דבר תורה לפרשת ויקהל פקודי

מאת: יהודי פשוט

ברשות אדוני הגאון המשפיע הדגול כש''ת הרב מוהרח''ש שליט''א

ויקהל משה את־כל־עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר־צוה ה' לעשת אתם: ואני עני נתתי לבי אל דברי הרלב''ג בשיחו בעניין ה ויקהל: התועלת הרביעי הוא במדות , והוא מה שלמדנו ממִנוי מלאכת המשכן , שהוא ראוי לכל הממונים על דבר שבממון שיכתבו חשבונותיהם בדקדוק , כדי שישמרו עצמם מהחשד. וזה , שכבר מצאנו בזאת המלאכה , עם גודל מעלת הממונים עליה ועוצם הזרות שיש לכל אדם לקחת לעצמו מהקדשי השם יתעלה דבר , שכבר דקדקו לכתוב כל סך הדברים הבאים בידם וסך מה ששמו במלאכה. ודי לנו בידוע על כל אותם תועפות כספי ציבור בימינו אשר דרכם בחושך ישרכו. ומכאן שאין לנו להתווכח בעניין אמונת הצדיקים עם הגבאים המושחתים המטים עקלקלותם ויפטירו בגאוה ובוז כי על דעת גדולים וצדיקים ותחת עיניהם הפקוחות יעשו באשר יעשו ומי הוא ילוד האישה הראוי לפקפק בצדקם ולחקור במוצאותם ובואם.. שהרי לכאורה לעולם לא יקומו לנו צדיקי אמת כשרים כמשה ואהרן וכל הנקראים בשמותם ומרע''ה הקהיל את כל עדת בני ישראת מגדלם ועד קטנם למען ידעו כאו''א על דרכו בפרטיות נדבות המשכן הבאים והיוצאים.. והנה  יעידו החושים ונסיון החיים יורה, שכשם שאין ראוי להם למורמים מהעם זקנים כנערים שיפרצו בגדרי העריות שהאדם הנמוך ימשך אליהם מהצד הבהמי שבו, עאכ''כ שאין ראוי לו לאיש להתחכם ולהשען על תומת מידותיו בתאוות הממון אשר רבנו האב''ע אמר עליו: יש אומרים , כי נקרא כסף - שתאוה הוא לעינים (ע"פ בר' ג , ו) , מגזרת "נכסף נכספת" (בנוסחנו: נכספתה; בר' לא , ל). ואנן קיימ''ל דלא תגנוב האמור בעשה''ד בגונב נפשות ידבר ואילו אזהרת גניבת הממון היא באומרו לא תגנבו בפרשת קדושים. ומרגלא בפומי דאינשי כי טעם שינוי הלשונות הוא: כי אל הגענגסטער הקידנאפער ידבר בלי עטיפות כדבר אל חדל אישים ויאמר לו: לאבוס לא תגנוב נפשות פן תיתפס ותחוב בראשך!! משא''כ גונבי הממון יכולים להיות שועים בני טובים ומרביצי תורה, ואליהם יחייב הנימוס לדבר בלשון השררה, ולומר להם רום מעלת כבוד תורתכם וקדושתכם- במטותא, לא תגנובו, איהר זאלט נישט אזויפיהל גנב'ן... ואכן הייתי מתמיה קצת בימי חרפי כאשר הגיד לי מר''ן גאב''ד חארינטש והגלילות שליט''א כי שח בפניו לתומו חד מגדולי צדיקי קמאי (שכבר נשרפו מאז הרבה מאות אלפי נרות ופתקאות בקשות על קברו..) כי תאוות הממון המגונה והמשוקץ היא זו של הפויער המחסר נפשו וצובר ומחביא מטמונות של דינרי זהב בסחבות סרוחים שבתוך מגפיו המעופשים.. אבל אדמו''ר איש המעלה שמתאווה לכמה מיליונים שינוחו לו ממולח טהור קדש (זיך קיהלן און שוועלן בלע''ז) בבנק שווייץ על מנת שיוכל להתפלל כראוי וכנכון באש קודש בגדלות המוחין הוא עניין רוחני נשגב דק מכל דק בדרכי הצדיקים…  והנה סבתי זקנתי ומצאתי שתכסיס עבודת הצדיקים הללו כבר נכבשה לרבים וכמעט כל הצדיקים אשר יפרשו שלמת תומתם על הפוליטיקאים שבדורנו נוהגים בו. אמנם נשתכחה מקרבם זכרה של עבודת התפילה עצמה או הדומה לה, אך לכספי תועפות הם עוד צריכים ולהרבה יותר מקודמיהם הם צריכים. כי כלום אפשר להם בלי שיקימו קתדרלאות על שם עצמם לשם כבוד בית אבא וממון בעין כמי נהר לבל יחסר המזג לעדן את בשר קדשם של נכדיהם והבאים אחריהם המוקדשים לחיי הבטלה ממלאכה על מנת שתהיינה עתותם בידם לעכס לפהק ולפסוע על ראשי עם קדש. מתוך רחבות הדעת..  