מדברי הוד כ''ק רבינו האדמו''ר מבעלזא (לאנדאן) שליט''א פרשת פנחס ה’תשע''ה

פתח רבינו במדרשי חז''ל בשבח השלום ואמר:

לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום.. גדול השלום שנתן לפנחס שאין העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כולה שלום שנאמר  "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" ואם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום וכן שחרית שואלין לו שלום ובאמש כך שואלין בשלום שמע ישראל חותמין פורס סוכת שלום על עמו התפלה חותמין בשלום בברכת כהנים חותמין בשלום. אר"ש בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום": ובספרי: חביב הוא השלום שכל מעשים וזכיות שעשה אברהם אבינו לא נתן לו המקום שכרו אלא שלום, שנאמר: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" . וכן אתה מוצא ביעקב אבינו, שלא בקש מן המקום אלא שלום, שנאמר: "ושבתי בשלום אל בית אבי". וכן אתה מוצא באהרן, שלא נשתבח לפני המקום אלא בשלום, שנאמר: "בריתי היתה אתו החיים והשלום" . וכן אתה מוצא בפינחס שלא נתן לו המקום שכרו אלא שלום, שנאמר: "הנני נותן לו את בריתי שלום". וכן אתה מוצא שלא נמשלה התורה אלא בשלום, שנאמר: "וכל נתיבותיה שלום" .ובמשנת רבי אליעזר: "גדול הוא השלום, שעשה הקב"ה לפינחס עשר ניסים כשקינא לשמו ואעפ"כ בירכו בשלום, שנאמר: הנני נותן לו את בריתי שלום. וכשנברכה ירושלם לא נתברכה אלא בשלום, שנאמר: שאלו שלום ירושלם. לא נתחנך בית המקדש אלא בשלום, שנאמר: יהי שלום בחילך. לא נתחברו בית ישראל זה עם זה אלא בשלום, שנאמר: למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך".  וכו''כ תפילות אנו מתפללים להשי''ת על השלום המתחיל בשלום שבנפשנו בין עיצומי רצונותנו ונטיות לבבנו מימינא ושמאלא ואל מול פני המנורה דאיהי עמודא דאמצעיתא דדתפארת לעושיה ומן האדם יאירו שבעת מאורותנו ואין בכלל אלא מה שבפרט עד שנזכה לשלמא רבא שהוא השלום המקיף והכולל. 

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום  

הקרוב להשגת פשטות עניין הקנאות מצאנו בסה''ק מסילת ישרים לרמח''ל שאמר בביאור מדות החסידות: הג' הוא הקנאה שיהיה האדם מקנא לשם קדשו וכו' . וזה פשוט כי מי  שאוהב שמו ית' לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס ושלום ושיעברו על מצותיו... .  אך גם לא יעלה על הדעת שהאוהבו יתברך יהיה שונא ומקטרג על בניו רחומיו … ובתנא דבי אליהו מובא: .וכשאמר הקב"ה לאליהו מה לך פה אליהו, היה לו לאליהו לומר לפני הקב"ה, רבונו של עולם, בניך הם, בני בחוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך בעולם, ולא די שלא אמר כן אלא אמר קנא קנאתי לה' אלקי צב-אות כי עזבו בריתך בני ישראל וגו', מיד התחיל הקב"ה לדבר עם אליהו דברי תנחומין, ואמר לו כשנגליתי ליתן תורה לישראל לא נגלו עמי אלא מלאכי השרת שהן רוצין בטובתן של ישראל... מה עשה הקב"ה המתין לו לאליהו שלש שעות, ועדיין הוא עומד בדבריו הראשונים, ואמר עוד פעם שנית קנא קנאתי לה' אלקי צב-אות, באותה שעה אמר הקב"ה לאליהו לך שוב לדרכך וגו' ואת אלישע בן שפט מאבל מחלה תמשח לנביא תחתיך, ומה שיש בדעתך אין אני אוכל לעשות. ובספה''ק קדושת לוי אמר: הכלל הוא, שאם רואה אדם חס ושלום בני אדם שעוברין עבירה וכועס תיכף עליהם ומקנא קנאת ה' צבאות אזי חס ושלום מעורר דינין על ישראל. אבל פנחס אף על פי שקינא קנאת ה' צבאות אף על פי כן לא היה מעורר עליהם דינין חס ושלום רק חסדים גדולים ומכפר על בני ישראל והוא היה המליץ על ישראל כדאיתא בגמרא, שבא וחבטן בקרקע ואמר לפניו רבונו של עולם על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל. ומחמת זה נתן לו הקדוש ברוך הוא שני שכרים. ברית שלום, מחמת שקינא קנאת ה' צבאות. וברית כהונת עולם, מחמת שהיה בתוך בני ישראל ולא היה מופרד מהם והיה מעורר עליהם חסדים וכפר עליהם כמדת כהן הוא חסד ומכפר על בני ישראל: וזהו הרמז בפסוק פנחס בן אלעזר כו' השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ואף על פי כן היה בתוכם והיה מעורר עליהם חסדים. לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום, מחמת הקנאה. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, כי אף על פי שקינא כיפר על בני ישראל והיה מעורר עליהם חסדים ע''כ  כי להט אהבת השי''ת שביסוד קנאתו של פנחס הייתה כוללת את אהבת עמו ישראל ועד כדי כך הגיע להט תבערת קנאותו ואהבת ישראל שבו שהפקיר נפשו למיתה כאשר ניצב ללא צבא ועשה מה שעשה בראש שבט מישראל שהיה בקרב אלפים מהנשמעים לו כמובא במדרש. ופשיטא שרק ברית השלום שהשי''ת נתן לו עמד לו שלא נקמו בו על אתר והרגוהו, כדברי רבינו בחיי (בן אשר) כי בנוטריקון פסוק הנני נותן לו הוא 'שלא ימות'.. כי עוד היה עומד בסכנת מיתה. 

