"ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת"

פרשת כי תשא מאת מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"וידבר ה' אל משה לאמר: כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" (ל, יא-יב).

כך אמר למשה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, משבעים אומות שיש לך בעולם, אין אתה מצווני אלא על ישראל, "כי תשא את ראש בני ישראל"? אמר לו: מפני שהם המליכוני עליהם על הים ואמרו: "ה' ימלוך לעולם ועד" (פסיקתא דרב כהנא).

"ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת"

יש מנהיג בכמה קהילות בישראל, שכשמגיע הקורא בתורה לפרשת העגל, הוא מנמיך את קולו, וכל כך למה? מפני הבושה. רק אתמול אמרו "נעשה ונשמע", והקב"ה פתח להם שבעה רקיעים, וראו שאין עוד מלבדו, והשמיע להם את עשרת הדברות והיום עושים עגל מסכה?! ומשתחווים לו?! ואומרים לו "אלה אלוהיך ישראל"?! יש בושה גדולה מזו??? הרי מעשה העגל כולל את כל החטאים שבעולם כמו שאמרו חז"ל שכל המודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה! הקב"ה רוצה עכשיו למחות את ישראל מעל פני האדמה ח"ו, אז איך בכל זאת ניצלו? איך קרה הנס הזה שאחרי חטא העגל עוד מלמד הקב"ה את משה איך לבקש רחמים ומורה לו ללמד את ככל עם ישראל כשתיהיה איזו צרה חלילה לעם ישראל, שידעו מה לעשות, שידעו איך לבקש רחמים, שיגידו שלוש עשרה מדות של רחמים. איך כל זה קרה? איך זכה משה רבינו ע"ה להביא כזו סליחה על ישראל?

שהסכים למחות את שמו בשביל ישראל, כמו שנאמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". השתתפות כזו בצערם של ישראל יכולה להציל, יכולה לבטל את גזר הדין. "משה רבינו ע"ה הראה לדורות כי יחיד לבדו בכוחו להציל עם שלם ע"י שהוא מרגיש בכל נימי נפשו את צערן של ישראל. הישועה של כלל ישראל תלוייה בעיקר בהשתתפות של כל יחיד בצער הכללי. (יד יחזקאל).

להמשך כנסו כאן:

לכן קוראים את פרשת "ויחל משה" שהיא חלק מן הפרשה שלנו ביום תענית. להזכיר לנו את הצער הגדול שהיה למשה רבינו על עם ישראל ואיך הצער הזה של היחיד המתיק את הגזירה על עם ישראל כולו.

השלמות של האדם זה רק עם הקב"ה. אדם לא יכול להיות שלם עם עצמו. אם הוא שלם עם עצמו אז הוא אגו. השלמות שלו, כשהוא דבוק בה'. ככה הוא נשלם. האלוקות משלימה אותו. אבל בשביל להגיע לשלמות הזאת צריך אחד את השני. צריך את היחד. אי אפשר להתחבר עם ה' אם אין לנו חיבור אחד עם השני

ה' רוצה אותנו באחדות. ה' רוצה את השלמות של כולם יחד, יחד שבטי ישראל. כל נשמה ונשמה של כל יהודי היא  חלק מנשמה אחת כללית, נשמת עם ישראל. "כולנו בני איש אחד נחנו".

פרשת כי תשא פותחת במנין עם ישראל.

הקב"ה אומר למשה רבינו, כשתחפוץ למנות את בני ישראל לדעת כמה הם, אל תמנה אותם לפי גולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את המטבעות ותדע מניינם. וכי למה לא לספור? ספירה מראה על פירוד, ופירוד זה הסכנה הכי גדולה לעם ישראל, עם ישראל יכול להתקיים רק ע"י האחדות. כל יהודי קיבל ניצוץ וכל ניצוץ הוא חלק אחר מהשם. בכל אחד יש משהו אחר, שאין בשני בשום אופן. וצריך את כ-ו-ל-ם. כל אחד נותן מחצית השקל ויחד עם חברו נהיה שקל שלם.

