דברי תורה לשמיני עצרת

מאת יהודי פשוט

ברשות אדוני הגאון המשפיע הדגול פמ''מ הרב מוהרח''ש שליט''א

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ

מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו..

אמנם כי כן השופר נשמע בעיר, השכמנו לסליחות, עשינו התרת נדרים, שמענו את סדרי התקיעות, הנפנו מעלינו את הכפרות, עינינו בצום כיפור את נפשנו והתודינו לפניו על עוונותינו חטאינו ופשעינו והתחננו על סליחתנו ופדות נפשנו, חיזרנו אחר אתרוג נאה, ישבנו בסוכה, ניענענו לכל רוח את ארבעת המינים, הקפנו ואמרנו את כל פיוטי ההושענא.. והנה אנחנו עומדים כהיום הזה עם ענפי הערבה החבוטים בידינו לא טעם ולא ריח ציץ נובל ועלה נידף אפגעשמיסענע צופליקט צוצישטע נשמות, ואין לנו שיור אלא התורה הזאת להאיר מתוך עובי החשכה בסוד הבראשית מהתוהו ובוהו לבקש בכל עת את אור ה' בסוד האהיה דאנא זמין למהוי אנו ליה ועינינו ליה..  טוב הוא וטוב יבשר רבינו אוהבם סנגורם של ישראל רבינו בעל הקדושת לוי שפתח את פירושו על התורה בזה''ל: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.  הכלל שהבורא ברוך הוא ברא הכל והוא הכל והשפעתו אינו נפסק מעולם כי בכל רגע משפיע שפע לברואיו ולכל העולמות ולכל ההיכלות ולכל המלאכים ולכל חיות הקודש. ולכן אנו אומרים יוצר אור ובורא חושך. ולא יצר אור וברא חושך רק יוצר בלשון הוה, כי בכל רגע הוא יוצר שבכל רגע הוא משפיע חיות לכל חי והכל מאתו יתברך והוא שלם. והוא כלול מהכל ולכן כשאדם בא לאין ויודע שהוא אינו כלום רק הבורא ברוך הוא נותן בו כח אז מכנה להשם יתברך בשם בחינת יוצר דהיינו לשון הוה שגם עתה הוא יוצר. אכן כשאדם מסתכל בעצמו ואינו מסתכל באין אז הוא במדריגות יש אז מכנה להבורא ברוך הוא רק בחינת יצר, דהיינו שברא אותו כבר ולכן אנו אומרים אשר יצר את האדם בחכמה דחכמה הוא מדריגת יש. ולכן שפיר שייך יצר ולא יוצר. ולכן נאמר בכתבי האר"י ז"ל שה' מלך הוא בחינת אין, כי ה' מלך שהוא עכשיו נותן בנו חיות. והוא בחינת אין שאין אנו כלום רק שהשם יתברך נותן בנו כח. והנה האין הוא מתנהג הכל למעלה מהטבע והיש מתנהג בטבע. אמנם ההתחברות שאנו מחברים היש באין הוא על ידי המצוה ותורה שנקראת והחיות רצוא ושוב, וזה שכתב הזוהר כי המצות והתורה הוא סתום ואתגליא כי סתום הוא מרומז לאין ואתגליא מרומז ליש שהוא התחברות יש באין ואין ביש ולכן נקראת מצוה כי מ"צ הוא בא"ת ב"ש י"ה דהיא בחינת האין ואותיות ו"ה של מצוה הוא בחינת יש ולכן אותיות י"ה הוא סתום כי אין הוא סתום. ונבאר זה מהו הנסתר והנגלה שבמצוה. דזה שאנו פועלין במצוה שאנו עושין נחת רוח להשם יתברך זה הוא בסתר שאינו נראה לנו ומה שאנו פועלין טובות לעצמנו זה הוא נראה לנו. וזה פירוש הכתוב: הנסתרות לה' אלהינו, פירוש הנסתרות בחינת הסתר שבמצות שאנו פועלין הוא לה' אלהינו שמה שאנו פועלין בו הוא נסתר לנו. והנגלות הבחינת התגלות הוא לנו ולבנינו, הוא מה שאנו מביאים שפע הוא נגלה לנו. וזהו בראשית ברא אלהים , פירוש שהשם יתברך ברא יש שהוא ראשית ועל ידי זה נתהוה בריאת שמים וארץ, כי קודם הכל נתהוה באין וזהו שתרגם ירושלמי בחוכמא ברא כו', כי חכמה הוא בחינת יש. ע''כ   ואני עני הייתי תמה ומתמיה על אלה