ועתה בימים הנוראים הללו אשר עלה מות בחלוננו ובחדרנו אימה ושומרי תורה והדבקים במשמעת האדמו''רים נוטלים בזכותם ובזכות אבותיהם הקדושים חלקם בראש המוכים בכפלי כפל כפליים מכל ציבור שבעולם, אין כבר שמץ הצדקה כי נמשיך ונשחק את הפאליטיקל-קארעקט נייסעטיס בשיחנו במאורותנו . וכבר אין שום תועלת שלא ייאמר הראוי להיאמר: ראו נא אחי ראו בגידולים שגידלתם!! למי מכל אותם אבירי הבשן הניזונים בחלות זהב טהור נמצא הפנאי להתעניין, ללמוד את נושא הקורונה ולעשות איזה פעולות להרחקת הרעה לכה''פ מהממורטים שנשתעבדו לחצרותיהם.. (ואכן צדקו גם צדקו אלה שלחשו לי לבל אצחק על קריאות הגבר הקוקאריקער שפסק בשעתו, גלוי לכל העמים שהחסידים להרבי ומשפחתו הם שייכים והוא ההייליגער צאצוצאציק עצמו מין אדון הוא שאין לו חובה עליהם בשום כלום.. כי אין נער הולל יהיר זה אלא אומר בפרהסיה בדברים שנשתרשו בתפישת עולמם של בני אומנותו במשפחתו.. ואמנם למה? ככה!! געפעלט דיר נישט? גיי מיט דיינע בעבעבעכיס צו אלע שווארצע רוחות.. אלא שמתבהר שאף הרחקת הסכה מעל ראשיהם בכלל אותה הלכה..) והלוואי והיו עניינינו עם אותם ״ענקי הרוח״ מסתכמים בכך שנמשיך להאכילם אותם על משפחתותיהם בחלות זהב והם יפעו מע מה מע  וירביצו באין פגע את אשר בני מעיהם יטילו.. אלא שבעווה''ר טרם פסו מהם גרויסע רביים, מנהיגים של ממש כמו בגיילי מעשה ביכליך, חוזי העתידות היודעים את אשר טרם נודע לגדולי המומחים שבעולם ולהם הלכות קורונה משל עצמם לאמור: חדלו מן הרופאים והמומחים ושמעו לנו ורק לנו כי שלום יהיה לכם יהודים.. הוי שמים, ברלנדים מפליאי פלאות עליך ישראל.. ובנקיטת כזית הקאלפיקיל של נינו זב החוטם של הבעלזאי ראאאב מעידני בפניכם רבותי כי בשום מאומה לא נשתנו אלה מזה.. ובאמת שלא! אותה הקומדיה אותם המטרות רק שהשחקנים שונים בסגנונם. ואני מוסר מודעה בפניכם רבותי, שאני לא משתתף יותר במשחק הנבזי של מנהגי האיפוק הכבוד והנימוס באדמו''רי או מאראני וסריהטיירע של הזמן, אף לא למען שמור על השפה המקובלת, ואם השם אלקים יתן לי מענה לשון בשמם אקראם ועל מקומם אושיבם במה שבאמת זכו להם מעשיהם. ואכן במדרש פרשה זו: אמר רבי מאיר: את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו,  ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו.  טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו. תדע לך, שהרי בצלאל על ידי שקנה שם טוב, זכה שיעשה מלאכת המשכן. וכתיב: נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב (משלי כב א). ופיטות משמעות הדברים, כי השם שיתנו לאדם אביו ואמו יאמר את את אשר חפצו אלה בבנם שיהיה, והשם שיכנו לו לו הבריות הוא מה שאלה משערים בו שהוא נהיה, אבל השם שיתנו לו לאדם מעשיו הנאים או חלילה ההפוכים יגידו בו מה שהוא לאמיתו.. ועל המצדיק את המקולקל נאמר שהוא כמרשיע הצדיק ותועבת השם גם