ובעל הבני יששכר כתב באגרא דכלה על מה שאמרו ז''ל בדין הוא שיטול שכרו, על יסוד דברי התניא על אמרם ז''ל על הפסוק בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, שאינו דומה השונה פרקו ק' פעמים לק''א.. שעיקר ערך העבודה הוא ה האחד הנוסף בשינוי ההרגל, ע''כ כח מעשהו של פנחס להשיב החמה מעל ישראל הייתה כי פעל נגד נטיות טבעו מהיות שרשו באהרן הכהן במדת החסד והמעשה שעשה לקנא קנאתו ית''ש היה בתוקף הגבורות ע''כ פעל למעלה לשנות הגזר דין ולהשיב החימה והעובד בדין הוא שיטול שכרו..   והנה המבין יבין כי התיבות בקנאו את קנאתי בתוכם יורו דברים המסורים ללב וגלויים רק ליודע תעלומות, שהעיד ית' בפנחס כי קנאת ה' עשתה זאת מבלי התערב זר, והיה נטוע הוא בנר''ן בתוכם של כלל ישראל ולא חלק לבו לשנוא בני עמו ר''ל. וכבר במעשה הקנאות הראשון הנזכר בתורה שהוא בנקמת שמעון ולוי בשכם למדנו שלא כל הקנאויות שוים, כי אמנם יעקב אבינו הקפיד על קנאת ב' בניו אלה בשוה ואמר מה שאמר עד אחלקם ביעקב אפיצם בישראל.. אבל בעיני אל דעות בוחן לבבות כאו''א מהם עשה באשר עשה מקנאותו הוא המסורה ללבו שלו.. וסוף דבר ששבטו של שמעון נבלע בנחלת יהודה ואילו לוי היה לשבט הנבחר שבטו של משה ואהרן נושאי הארון והמשרתים לפני ה שהיו מיסוד החסד והרחמים שנאמר תומיך ואורך לאיש חסדך. ומכאן לידע ולהודיע שגשר חבלים חלקלקים מעל לים פניות ומידות סוער היא מידת הקנאות, רבים קפצו וניסו ורק יחידים בודדים הגיעו בלי פגע למחוזות הנרצים.