שהקשו האיך נעשה אור ביום בראשון כאשר התורה אמרה שביום ד' תלה השי''ת את המאורות. כי כלום לא ידעו ולא יבינו שעצם מהות האור הוא בריה נפלאה ורבינו במלבי''ם הביא את חילוקי דיעות המומחים בזמנו (שעוד לא הסכימו עליו עד השנים האחרונות) על הרכבו, ואצ''ל שהטוב שאנו מוצאים באור אף הוא מופלא מכל מופלא, והכל יודעים שישנם הרבה נבראים שחיים את חייהם בעומק פרסאות במעמקי הים במקומות שלא נגה עליהם אור מעולם, וגם האור הנוצר והמגיע אלינו מן החמה בדרך שהוא מגיע ובמידה הנכונה שהוא מגיע הם עניינים נפלאים מכל נפלא, ולפענ''ד משמעות וירא אלוקים את האור כי טוב ירמוז על פעלו לטובו לצומח והחי בנפש ובגוף.. ודברים שונים אבל ברוח זה מצאתי מהנצי״ב בהעמק דבר. בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ / והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. וברש''י: אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, ובשביל ישראל שנקראו רֵאשִׁית תבואתו. רבי הושעיא רבה פתח: 'ואהיה אצלו אמון ואהי' שעשועים יום יום וגו"ב, אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע, ואית דאמרי אמון רבתא. אמון פדגוג היך מה דאת אמר: 'כאשר ישא האומן את היונק, אמון מכוסה היך מה דאת אמר: 'האמונים עלי תולע וגו"ד, אמון מוצנע היך מה דאת אמר: 'ויהי אומן את הדסה'ה, אמון רבתא כמה דתימא: 'התיטבי מנוא אמון', ומתרגמינן: 'האת טבא מאלכסנדריא רבתא דיתבא בין נהרתא. רבי גדליה נדל ע''ה העיר לי כי בסתרי תוה''ק נמצא שני אופנים, או שהם שכלים גבוהים מהיקף שכל האנושי ואי אפשר לו שישיגם , או תעלומות כאלה שמצד טבע שכל האדם הי' אפשר לו להשיגן כשיתגלו לו, אבל מצד רצון העליון נעלמו ונתכסו, באשר יודע הוא ית' שיותר ישלים העדר הידיעה מהידיעה. ויש חלק גלוי, וזה החלק הגלוי אינו אלא מה שנחוץ להשלמת האדם בדרכיו ומעשיו, והם גם דברים המופלאים מגבול המעשה יודע הוא ית' שע"י ידיעתם תתוסף באדם שלמות יראת ד' ואהבתו ומדות טובות וכיו"ב. ועוד מכוסה הוא מה שלא נתכסה מצד הכונה להעלים אלא שהוא הדבר המסותר מכח העניין שעליו, אלא שיש תכלית גם בעצם הדבר שהמכסה יהיה חופף על הדבר שמתכסה, כמו המעיל העליון שעל האדם שהוא לבוש לעצמו מכל מקום יוצא התחתון מכוסה ונעלם. על כן תפישתנו במושכלות הוא אמון מלמד, לחנך אותנו במה שידיעתו משלמת אותנו במדות ומעשים ודומיהם. אבל זולת זה יש בה אמון מכוסה, פי' מכוסה בעצם טבע רוממות הענינים, וא"א שיתגלו כ"א כשיהי' האדם במדרגה יותר עליונה מכפי מה שהוא עתה. ועוד "אמון מוצנע", הכונה הצנעה בכונה ורצון תכליתי כדי להעלים, מפני שאין האדם כדאי לדעת אותם הענינים כמובא במדרש: "להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר לפיכך סתם לך הכתוב: 'בראשית ברא אלקים וכו'. וכל המבוכות הלשוניות והתבוניות שבפסוקים שבפרקים אלה נועדו לעורר גם את לבבם פשוטי המוחות שבעולם אל מפעלות השם כי אנו מהלכים בעולם שברא הבוי״ת ושיכללו וכי אין קץ לתבונתו, ולעורר לבנו לאהבתו ויראתו. כמובא דרש רב חיננא בר פפא 'רבות עשית אתה ד' אלהי נפלאתיך ומחשבותיך אלינו' כל נפלאות ומחשבות שעשית לא עשית אלא לטובתינו.  