פשיטת רגל אידיאולוגית בסאטמאר

אקדים שכל סאטמאר חטאה בחטא הזה, וכאשר האינטרס היה כזה שכדאי היה לפנות לבית המשפט הציוני הם עשו זאת. סאטמאר בארץ נאבקו קשות, ופנו לבית המשפט למרות שהם זעקו בכל השנים כי אסור לפנות אליהם. לא רק שהם לא פנו לדין תורה דבר שמחייב גם ללא הענין האידיאולוגי-סאטמארי, על פי הלכה, יהודי שומר תורה ומצוות חייב בסכסוך כזה לפנות לבית דין ולא לערכאות גם כאשר מדובר בבית משפט ישראלי. אבל נתעלם לרגע מהענין ההלכתי, אני מבקש להתרכז כאן בצד האידיאולוגי. עבור סאטמאר כל קשר או 'הכרה' בממסד הציוני הוא עוול ופשע, עד כדי שאינם הולכים לכותל המערבי בגלל שהציונים כבשו את המקום, אבל ברגע האמת כאשר הם נאבקים עם מי שזה לא יהיה, והאינטרס הוא כזה שהמשטרה או בית המשפט ישרתו אותם, הם פונים אליהם

היה כדאי כל הסכסוך הזה, על מנת להוכיח שוב כי דברי האהרוני שקר מיסודם. מי ששמע את דרשותיו במשך שנים, כמה הוא הכה נגד הפניה לבית משפט ישראלי, הוא טען כי אין חמור מכך, והנה הוא זה ששלח את אנשיו לבית המשפט בשביל להלחם בצד אחר שבין חסידיו. לא מדובר כאן במאבק נגד מי שאינם סאטמארים ואין ברירה זו הדרך היחידה להיאבק עימם. הפעם מדובר במאבק פנימי סאטמארי, שני הצדדים מאמינים באותה 'שיטה', וכאשר הצד הנתבע טוען כי הוא מוכן להתדיין בדין תורה ב'עדה החרדית', האהרוני ציוה לפנות למשטרה ולבית המשפט ולא לבית דין של 'העדה החרדית' שלכאורה על פי שיטת סאטמאר זה המקום הכי טוב להתדיין במצבים כאלו

משהו רע מאוד קורה לאידיאה הסאטמארית. לא רק בענין הזה, בהרבה מקרים מצאנו וראינו איך שהם טוענים כי הם אנשי 'שיטה' ומעשית הם עושים כפי שטוב להם גם כאשר זה סותר את ה'שיטה' הסאטמארית. האהרוני שטען בכל השנים שזה ייהרג ואל יעבור היתה לו כאן הזדמנות להוכיח כי הוא מאמין במה שהוא אומר ואינו פונה לבית המשפט למרות שלכאורה טוב לו שם, הראה את פרצופו האמיתי, האינטרס האישי והקהילתי קודם ל'ציונות', ובמצב שכזה אין עוד ייהרג ואל יעבור, והמוסדות הציונים מותרים ואף מוכרים על ידי סאטמאר

חיים שאולזון