה. כי היו רחוקים מתאוות גשמיות. לכך היו חסרים תאוה טובה. ולכן התאוו תאוה. ונחשב לחטא כי השי"ת רצה שיהיו המה באופן אחר. ואנחנו ע"י אמונה צריכין לקרב כל הרצונות להשי"ת שיהי' נעשה רצון אחד להשי"ת מכל אלו הרצונות.. ועוד אמר: עשה רצונו כרצונך כו'. ודאי יש לאדם לעשות רצון הבורא ב"ה ביותר רצון וחשק ותשוקה מרצון עצמו. אבל יש לפרש בעשיות רצונך תעשה רצונו כ"כ כמו רצונך שישתתף רצון המקום בכל דרכיו להיות לשם שמים. ולא יהי' בהמעשה עבור רצונו יותר מעבור רצון המקום שבזה המעשה עצמו. ועי"ז לא יהי' לו רצון אחר כלל. וז"ש שיעשה רצונך כרצונו כלומר שלא יהי' לך רצון רק לעשות רצונו ית'. וסיפא בטל רצונך מפני רצונו יש לפרש ג"כ להיפוך מפשוטו. כשעושה רצון המקום ב"ה לא יהי' מעורב רצון עצמו כלל אף לקבל פרס וכדומה. הגם שצריך להיות שמח בעשיות המצוה שזוכה לעשות רצון הקב"ה. מ"מ יהי' עיקר העשי' כדי לעשות רצונו ב"ה בלבד. ורצון עצמותו יתבטל לעיקר המכוון לעשות רצון המקום ב"ה כנ"ל. וז"ש באהרן ויעש כן פרש"י שלא שינה ואיך בכח אנושי לעשות כל המצוה ממש כאשר צוה השי"ת. והלא גבהו דרכיו כו'. אך ע"י שמבטל באמת כל רצון עצמו ועושה רק כדי לעשות רצונו ית' בלבד כאשר צוה. נקרא כן שעשה. כי ע"ז אמרו ז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. רק שצריך להיות מוכן בכל רצונו לעשות רק רצון המקום ב"ה כנ"ל  ומשם חיבתו היתרה של אבא ע''ה להפטרת בהעלותך עד שהיה מכנה שבת בהעלותך ''שבת רני ושמחי'' אסיים בפסוקים בזכריה שאנחנו פותחים בהם: רני ושמחי בת־ציון כי הנני־בא ושכנתי בתוכך נאם־ה':  ונלוו גוים רבים אל־ה' ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך וידעת כי־ה' צבאות שלחני אליך: ונחל ה' את־יהודה חלקו על אדמת הקדש ובחר עוד בירושלם:הס כל־בשר מפני ה' כי נעור ממעון קדשו.. ובספר צווארי שלל: רני ושמחי בת־ציון כי הנני־בא ושכנתי בתוכך נאם־ה' :במשז"ל דאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה ונראה הטעם בפשוט כי כתבו ז"ל דיותר יש לו שכר על שמחת המצוה מהמצוה גופה ונראה בחוש כי השמח במצוה מתעורר כל גופו לידבק בו יתברך ומרגיש הארה בנפשו ומתוך כך מזדכך החומר שבו ומלא יראה ואהבה ואם היה איזה אחיזה מהסט"א בגופו כלה גרש יגרשנה. ומשו"ה אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה כי אז הגוף מוכן ראוי שתשרה עליו שכינה. וזה רמז רני ושמחי רני במצות ושמחי בתורה כי פקודי ה' ישרים משמחי לב כי הנני בא ושכנתי בתוכך ואין השכינה שורה אלא בשמחת מצוה ולכן רני ושמחי כדי שתהיי מוכנת להשראת שכינה ואז ושכנתי בתוכך דהוא מדרגה עליונה: ועל הכתוב-ונחל ה' חלקו על אדמת הקדש אומר רבינו המלבי''ם: כי בחלוקת הארץ לעתיד ירימו תרומה את חבל הארץ שהיתה נחלת שבט יהודה ויהיה קדש ה', ששם יעמוד המקדש וסביב לו יהיה מושב הכהנים והלוים ועיר ירושלים שלעתיד שתהיה רחוקה מן המקדש מ"ה מיל והנותר ברצועה בארך יהיה שייך אל המלך המשיח ויהיה ג"כ תרומת קדש, ויהודה יקח חלקו מצפון לתרומת הקדש, וז"ש שהחלק שהיה ליהודה בחלוקת יהושע על אדמת הקדש ינחל ה', שתהיה נחלת ה', עד "שה' ינחל את יהודה", ר"ל יקח נחלתו שהוא "חלקו" שהיה לו "על אדמת הקדש, ובחר עוד בירושלים" ולא ישנה מקום המקדש הגם שעי"ז יצטרך לקחת חלקו של יהודה, כי תרומת הקדש תשתרע ברוחב ע"ה מיל, כמובאר ביחזקאל שם - והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש ולאחזת העיר אל פני חמשה ועשרים אלף תרומה עד גבול קדימה וימה על פני חמשה ועשרים אלף על גבול ימה לעמת חלקים לנשיא והיתה תרומת הקדש ומקדש הבית בתוכה..