שניהם.. ולהחיות נפשי הדוויה נהר של אורה נמצא לי במדרש בשם רבי חנינא דצפורן על הכתוב: ועשית לו טבעות ובדים לשאת אותו:  הם נושאים אותו, והוא נושא עונותיהם של ישראל. מי שהתורה שבו, נושא עונותיהם של ישראל.. כי אוי להם ולתורתם של אלה שתורתו יתברך נעשית להם כתב קטיגוריה על ישראל, כי תורתו מתת חסד ואהבה נתן לעמו להיות שוכן עמם בתוך טומאותיהם ונושאם ומנשאם עם עוונותיהם. ובזוה''ק ויקהל: הלא פרוס לרעב לחמך וגו', תא חזי זכאה חולקיה דבר נש כד מסכנא אערע לגביה, דההוא מסכנא דורונא דקודשא בריך הוא הוי דשדר ליה, מאן דמקבל ליה לההוא דורונא בסבר אנפין, זכאה חולקיה.תא חזי, מאן דחייס למסכנא ואתיב ליה נפשיה, קודשא בריך הוא סליק עליה כאילו הוא ברא לנפשיה, ועל דא אברהם דהוה חייס לכל בני עלמא, סליק עליה קודשא בריך הוא כאילו הוא ברא לון, דכתיב  ואת הנפש אשר עשו בחרן, ואף על גב דהא אוקימנא. הלא פרוס, מאי פרוס, למפרס ליה מפה בנהמא ומזונא למיכל, דבר אחר, הלא פרוס, כמה דאת אמר  פריס פריסת וגו', דבעי למפרס פריסין דנהמא קמיה, בגין דלא לכסיף, ויפרוס קמיה בעינא טבא. לחמך, לחם לא כתיב אלא לחמך, ההוא דילך, מממונך, ולא דגזילו ולא דעשק ולא דגנבה, דאי הכי לאו זכותא הוא, אלא ווי ליה דאתי לאדכרא חובוי.כגוונא דא, קחו מאתכם תרומה, לארמא ממה דלכון, ולא מעשק ולא מגזל ולא מגנבה.. ועוד בילקוט ויקהל סי' ח עה''פ ויעש בצלאל את הארון עצי שטים : לפי שגלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם, שישראל חוטאים בשטים. לכך תקן להם הקדוש ברוך הוא שטים, לכפר על מעשה שטים. ויצף אותו זהב טהור אלו התלמידים בני תורה. כי כמו שמתכבד העץ בזהב, יותר ויותר מתכבדין התלמידים בתורה, שהיא בתוך לבם. וכמו שיאמרו אנשים זהב טהור, כך מטהר התורה לבן וכליותן של תלמידי חכמים. שכך כתיב: הנחמדים מזהב ומפז רב.  ועוד שם עה''פ ויעש בצלאל אנו מוצאין כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, אמר לו על כל דבר ודבר, ועשית. ועל הארון אמר: ועשו. למה? אלא שציוה הקדוש ברוך הוא לעשותו לכל ישראל, שלא יהא לאחד מהם פתחון פה על חברו לומר, שאני נתתי הרבה בארון, לפיכך אני לומד הרבה ואני יש לי בו יותר ממך ואתה לא נתת בארון כלום אלא מעט לפיכך אין לך חלק בתורה. ולכך נמשלה התורה למים, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים . כשם שאין אדם מתבייש לומר לחברו השקני מים, כך לא יתבייש לומר לקטן ממנו למדני תורה, למדני דבר זה. וכשם שהמים כל הרוצה לשתות ישתה בלא מחיר, כך כל הרוצה ללמוד תורה, לומד בלא מחיר ובלא כסף, שנאמר: לכו שברו בלא כסף ובלא מחיר (שם).  ולמה נתנה התורה במדבר. לומר, מה המדבר מופקר לכל בני אדם, אף דברי תורה מופקרין לכל מי שירצה ללמוד. שלא יהא אדם אומר: אני בן תורה ותורה נתונה לי ולאבותי ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה אלא אבותיך גרים היו, לכך כתיב: מורשה קהלת יעקב, לכל מי שמתקהל ביעקב. אפילו הגרים שעוסקין בתורה, שקולים הם ככהן גדול, שנאמר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' אלהיכם , כהן ולוי וישראל לא נאמר, אלא אדם. עלפיכך