וגם הרבמ״ן ההולך בפירושו בדרך המ''נ בעניין בריאת הכח ההיולי ביום הראשון ודברי רבי נחמיה בתלמוד שהכל נברא ביום הראשון מגלה חצי טפח ומכסה אלף אלפי פרסאות. כי עברו בקירוב לאלפיים וארבע מאות שנים מאז שחכמי יוון השכילו מדעתם כי מחוייב המציאות הוא שביסוד כל גשם יהיה קיים חומר יוצר ומקיים שאינו ניתן להישבר ולהתפרק אותו כינו החכמים לפני כחמש מאות שנה בשם אטום (כי אטמוס הוא בלשון היוונים הקדמונים שם השלם הבלתי מתחלק) ובדורותנו למדו חכמי הטבע להגיע לאותו מצוי שגודלו כאחד מעשר מיליון המילימטר, ומתוך כך נמצא להם שבעצם אף הוא מורכב (מהנמצאים הנקראים ברוטונים פלוטונים ואלקטרונים) ומאז ששיכללה להם הטכנולוגיה את כלי חקר המופלאים (הנקראים אקסלרייטרס) והם גילו שאותם נמצאים גם הם תולדות ׳משחקם׳ של שני נמצאים חדשים (הנקראים קווארקים וגלוטונים) וכבר לפני ששים שנה קם חוקר גדול וקבע באופן מושכל שבהכרח קיים עוד נמצא נסתר שהוא בלשונם החומר האלוקי זה שמסגל בהם בנמצאי היסוד את התהוות הגופים, והנה רק עתה בשנים האחרונות הצליח מפעלם המשותף של כו״כ אלפים מבכירי החוקרים ומשכללי האקסלרייטרים להפיק בעמל משותף של איזה שנים חלקיק אחד ויחיד מאותו נמצא (שנקרא ע״ש התיאורטיקן שחזה אותו היגס-בוזון) אך עדיין על תילה עומדת התיאוריה של גדול גדולי המדענים שבדורותנו שבריאת החומר דומה למשחק בעל חוקים אשר לא ייתכן אלא במגרש המיועד לו ואותו מגרש משחקים הוא מה שהוא מכנה המקום והזמן (טיים אנד ספייס בלע״ז) ומכאן מאוד ייתכן שהשמים והארץ של יום אחד שבמקרא הם בית היוצר הנ''ל, והם כינוי המקראי של הקאסמוס ועצמי השמים  (למועדים) בהם ברא יתברך את ההיולי מה שהרמב״ן יכנה לו בשם ה ״את״, (שנשמע כמו The It שהוא החומר היסודי האולטימטיבי) ודברי אלה הם מחשבות של הדיוט והרהורים בפירוש הרמב''ן שאין לי שמץ של תימוכין עליהם כי בעווה״ר מורי בחכמות נסעו למנוחות ולא נמצא לי למי להרצותם. אבל כבר אמרו חכמים את אשר אמרו בשבח הפטפוטים בדברי תורה ולשונות החכמים. והנה רבי יוסף אלבו בעל העיקרים מבאר שתכלית סיפור בראשית הוא להביאנו באמונת מציאותו יתברך השגחתו הפרטית והכללית ואמונת התורה שהיא מן השמים ובכך הוא מפרש את פרשת בראשית כמבוא לתורה כולה כי יש לו לעולמנו בורא ומנהיג אשר יצר את האדם בצלמו ציווהו לעשות רצונו באשר ייטב לו בשומעו והיפך הטוב בהיפוכו. ועתה ישמע חכם ויוסף לקח מזהב דברי רבינו הספורנו בהקדמתו על ספר בראשית שאמר: בהיות תכלית העיון השכל וידוע פרשת גדולת האל הקדוש, אשר בה תהיה יראתו על פני כל מבין, ובידיעת דרכי טובו וחסדו, בפרט על המין האנושי, אשר בה תהיה האהבה. וזה כי כאשר התבאר שהאל יתברך אמנם השתדל בדורות עולם לרומם האדם ולתקן את אשר עותו, הנה יאהב כל משכיל לעשות רצונו כרצונו, ובשתי אלה שהם היראה והאהבה ישלם החלק המעשי המכוון מאתו. לכן הואיל באר הוא יתברך במופתים שכליים בספרו הראשון והוא ספר בראשית ענין הבריאה וההשגחה כללית ופרטית ומציאות עצמים נבדלים מחומר, מהם מניעי הגלגלים, והנפש האנושית השכלית, ושהכל מאתו בכוונה וברצון לתכלית מכוון. ובאר מה יקר חסדו על המין האנושי, כי אמנם תקן ענייניו בכל דור ודור כפי האפשר, והוא הרבה אשמה למשחית לו. וספר ראשונה. כי הוא יתברך ברא ״את האדם בצלמו