כדי להגיע לשלימות של אדם צריך את החבר. "לא טוב היות האדם לבדו", אדם לא יכול להוציא את כל הטוב שטמון בו כשהוא לבדו. הוא חייב את השני. התכלית של כל התורה והמצוות היא להגיע למידות טובות, לאהוב כל יהודי, לא לצער שום יהודי, לא לפגוע בשום יהודי, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הקב"ה הוא כולו רחמנות ונועם ואהבה וככה הוא רוצה אותנו. אדם יש לו כל מיני נסיונות בחיים, הוא מגיע לכל מיני מצבים לא נעימים עם בני אדם אחרים ודוקא פה, דוקא איפה שהוא בטוח שהוא צודק, איפה שהוא בטוח שהוא צריך להתעקש, לעמוד על שלו, דווקא כאן הוא הוא צריך להפר כעס ברחמים, לותר, לגלות רגישות, להתחשב.

השי"ת רוצה שהצדיקים ירחמו על ישראל ויקרבו אותם אותם אפילו שהם כמו שהם. אחרי חטא העגל, בגלל שכל כך חטאו, התרחק מהם משה "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה" (לג,ז). אמר לו השי"ת: אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם?" (שמות רבה).

"כי ה' יתברך רוצה רק שימליצו טוב על ישראל וירחמו על ישראל, אפילו על הגרועים, לקרב כולם אליו יתברך, כמו משה רבינו עליו השלום שמסר נפשו על ישראל ואמר: אם אין מחני נא..." (ליקו"ה השכמת הבוקר ד,יא).

יש לו לקב"ה כזו רחמנות גדולה עלינו, יש לו 13 מידות של רחמים, שזה אור גדול שנתגלה מתוך החושך של חטא העגל. מתוך החושך הנורא הזה, שהקב"ה רצה לכלות את עם ישראל ח"ו, נולד האור של 13 מדות של רחמים. ["יש אמת ויש אמת לאמיתה. אם האמת מוליכה להשמדת עם ישראל ח"ו, אז זורקים את הלוחות העיקר שעם ישראל ישאר.

אמת זה הדברים המוחלטים אבל בשטח זה לא עובד, בשטח צריך משהו שיעזור לעולם להתקיים. מה יקרה אם אני אבוא עם האמת לילד שלי ואני אגיד לו: באמת שמגיעות לך עכשיו שתי סטירות ואני אזרוק אותך מן הבית. אז מה יצא מזה? מה יהיה מהילד הזה? אני אאבד אותו לגמרי. בגלל שהוא עשה דבר לא טוב אז אני אזרוק אותו? אני אקרב אותו, אני לא אוותר עליו, זאת האמת לאמיתה. אני מאמין בבן הרשע, שבתוך הבן הרשע הזה טמונה אמת נעלמה עצומה ונפלאה. צריך רק לחפור ולמצוא אותה, לא להתייאש"] (באור פני מלך).

האמת לאמיתה אומרת: נכון שאני חטאתי, אבל ה' אוהב אותי אפילו שחטאתי. זה לא שהכל מותר לי. יש דין. מי שאומר שהקב"ה וותרן יוותרו מעיו. הדין הוא דין ואנחנו לא יכולים לוותר על קלה כבחמורה, וכל איזו מילה שאמרנו לא טובה, צריך להתנצל ולבקש מחילה עליה, וכל הרהור לא טוב אנחנו צריכים לבטל אותו וכל דבר הכי קטן צריך לתקן. ה' לא רוצה שנחיה ככה סתם. הדין הוא דין אבל יש גם חסד אינסופי עצום, החסד הזה זו האהבה הנוראה של הקב"ה אלינו. זה לא אומר שבגלל זה אני יכול להיות לא טוב, אם אני אהיה לא טוב אז אני לא אתחבר לשום אמת, לא לאלוקים ולא כלום. אני חייב להיות טוב, אני חייב להשתנות, ולדעת שה' ממתין לי וממתין.

אדם צריך להילחם ביצר הרע. לא לתת לו לנצח. יש לו לאדם בחירה. רואים את זה בפרשה שלנו בחטא העגל. אחרי שזכו ישראל לקבל את אור התורה באותות ומופתים נוראים כאלה, וכולם זכו לרוח הקודש, הנשמע כדבר הזה, שיעשו מעשה כזה לטעות אחרי העגל? אבל מכל זה אפשר להבין עד איפה מגיע כוח הבחירה של האדם וכמה מתגבר הבעל דבר על האדם בכל יום. כי ה' ברא הכל בשביל הבחירה, וזה שהאדם הוא בעל בחירה, דווקא זה עושה את העבודה שלו חשובה מאד מאד, יותר מעבדות כל המלאכים והשרפים שהם אין להם בחירה. ולכן יש כוח להבעל דבר להתגבר כל פעם מחדש בכל מיני בלבולים והסתות עד שהצליח להתגבר על ישראל לאחר מתן תורה שיעשה מעשה העגל. ואיך הצליח להתגבר עליהם? על ידי שהעלים להם את משה שעלה לשמים. מפה נלמד שאי אפשר בלי הצדיק שבדור, צריך להתקרב אליו ולדבוק בו כמו שעשה יהושע, שהוא לא זז מהאוהל של משה, כל הזמן חושב עליו, מתגעגע אליו, אוהב אותו, לא יכול בלעדיו.

