מרן האדמו"ר הרי"ף על חלומותיו של יוסף

כשנתבונן בחייו של יוסף הצדיק, בזמן שחלם את חלומותיו, היה נראה שהחלומות האלו שחולם הם אשר הביאו על יוסף את החורבן הגדול של חייו, להימכר על ידי אחיו לישמעאלים, ומהישמעאלים יוסף עובר גלגולים קשים ומרים לבית פוטיפר, ובסוף לבית הסוהר שאין דבר קשה ומר לאדם, שיודע שלא עשה מאומה, להיות בבית הסוהר.

משום שהנפש של האדם, לא מקבלת את הכאב והצער של לקיחת החרות מהאדם, ולכן בדת ישראל לא היה ואין מציאות של בית הסוהר.  יש בתורה עונשים קשים על האדם שחוטא, הוצאה להורג בארבע מיתות בית דין, למכור את האדם לעבד, ארבעים מלקות, אבל בית האסורים אין בתורת ישראל.
זה עינוי לבני ישראל מלמידה מחוקות הגוים. היה מקום שהיו מחזיקים אדם עד שיתברר דינו, אבל לא בית הסוהר, כי זה עינוי.
לא מקובל בחוקות ישראל. 

וכך יוסף הצדיק מתגלגל על כלום, על שקר, על דבר שלא עשה, לבית הסוהר. ושם בבית הסוהר מגיעים שר האופים ושר המשקים, ומשם נתעלה להיות משנה למלך, ואחריו יורד יעקב אבינו ובניו למצרים.

אדם רגיל שמתבונן, אדם עם ראיה רגילה ופשוטה, מה הם מחשבותיו ?
הוא חושב על כל ההתדרדרות של יוסף הצדיק, הגיעו לו בשביל חלומותיו אשר חלם שהם הביאו עליו את השנאה הקשה, ורק השנאה היא שהביאה עליו את הירידה למצרים, להגיע לבית האסורים. 

אבל האמת לא כך היא, אלא התורה מלמדת אותנו, הגמרא (מסכת שבת פט) כי ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו. והיינו כי הגזרה היתה כבר בברית בין הבתרים שירד למצרים, ואיך עושים זאת שילך בדרך כבוד ? על כן נגזר על בנו, להיות שם משנה למלך.

ואיך יתכן להיות כדבר הזה, שיוסף יעזוב בית אביו להיות משנה למלך במצרים ?
על כן נסתובב שישנאו אותו אחיו, וירד למצרים, ושוב יכירנו שר המשקים, ויעלהו לגדולתו.
ולא שנאת האחים גרמה הירידה למצרים, אלא סוף מעשה, הייתה כבר במחשבה תחילה, שהוצרך להיות במצרים, וזו גרמה כל הסיבות שקדמו לה.

וכך גם אצל יעקב אבינו, בורח מעשו לבית לבן, וכפי ראות העין הכל בגלל שנאת אחיו, שלקח ממנו הברכות. לכן היה צריך לברוח שלא יהרגו. וכך בורח יעקב, ואליפז בן עשו רודף אחריו ולוקח ממנו את כל הונו, ויעקב נשאר חסר כל. צריך להשכיר את עצמו ללבן, אך הכל משמים.
הקב״ה מוביל את יעקב לביתו של לבן להלחם, לכבוש את הדרך לבניו, אם לא היה יעקב נשאר בבית מדרש של שם ועבר, לומד תורה.

וכך צריכים אנו ללמוד ולדעת, כל אחד נקצב לו בחיים מה יהיה סופו ואחריתו, עשיר או עני, אם יעלה לגדולה או לא, איך יהיה זיווגו, באיזה משפחה ובאיזה מקום, ובכדי שיגיע למה שגזרו עליו, עובר האדם דרך ארוכה וסיבוב ארוך להגיע למה שהקב״ה גזר עליו.
ולא מה שרואה סיבות פתאום שעולות בחייו.

ולכן כאשר אנחנו מסתכלים על החיים, עלינו לדעת שמה שאנחנו רואים בראיה קצרה עכשיו מול עיננו, זה חלק קטן ממכלול גדול מאוד, ואסור לאדם להאשים או להיתפס על הדבר הנקודתי, במה שעובר.
גם יוסף לא משנאת אחיו ירד למצרים, וגם יעקב ברח לבית לבן מסבות אחרות, ולא משנאת עשו. וזה הכלל, יש דברים גדולים יותר שעומדים אחרי כל דבר שעובר, וקורה לנו בחיים. ועלינו להאמין ולדעת באמונה שלמה, שאין אדם מזיז אצבע, אם לא גוזרים עליו בשמים. והדברים רחבים ועמוקים ורק עם אמונה בריאה וחזקה, אפשר לחיות את החיים בצורה בריאה.

כאשר אנו מתבוננים על כל הימים האחרונים, ימים גדולים מאוד, ימים שהקהילה הקדושה הגיע להשגות עצומות בעבודת ה׳, דבקות עצומה בהקב״ה.
ויודעים אנו בברור שכל מה שקרא בכניסת שבת, הקב״ה קיים את הפסוק ״דודי ירד לגנו... ללקוט שושנים״, הקב״ה ירד לגן המיוחד, שזה ״שובה ישראל״, ללקוט את השושנה, הפרח המיוחד שיש בכל הקהילה הקדושה.
הסיבה היא עמוקה ואין שום הבנה בשכל אנוש, זה עמוק ממחשבה רגילה, רבי דוד קדש עצמו ונשמתו בגנזי מרומים עם האבות הקדושים.

באנו כאלף איש בקדושה ובטהרה, ללוות נשמה יקרה למרוקו בכניסת שבת, במקום מסוים, שם למסור את הנשמה להקב״ה כפרה על כלל עם ישראל.
רבי דוד היה קדוש, מזכה הרבים, קודש קודשים.
יש מיתה שהיא עונש ויש מיתה שהיא כפרה, לקיחת נשמתו של הקדוש רבי דוד, היא קורבן כפרה לכלל עם ישראל.

בני הקהילה הקדושה צריכים לדעת, שהקהילה הקריבה קורבן לכלל עם ישראל, כפי שהקב״ה לקח בזמנים קשים, נשמות צדיקים קורבן, כעשרת הרוגי מלכות.
וכך בכל זמן קשה בעולם דודי ירד לגנו ללקוט שושנים, כמה דקות לפני שרבי דוד החזיר את נשמתו הקדושה לבורא עולם, כתבנו שמתפללים להקב״ה שיציל אותנו מאסונות בזמן הקרוב, ואנו עומדים ומתפללים להקב״ה לרחמים ולישועה, ולמתוק הדינים.

נתחזק באמונה ובבטחון בהקב״ה ונדע שהקב״ה קיים בנו ״בקרובי אקדש״
באהבה רבה ובדבקות בהקב״ה,
יאשיהו יוסף.