כדמותו״, למען יבחר להדמות ליוצרו כפי האפשר, כי בזה ישלם ויהיה פעלו שלם ונכבד מכל פועל זולתו, כראוי לו יתברך המרומם על כל זולתו. והוא רחום בחמלתו נתן לאדם די מחסורו שלא בצער, ויניחהו בגן עדן, עד שהרע מעשיו וקלקל את פרנסתו, שגרשו האל יתברך משם לעבוד את האדמה, ולטרוח כמה טרחות עד שלא אכל פת. וספר שנית. כי בכל זאת לא אבה ה׳ השחיתו, והיו פירות הארץ נאותים ומספיקים למזונו ולהחיותו, קרוב לאלף שנים, עד כי רבה רעת דורותיו, ונגמר דינם להשחית את הארץ, ובכן נשחת מזג היסודות, והמורכבים מהם מהצמחים ומבעלי חיים, ולא הספיק עוד מזון הפירות לחיי האדם כבראשונה. וספר שלישית. כי עם כל זאת חמל על שאריתם, והתיר להם בשר כל בעל חי זולתם (בראשית ט׳:ב׳-ג׳), והארץ נתן לבני אדם, בתת אימתם על כל חית הארץ, ועם זה היו ימי חייהם מגיעים לארבע מאות שנה ויותר מהמה, עד אשר נוסדו יחד לקרוא כולם בשם איזה אל נכר נבחר אז אצלם, ולתת צלמו במגדל, אליו גויים ידרשו, ולא יזכר שם האל יתברך עוד ביניהם, ובכן הפיצם, ולא חצו ימיהם, כי תיכף התמעטו חיי האדם והיו כמו מאתים שנה, ומאז היו הלוך וחסור. ובכן ספר כי בסור תקות תשובת המין האנושי בכללו, כאשר כונן להשחית כל תקון אלהי פעמים שלוש, הפלה ה׳ חסיד לו מכל המין, ובחר באברהם וזרעו להשיג בם התכלית המכוון אצלו מני שים אדם עלי ארץ, כאשר התבאר, והחוט המשלש באברהם ונינו ונכדו אשר מלא כבודו את כל הארץ בקראם בשמו, מצא חן בעיניו לכרות להם ברית להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם לחיי עולם, ולתת מקום לזרעם כאשר יהיו לגוי מספיק לקבוץ מדיני, ובו יהיו לאחדים בידו, לעבדו שכם אחד. ומרב שלמות שלשה אלה היו פעולותיהם המספרות בתורה מספיקות להורות לדורות עיקרי הקורות עם איזה עזר למציאותם. כענין תנועת המטה במופתי מצרים, וכענין ״ירה ויור״ (מלכים ב י״ג:י״ז) בענין אלישע.ובכן היו ענייני ישראל מאז יצאו ממצרים עד בנין בית ראשון, אשר בזמן זה בנו ארבעה מזבחות, והם: משכן במדבר, ושילה, ונב, וגבעון, כמו ענייני אברהם מאז שיצא מאור כשדים אל ארץ כנען ששם בנה ד׳ מזבחות. וענייני בית ראשון היו כענייני יצחק אשר בנה מזבח אחד בלבד. וענייני בית שני וגלותנו והגאולה העתידה, אשר בזה הזמן נבנה בית שני ויבנה העתיד במהרה בימינו, הם ענייני יעקב אבינו אשר בנה שני מזבחות, וראה טוב באחרית אחרי היאוש, ובזה סיים את ספרו הראשון. "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'". אומר בעמחסה״ק כלי-יקר: לא פורש במקרא מהו מקץ ימים ואימתי התחילו אותן הימים אשר עליהם בא הקץ.ונראה לומר על צד הרמז כי קין והבל היו חלוקים בשלימות האדם מה הוא. אם העולם הזה והצלחותיו סוף שלמות האדם ואין שלמות אחריו, או אם יש עוד עולם אחר נצחי וכפי הנראה שקין היה אוהב אדמה סבר שאין חשבון בשאול והעולם הזה אינו משאיר אחריו מאומה על כן בחר לו לחלקו כל חמדות העולם הזה והצלחותיו בחשבו כי יתרון ארץ בכל היא. והבל סבר כי יש עוד עולם אחר נצחי אשר בו ישיג האדם התכלית האחרון על כן בחר לו להיות רועה צאן הגורם ההתבודדות כדרך שעשו הרבה נביאים כמשה ודוד וזולתם וכדי להקריב מהם קרבן לה'.  