בורא עולם ברחמיו האינסופיים בורא לנו בכל פעם הזדמנויות חדשות: לרחם, לוותר, לסלוח, להרגיש את הצער של הזולת. יהודי צריך ללכת עם אהבת ישראל עד הסוף. להתמלא אהבה עזה לכל איש ישראל. לבקש שלום ולרדוף שלום ולאהוב את הבריות בכל מאודו. צריך להרחיק עצמו מכל מריבה ומכל מחלוקת ופלגנות, להרגיש ממש שכל איש ישראל אחיו הוא, שכולם בנים לה' אלוקינו והוא אוהב את כולם ומבקש את קירבת כולם, ומרבה אהבה וסליחה וסבלנות לאשתו ולילדיו, לקרוביו, לשכניו ומכריו, לכל איש ישראל.

כמה תפילות צריך כדי שנזכה באמת להרגיש את הזולת, שבאמת נרגיש את הכאב של השני ולא נצא ידי חובה בכמה מילים מהפה אל החוץ. אי אפשר להרגיש באמת את הצער של הזולת אם לא נצייר לעצמנו שכל מה שקורה לו, כל היסורים והמכאובים, כאילו קרה לי עצמי ח"ו. גם משה רבינו לא הסתפק בעצם הידיעה על הסבל של בני עמו אלא יצא מארמונו המפואר של פרעה כדי להרגיש בגופו את העינויים שלהם. צריך ללמוד מגדולי ישראל בכל הדורות שזכו להרגיש את הכאב של כל יהודי, ששפכו דמעות כמים על כל צער של יהודי עד שקרעו שערי שמים ובאה הישועה לאותו אדם.

אנחנו ערבים זה לזה. עם ישראל, ככל אחד ערב בשביל השני. אנחנו חלק מעם שלם שהוא עם סגולה, שיש לו שליחות קודש וכדי שנזכה למלא את השליחות הזו צריך כל אחד להרגיש שאכפת לו מכולם, שהוא כלול בכולם, שכואב לו אם מישהו עושה משהו לא טוב. צריך הרבה לדבר בלשון רבים, לבקש על כל עם ישראל, לצאת מההסתכלות העצמית אל ההסתכלות הרחבה יותר, כל העניין של עם ישראל זה שהם ערבים זה לזה, זה סוד הגאולה. יהודי צריך להרגיש את הסבל של השכינה מכל חסרון של כל אחד ואחד. לבכות על זה, להתפלל על זה, לעשות כל מה שהוא יכול כדי לקרב עוד יהודי.

צריך שלכל אחד תהיה מסירות נפש בשביל עם ישראל. ללמוד ממשה רבינו. כמה שאדם יזכה להיות מחובר עם עם ישראל, ככה הוא יהיה מחובר עם הקב"ה. אי אפשר להפריד את הקב"ה מעם ישראל! אי אפשר! עם ישראל והקב"ה זה דבר אחד! אם אתה רוצה להתחבר עם הקב"ה אתה חייב להיות אוהב את עם ישראל, מחובר עם עם ישראל.

כל כך הקפידו גדולי ישראל על אהבת כל יהודי ויהודי. כי כמו שכל אבא אוהב את בנו אהבה עזה, זה הטבע שלו, אין כאן בכלל בחירה, כך הקב"ה אוהב אותנו, את בניו. וכשם שכל אב תהיה לו תרעומת על מי ששונא את בנו, כך גם הקב"ה יש לו תרעומת על כל מי ששונא את אחד מבניו. מי שאוהב את האב, אוהב גם את בניו. אם הקב"ה לא יכול לוותר על אף יהודי, אז איך אני יכול להרשות לעצמי לוותר על איזשהו יהודי?! איך אני יכול לסבול את השני אם הקב"ה דווקא כן סובל אותו? זאת המשימה של החיים שלנו. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים.