תתארו לעצמכם כי באיזו שהיא מדינה או ארץ בעולם ישמיע שר רווחה מכהן מילים כאלו: "היהודים אינם אחי, ואין מחובתי לדאוג להם ולכן לא אדאג להם". מזעזע נכון? ועכשיו תדמינו כי כאן ברץ ישראל במדינת היהודים ישמיע שר רווחה מילים כאלו כנגד החברה האתיופית או הערבית למשל. שומו שמים. 'הארץ' תזעק 'המעריב' יזרח 'והידיעות' יהיו ראשוניות. אז מדוע כשמילים כאלו ואף גרועות מהן מושמעות כנגד הציבור החרדי, אזי הכל בסדר? מדוע?! האם כבר התרגלנו, האם כבר הושמצנו די והותר שניטל כח תגובתנו? זה נכון שלא לכל אחד ראוי להגיב ולא על כל אמירה זולה כדאי להתעכב. בפרט לא כשהאמירות האומללות נאמרות מפי טירון פוליטי המשרת תחת פטרון עריץ. אך עדיין מחובתנו להתקומם ולזעוק חמס. אבל אולי זה דווקא סימן טוב. אתם יודעים, כשיש זמן לתקוף את החרדים זה אומר ששאר הדברים טובים. טובים מידי.
חבר יקר סיפר לי השבוע את הסיפור הבא:
הרב ר' שבתאי יודלביץ, אומן היה בתפקידו. מלבד מעלותיו הרבות ותפקידיו
הרוחניים שאינם נספרים מרוב, ידוע היה בכישרונו האדיר וביכולותיו האגדתיות באיסוף
כספים מגבירים שועי ארץ למען עולם התורה ולמען הרבות כבוד ה' בעולמו. לא אחת היה
מגייס בסיבוב אחד רבבות שקלים להקמת מוסדות תורה ולהחזקת אברכים יראי ה', דבר שאין
לו אח ורע בעולם גיוס הכספים שכן ידוע לכל בר דעת כי קשה פרידתו של דולר מגביר כקריעת
ים סוף לאחר חצות ליל. אלא שחביבותו ומאור פניו של ר' שבתאי היא שעמדה לו. בנועם
וברוגע היה יושב עם בעל הפיקדון (כך היה מגדיר את מהותם של שועי הארץ בניכר;
"בעל הפיקדון", שכן הממון ומלא כל הארץ לה' והללו רק נבחרו להחזיק ולשמר
אוצרותיו של בורא עולם ולהחזירם בבוא העת לבניו, בני התורה כשיבקשו זאת.) ומסביר
לו בטוב טעם מדוע הדבר הנכון ביותר הוא להפריש את מעשרותיו ללומדי התורה. יושרו
וניקיון כפיו היו לו לעזר רב בכך שידעו הגבירים כי כל תרומתם הינה קדש קדשים
למוסדות התורה וללומדיה. והנה באחת ממסעותיו לאמריקה נתקל בגביר עז פנים וקשה עורף
שעמד בכל הלחצים ובכל דברי הנועם ולא הוזיל מכיסו סנט אחד דחוק למען עולם התורה
ולא זו בלבד אלא אף דברי טרוניה כלפי אברכי עם ישראל השמיע בחציפותו. הבין ר'
שבתאי שאבן צור לפניו ולא הרבה בדברים, צרר מטלטליו וסימן לעצמו כי בפעם הבאה שיגיע
למחוז ידלג מעל ביתו של קורח זה. ואכן, לאחר כשנתיים הזדמן שוב לאמריקה והסתובב
באותה עיירה, אלא שהפתעה נכונה לו, בסיום דרשתו הראשונית בבית הכנסת על ליבם של
בני העיר, ניגש אליו לא אחר מאשר 'בעל הפיקדון' מחציף הפנים ושלשל לכיסו צ'ק בנקאי
בסך מיליון דולר טבין ותקלין להחזקת עולם התורה. אם היה הרב מופתע, הרי שבחכמתו
ובתבונתו לא הראה זאת לאותו עשיר ורק מילות הודיה הם שיצאו מפיו, בתגובה פנה התורם
לר' שבתאי וביקש ברכה לרפואה עבור "אלברט בן סוליקה" הרב ברך בחזקה
ואיחל רפואה שלמה במהרה. בסיום הדו שיח שאל הרב יודלביץ את אותו עשיר מיהו החולה
ומהי מחלתו, בבושה וכלימה השיב האיש כי זהו שמו המלא ולא עליכם ולא עלינו כאבי בטן
נוראיים תקפוהו לאחרונה וטובי הרופאים נואשים מלמצוא לו מזור "רוצה אני"
הוסיף "כי זכות מצוות הצדקה תעמוד לי וארפא" הרב ברכו שוב בחום ואיחל לו
בנעימות כי ירפא לאלתר ממחלתו וישוב לחייו הבריאים והסדירים.
וכששב ר' שבתאי יודלביץ לארץ כינס את תלמידיו והשמיע להם משפט שיש בו
מוסר גדול לנו ולכלל ישראל. וכה שח הרב לתלמידיו: "בני דעו נא, באמריקה יש
המון כסף. מאות מיליונים אשר לא יספרו מרוב. אלא –הוסיף ר' שבתאי וצעק- כאבי בטן, אין שם מספיק!!"
כשסיים את הסיפור, ביקש ממני החבר כי אתפלל יחד איתו שלא יבואו 'כאבי
בטן' כאלו ואחרים על בעלי הפקדון באוצר. "כולנו אחים" הסביר לי
"וכשיד שמאל כואבת, גם יד ימין מרגישה בצער".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.