תורה אחת ומשפט אחד יהיה וגו'  ראה מה כתיב בבני יתרו: ומשפחות סופרים ישבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים. תרעתים, שהיו יושבים בלשכת הגזית. שמעתים, שהיו כל ישראל שומעים הלכה מפיהם. שוכתים, שנסתוככו ברוח הקדש. מי הם? המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב (שם), מבני קני חותן משה. ושמעיה ואבטליון בני בניו של סיסרא היו, ולמדו תורה ברבים כאנשי כנסת הגדולה. כל כך למה?אמר רבי שמעון בר יוחאי: שלשה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות. כתר תורה מנין? שכך כתיב בארון: ועשית זר זהב. כתר כהונה שכך כתיב במזבח: זר זהב. כתר מלכות, שכך כתיב בשלחן: זר זהב. ולמה כתוב זָר (בקמץ) וקורין זֵר (בצירה) ללמדך, זכה אדם, נעשה לו זר זהב. לא זכה נעשה זר בתוכם מהם. ומפני מה בכולם כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשית עליו? ללמדך, אם זכה לתורה, זכה לכולם. וכן הוא אומר: ומשמרתם הארון והשולחן והמנורה והמזבחות (במד' ג לא). ללמדך, שאין לך גדול מן העוסק בתורה: והנה נעימים מכל נעים הם דברי המלבי''ם ומעדנים נמצא לנפשנו בהתבונן בקפלי דבריו שאמר: "ויבאו כל איש אשר נשאו לבו". יש הבדל בין נדיב לב ובין נדיב רוח, שהתבאר אצלי בספר משלי, שהרוח פנימי יותר מן הלב, שהלב הוא הכלי החיצוני והרוח הוא הפנימי, כמ"ש בפירוש תהלות (נא) על לב טהור ברא לי, ועל זבחי אלהים רוח נשברה, הרוח הוא מעלה ציורים מעומק הנפש ומגלה אותם על פני הלב, והלב הוא הכח המושל והבחירה, ויש שרוחו רוח נדיבה, היינו שהוא מלא מציורים טובים לנדיבות שיצייר ברוחו טוב מדה הזאת ואשרה, ובכ"ז הלב שהוא כח המושל שבו אינו בוחר להתנדב מאהבת הממון והבצע, ויש שרוחו אינו נדיב לצייר בטוב מדת הנדיבות ובכ"ז יש לו לב נדיב ואוהב לפזר ולתת כי הממון אינו חשוב בעיניו, ולכן אמר פה שבאו כל איש אשר נשאו לבו, שכח המושל והבחירה שלו התנדב ברצון טוב, וכל אשר נדבה רוחו מאשר צייר ברוחו תועלת הנדבה הזאת וגודל ענינה: ובדרך הדרוש הנה עקר תרומת ה' אשר חלה עליו הקדושה היה נדבת הלב ותשוקת הרוח להתנדב, זה היה עקר הנדבה, כמ"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, שעקר התרומה היה נדבת הלב, והנה היה בין בני ישראל עניים שלא היה בידם כל מאומה להתנדב, אבל התנדבו ברוחם, היינו שחשבו ברוחם שאם היה להם עושר גדול היו מתנדבים כל המשכן וכל כליו והיו עושים הכל משלהם, וה' שיודע מחשבת לבם קבל הסכמתם זאת כאלו התנדבו בפועל, והיה להם יתרון מן המתנדבים שלא נחשב להם רק מה שהתנדבו בפועל, אבל לאלה חשב ה' כאילו הביאו מנדבתם את כל המשכן ואת כל כליו, וז"ש ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, ר"ל שכל איש מהמתנדבים לא נתנו רק מה שנשאו לבו, כסף או זהב או נחושת, אבל וכל אשר נדבה רוחו, מי שלא הביאו בפועל רק שרוחו לבד נדבה, שחשב בלבו שרוצה לבנות כל המשכן משלו לכשתגיע ידו, אותו ר"ל נדיבת רוח הזה הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקדש, שנחשב להם כאלו הביאו כל האהל וכל כליו וכל בגדי הקדש: ויונתן תרגם וכל אשר נדבה רוחו דאשלמית רוחיה בנבואתא, ופירשתי