וכבר נודע שכל אוהבי קנין הממון, לעולם אין עושים שום מצוה וצדקה משלהם כל ימי חייהם במזימות זו אשר חשבו הן עוד היום גדול כאן לאכול לשבעה להשתמש בממונם וכל זמן שהם רואים את עצמם חזקים אף בריאים וככוחם אז כן עתה אין נותנים כלום מהונם ורכושם לצורך עבודת ה' בחשבם מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, אך מקץ ימי חלדם בראותם את עצמם קרובים לשערי מות וכי לא במותו יקח הכל אז יעבר עליו רוח קנאה לקנא בחבריו עושי דבר ה' ויעשה גם הוא מעט מזער ויסכים להביא מנחה לה', הן דרך קרבן, הן ליתן לעניים, או בדרך אחר וזהו המלוה לעני בשעת דוחקו, ר"ל דוחקו של המלוה שהשעה דוחקתו לעשות כמו שיתבאר לקמן פר' וילך בע"ה ויש אשר אף גם זאת בהיותו קרוב לשערי מות אינו נותן לשם מצוה כי אם החלק הפחות שבממונו זעיר שם ובורר לו הפסולת ושולחו מנחה לה' וכל מלאכה נמבזה ונמס זה חלק גבוה, וכל כתף נתח טוב הוא חלקו כי מאנו ידיו לעשות לנגוע בחלק המובחר ורעה עינו בשלו ליתן מנה הגונה מנחה לה'. לכן נאמר בקין שהיה מן כתות אלו ויהי מקץ ימים דהיינו קץ ימי חלדו או בסופם ממש או זכירת סופם הוא שגרם לו התעוררות זה המעט, שהרגיש בעצמו שיהיה קץ לכל עמלו בעה"ז ואילו לא הרגיש בעצמו שיבא קץ כל בשר ולא הרבה יזכור ימי חייו אז לעולם לא היה מביא שום מנחה לה' ואף גם זאת שזכירת קץ הימים לא הועילה כי אם להפריש מן הפחות והגרוע דהיינו זרע פשתן. וזהו כוונת מדרש הנעלם האומר שקין היה מסטרא בישא לכך נאמר מקץ ימים ולא מקץ ימין. ואני שמעתי ולא אבין כוונת מדרש זה מה בין ימים לימין, ודאי כוונתו לומר שקין לא הקריב בעבור התכלית האמתי הגנוז לצדיקים לקץ הימין לעה"ב כמו שנאמר (דניאל יב.יג) ותעמוד לגורלך לקץ הימין שהרי קין היה כופר בתחיית המתים. אלא מקץ ימים הביא בחשבון כי על כל פנים יהיה קץ לכל עמלו ומאומה לא יוליך עמו זה החלו לעשות כאמור. וזה כוונת המדרש (בר"ר כב,ה) האומר משל של קין לעבד שאכל את הבכורות ושגר למלך הסייפות, ר"ל שבבחרותו דהיינו הימים הראשונים אשר להם משפט הבכורה והראשי אז הוא אוכל ממונו ככל אשר ימצא בכחו לאכול ושגר למלך מלכו של עולם ב"ה הסייפות היינו סוף ימי חלדו כי אותן הימים אשר יאמר אין לי בהם חפץ וחשק ותאוה גופניות אותם שגר למלך לעשות בהם עבודת ה' נכריה בעיניו וסייפות היינו מקץ ימים שהזכיר וגו. ויאמר יהוה אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך דכרנא כד הוינא טליא שראיתי באיזה פירוש על התורה מאחד ממפרשי התורה הידועים אשר ביקשתיו היום בכל הנמצא לי ולא מצאתי מקומו, כי כאן הוכיחו השי''ת ואמר לו למה חרה לך כלומר שאם חרה לך על קלקול המעשה והיית בכלל התשובה היית צריך לשמוח ואם אתה בעצבות ונפלו פניך אז זה לך האות שלא באת בשער התשובה.. ומכאן למדתי ששום דבר טוב לא יוליד את העצבות-והעצבון לא יוליד שום דבר מועיל.. ועל הפסוק - וישם ה׳ לקין אות לבלתי הכות אתו כל מצאו.. ראוי לדקדק שהתיבות אתו ומצאו כתובים בחסר  לבל ניתן למאורעות החיים ופגעיהם להכותנו ולכבשנו לגמרי אלא בחסר (נישט וערן דערשלאגן פון וואס אימער באטרעפט אונז) ויזכיר את מה שמלמל אותו יהודי אומלל בשעה שהיה שוטר ההברחות מתעלל בו: הכה בי רשע והצלף כי גופי ברשותך- ואני עוד אחשוב אתחבל ואצליח כל עוד שכלי ברשותי. ע״כ.  ב י ל א ו