ושם איש ישראל המוכה וגו'

הנה דבר נורא בסגולת נשמות ישראל על פי תורת הסוד אמר כאן רבינו בעל האוה''ח הקדוש: שלא ידח נדח מכל ניצוצי הקדושה וכלן לבסוף יזכו למקום שממנו באו והגם שיריע איש ישראל אף יצריח נפשו סוף כל סוף יחזור לשורשו, והוא אומרו ושם איש ישראל הרי שאפילו אחר מעשה בשם ישראל יכונה הא למדת שלא נעקר משורשו, המוכה פירוש שהכה פנחס מודיעך הכתוב שלא הוכה באבדון נפשו אלא אשר הוכה את המדינית פירוש אותו החלק הרע שנדבק בו מאת המדינית שיתכנה אליו שם הכאה הוא שהוכה ומת באמצעות הכאת פנחס, הא למדת שיצא הפסדו מה שהפסיד בעבירה נפרע ממנו העון בהכאתו של פנחס שהרגו ומיתתו כפרתו. או על זה הדרך שלא הוכה בנפשו אלא כשהיה עמה אבל אחר שנבדל ממנה לא נשאר בו רושם החטא כי הוא נבדל במיתה ומיתתו טהרה נפשו, ובזה נתן טעם למה קראו איש ישראל כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה. ע''כ

יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר כו' 

אומר רבנו בעל הקדושת לוי: יש ללמוד זכות על ישראל מה שאינם עושין רצון הבורא בתמידות כמלאכים מחמת שהם טרודים בפרנסתם. וזהו שאברהם אבינו היה איש חסד והיה מלמד זכות ולכך נתן להם להמלאכים לאכול להראות להם הצטרכות בשר ודם כדי שלא ילמדו חובה על ישראל. וזה שאמר משה אל אלהי הרוחות לכל בשר, שהאדם מחמת שהוא בשר ודם הצטרכות של אדם בפרנסתו ומחמת זה הוא לפעמים אינו עובד ה' בתמידות. וזהו שאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר, כלומר שופט ומנהיג שילמוד תמיד זכות על ישראל כמו שאתה לומד זכות על האדם על שאינו עובד אותך בתמידות כן ביקש משה שיעמוד מנהיג לישראל שילמוד תמיד זכות על ישראל. וזהו יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר, כמו שאתה אלהי הרוחות לכל בשר ואתה מלמד זכות עליהם כן פקוד איש על העדה שמנהיג לישראל יהיה גם כן מלמד זכות על ישראל:  או יבואר, הכלל, כי הבורא ברוך הוא משפיע שפע לעולם השרפים ולעולם החיות הקודש ומהם נשפע השפע על ישראל והבורא יתברך משפיע בעולמות עליונים כאשר יוכלו גם ישראל לקבל זה השפע, ואם כן הבורא ברוך הוא מצמצם זה השפע ומשפיע כאשר יוכלו ישראל לקבל זה השפע ונמצא הבורא ברוך הוא כל החסד שמשפיע על עולמות עליונים הוא כשיעור שיוכלו גם העולמות התחתונים לקבל. וזהו שאמר משה אל אלהי הרוחות לכל בשר. וזהו שביקש משה יפקוד ה' אלהי הרוחות, כלומר אלהי הרוחנית שאתה משפיע לכל עליונים. לכל בשר, כשיעור שיוכל האדם לקבל כן יפקוד ה' איש על העדה, שמנהיג על העדה ינהוג את ישראל כאשר אתה מנהיג את עצמך עם ישראל. וזהו וידבר משה אל ה' לאמר, בכאן לאמר, לכאורה הוא מיותר, כי למי יאמר. רק באמת שמשה ביקש זה שהשם יתברך יעמיד מנהיג טוב על ישראל ולא על דורו לבד ביקש רק ביקש על כל הדורות הבאים. וזהו לאמר, לכל הדורות הבאים ביקש כן:

והנה ררבנו בעל השפ''א אומר: סמיכות פרשיות הללו כהונת פינחס וצרור את המדינים והמנין ופטירת משה רבינו ע"ה. הענין הוא כי עתה התחיל להיות הנהגה אחרת של דור באי הארץ. לכן הי' מנין חדש. וכמו בדור המדבר ניתן להם אהרן הכהן כך בדור זה הי' כהונת פנחס. רק מקודם הי' במעלה עליונה למעלה מהטבע בכחו של מרע"ה ולכן כהונת אהרן הי' מתנה משמים. ופנחס בדין זכה לכהונתו כי הי' לפי השתנות הדור שהתחיל עתה להיות עבודת האדם והתעוררות שלמטה בחי' תורה שבע"פ. וזה עצמו ענין קנאין פוגעין בו. שהוא אינו בר מות בסנהדרין שעפ"י הדין א"י להמיתו, ורק מי שמקנא לה' נשתנה הדין להורגו שכן דין התורה. נמצא שבנ"י משנים במעשיהם כל הנהגות התורה. וזה ענין תורה שבע"פ שהכל ניתן מסיני רק שבנ"י צריכין להוציאו מכח אל הפועל. ומה שמרע"ה לא הרג את זמרי רק פינחס לא הי' פחיתות למרע"ה רק שבא פינחס ונטל את שלו ובאמת דורו של משה רבינו ע"ה ע"י שהיו גבוהים מאוד לא הי' ההנהגה בכח האנשים רק בהנהגה עליונה. שבטל שכל וכח השגת האדם במדריגה רמה כזו. ואח"כ שנשפלו הדורות ניכר ונצרך התעוררות התחתונים כנ"ל. וכמו שנתבטל מאור הלבנה כלפי השמש. ולכן כתיב צרור את המדינים כו'. עליכם לאייב אותם. כלומר שהי' הכאת המדינים בצירוף שנאת בנ"י. הן הדברים שכתבנו שהתחיל התנהגות בהתעוררות התחתונים. ומלחמות הראשונות הי' הכל רק בנפלאות הבורא בלבד. ואדרבא כתיב ואתם תחרישון וי"ל בזה ג"כ הפי' וידבר משה ואלעזר כו' צריכים אתם להמנות. פי' שהמנין הי' ע"י התעוררות עצמות נפשותיהם כנ"ל: ואלמלא דמסתפינא הייתי אומר שסמיכות פרשת פנחס לתפילת משה שייעמדו לישראל מנהיגים חכמים וסבלנים כי ראה מרע''ה ברוה''ק את צרת המתקראים פורמע-קנאים , כי ככל שהתמעטו הלבבות ופחתו אנשי אמנה רבו בנו הנלבבים אשר מינו את עצמם להיות אפוטרופסים לדקדוקי ההלכה ומדריכי הרבנים, זה יעטה קנאה על דא וחברו על הא וקשים מכולם הם המקנאים לדבר אחד שעשו את קנאותם קרדום לחפור בו והצד השווה כי די להם לרבנים שיעתרו להם פעם ופעמיים והם להם לצמיתי עולם, וכבוד הרבנות נשפל עד עפר ונמצא כבוד שמים מתמעט ר''ל. ע''כ התפלל מרע''ה על מנהיגים לישראל שיהיו מלאים ברוח חכמה אשר יוציאם ואשר יביאם, גברי בגוברין שאין עליהם מורא בו''ד מנהיגים שאינם מונהגים אשר יעשו ויחדלו בעסקי הציבור ברוחם ושכלם הם.  וליועציהם המפגיעים ישיבו במתק שפה לאמור אזני כרויות ומכל מלמדי השכלתי. אבל התוה''ק הודעתנו כי אחד היה פנחס שקינא וכהוגן קינא, ולנו ולשכמותנו אמרו מתון מתון וכל איש ואיש יתן דעתו על שלו, והאמת והשלום אהבו..  והשי''ת מלך שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום, יברכנו בשלום ויפקדנו לחיים טובים ולשלום, יתן בלבנו יצר טוב ונרדפה לדעת את ה' ונזכה לבחי כל רודפיה השיגוה בין המצרים של הארות והתעוררויות דמלך בשדה לעבדו כרצונו ית''ש בלבב שלם א''ס.

 עד כאן דברי רבינו שליט''א

-----------

טוב עין הוא יבורך

מי שברך אבותנו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את אוהבנו אהובנו הרב המפואר המשפיע הדגול פה מ''מ כש''ת רבי חיים שליט''א בעל האכסניא לדברי רבינו שליט''א ובשכר זה השי''ת ישמרהו ויחיהו בבריות גופא ונהורא מעליא וישלח ברכה בכל מעשי ידיו, עם כל ישראל אחיו ונ''א 

יהודי פשוט