בדרושי ארצות השלום כי באשר ענין המשכן היה שקבץ כללות ישראל אשר יתאחדו בעבודתם בבית הזה ויהיה לקומה שלמה אשר הוכנה להיות מרכבה לשכינה, אבל מי שהכין את לבו והתטהר והתקדש עד שחלה עליו רוח נבואה היה הוא בעצמו משכן לשכינה ולא הוצרך אל המשכן כי הוא נעשה משכן לשכינת עוזו, ולבו נעשה מזבח להקריב עליו דמו ונפשו עולה וכליל במסירת נפש לה', ובגדיו וכנפי טליתו וטוטפותיו נעשו כבגדי כהונה שבם ישרת לפני ה' אלהיו, א"כ הוא התנדב הכל המשכן וכל כליו ובגדי הקדש, וכמ"ש שהיה משה מתמה על מלאכת המשכן מי יוכל לעשותו וא"ל ה' אפי' אחד מכם יכול לעשותו, ר"ל מי שיתקדש עד שהוא עצמו יהיה משכן לשכינת ה', ועל רוח נדיבה תסמכני פרש"י זה רוח הקדש, וז"ש וכל אשר נדבה רוחו דאשלימת רוחיה בנבואתא, הוא עצמו היה המשכן, ואותו ר"ל נדיבת הרוח שלו ורוה"ק שחל עליו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד שהוא יסוד ובנין מקדש אל ומעון לשכינת עוזו:   והנה רבינו בעל השפ''א (תרנ"ח) אמר: ויקהל משה כו' רמז שבשבת נעשין בנ"י קהל אחד כדאיתא במדרשים עשה לך קהלות ללמוד דיני שבת ויו"ט. כי בני ישראל הם באמת אחדות אחד. רק ע"י הפסולת נעשה פירוד ביניהם. ובשבת שנתבטל הפסולת באין אל האחדות. ומרע"ה הוא שר התורה והוא מאחד את בני ישראל כמ"ש תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב. פי' גם זה הוריש לבנ"י שיוכלו להיות קהלה אחת. ובשבת מתגלה כחו של מרע"ה וכח התורה. ולכן מתאחדין בי'. וכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא. פי' שאין לאומות חלק בשבת. לכן בשבת קודש מתגלה הקדושה. דהנה כ' כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא כו' לעשות. פי' בימי המעשה הקדושה מתלבש בעשי' ובטבע. ובעשי' יש אחיזה לכל האומות ולכן אין הקדושה בהתגלות. אבל בנ"י יש להם חלק למעלה מן העשי' והוא אות שבת. ולכן כתיב אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות. הגם כי שבת הוא שלא לעשות. אבל א"י לתקן העשי' רק מי שיש לו כח למעלה מן העשי' ולכן בנ"י יכולין לעשות ולתקן העשי' מאחר שיש להם אחיזה בשבת שהוא למעלה מן העשי'. ויש בחי' מעשה דיבור ומחשבה. ובנ"י להם כח הדיבור. וז"ש אלה הדברים שבכח הדיבור הם שולטין על העשי' כנ"ל:  עוד היו מלין טעונים על לבבי לשיח בסוד בצל-קל של בצלאל אלא שכבר מאוחרת השעה לאחר פלג המנחה של עש''ק וריכוז מחשבותי לא עומד לי יותר, על כן קל ישועתי אבטח כי יתן ה' הטוב ונזכה לעסוק בכך לשנה הבאה..  ובנמיכות הרוח של אלה הימים כאשר סטרא דפרודא שולט בעולם, צועק לבי אל השם: הוי אבינו שבשמים במה טענה ומענה נבוא לפניך כי אתה ידעת עד כמה שפרודים ורחוקים ומבודדים היינו זה מזה גם בימים שעוד היינו דחוסים זה בזה כסרדינים שבע ביום, ואני בעניי מאז ילדותי הייתי בוהה ותוהה כלום יעלה תעלה הדעת שום יתרון בתפילה במניין כאשר לא יקרבו המתכנסים זה אל זה ברוחותיהם.. וכלום יתרון היה בסחבנו אל ביתך את הגופים המזוהמים ואת הגיגינו ורוחותינו השארנו כלואים בכית אנוכיותנו בבית כלא רדיפת עולמנו החמרי..  השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם.