הצד השני - מאמר שכתב בלוגר חילוני (אלי זביק) בענין חוק 'שויון בנטל', - יש צדק בדבריו, אך כמובן לא לגמרי‎

בואו נגיד את זה, חזק וברור: המשפטים "הפגנת המיליון" "העברה לשמד", "המן הרשע" "ייהרג ואל יעבור" "דם יישפך" "כולנו לכלא" "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" מסתירים תחת איצטלה של אש-קודש ומילים גבוהות אלפי בטלנים מיואשים שהפכו את הכלום לדרך חיים. לא תורה, ולא שכרה. (בעיקר לא שכרה....) תרבות בטלה בלתי נתפסת שניזונה מהפחד לא למצוא שידוך. אלפי נערים שאבדה להם התשוקה להיות ראש ישיבה או שמעולם לא התאימו, אלפים שהיו שמחים למסלול שונה קצת, אבל פוחדים. "תמתין עד אחרי החתונה, מי תיקח אותך אם תלמד בישיבה לאקדמאים? מי תיקח אותך אם תעשה מסלול מוזר, כזה שמתלחשים עליו. כזה שיזכה אותך במחירון נמוך, בקושי חצי חצי בבאר שבע עם תזמורת של שלושה כלים, תמתין, תעביר את הזמן עד החתונה ואז תלך ללמוד משפטים בקריית אונו. לא, עבודה סוציאלית זה לא מקצוע לאברך זה לא מתאים" 

מתחת למשפטי הזעם הספונטאניים ויללות הקוזאק הנגזל מסתתרת תרבות בטלה ועוני שנשענת אך ורק על צקצוקי שפתיים ומשיכות כתפיים של שכנות חטטניות. גזירת ההשמדה היחידה שמביאה איתה וועדת שקד היא על רכלניות השכונה שתאלצנה לבלוע את הרוק אל מול בחור ירא שמיים שעושה שירות אזרחי (הם לא באמת יתגייסו נכון?) ומשלים בגרויות עם פיאות מאחורי האוזניים. התקציבים היחידים שייפגעו בציבור החרדי הם מחירוני יצחק-לעווי של השדכניות החרדיות שעד עכשיו התייחסו לכל בחור שעושה בגרות כאל דפיקה בשאסי, ועכשיו ייאלצו להגיד מחדש את המושג "תלמיד ישיבה" כדי שיכלול כמה צורות חיים לא רק את זו הבטלנית והמנוולת. הפגיעה הקשה של וועדת שקד היא בעיקר באותו מגזר הולך ומתפתח של ראשי ישיבות קטנים המתפרנסים כלכלית ונפשית מהחזקת ישיבות סרק. מכירים את בועת הנדל"ן? דומה. הגידול בילודה והצורך במוסדות שיעבירו לצעיר חרדי את הזמן עד החתונה הביא שפע אדיר של ישיבות סרק שראשיהם זוכים לכבוד ולשידוכים טובים. ומה יעשו אלו עכשיו? 

רק מי שחי בתוך הציבור החרדי יודע איזה אחוז בלתי נתפס של אברכים מענישים את משפחותיהם בחיים של עניות דעת ונפש כדי לא לאכזב את האישה שהובטח לה בבית הספר "אברך". ילדה בת שש עשרה שדורות של מורות זקנות ועלובות נפש הפכו אצלה את הכנת הקפה לבעל רכון על ספרים לרומנטיקה הנשגבת מכל. ועכשיו, עשר שנים אחרי, מטופלות בחמישה ילדים ורעבות ללחם הן מנסות לחזור לשם, לרומנטיקה המובטחת שאבדה להן בין כביסה לקיפול לגיהוץ לחיתול של תינוק שנולד צפוף מדי. אז הבעל. האברך, הנואש, שכבר נגמר לו הסוס,שכל דקה על השעון השחור של הכויילל מוכרת לא עד לזרא ונראית לו כנצח. הוא יודע בדיוק איזה גרגר אבק נמצא על הזכוכית שלו באיזור הסיפרה שבע. הוא, האומלל חייב להישאר שם בכל מחיר, מגשים על כתפיו המתוסכלות עד מוות את הרומנטיקה שמורה עלובת נפש בכיתה י' ריגשה בה ילדות תמימות. "אל תישאר פה" ככה אמר זקן האברכים לאברך צעיר (שסיפר לי את הסיפור) "זה בית קברות. אתה תמות וכשתתעורר יהיה מאוחר מדי. אני רואה אותך, לא תהיה לך משרה רבנית, לך מפה כל עוד אתה יכול, לפני שתתרגל". "נו והלכת לקריית אונו" ? אני שואל. "נראה, לך? אישתי תתאבד מבושה". ככה במילים האלו. טוב הוא מגזים. היא לא תתאבד. אבל גם לילות שלמים של דמעות רומנטיות מטופשות של זכרון בית ספר הם משהו שאי אפשר לעמוד בו.

"הפגנת המליון" "זעקת התורה", כמה עליבות נפש צריך כדי לחפות בזעם קדוש על אישה יבשושית ועלובה שבחרה במקצוע ההוראה בסמינר וגורמת נזקים לעשרות אלפי משפחות אומללות בבני ברק? כמה טמטום וצביעות יש במגזר שלם שפוחד לומר את האמת: אנחנו לא יודעים איך לרדת מהעץ שלנו. אנחנו לא יכולים פתאום להקים מסלולים שונים. זה דורש אומץ, זה דורש חשיבה, זה דורש התייעצות עם אנשים צעירים שמבינים בחינוך ולא עם קדושים מעונים ישישים וצדיקים שמבינים בברכות ותפילות ויראת שמים. זה דורש שינוי חשיבה. אנחנו לא יכולים.

בוא נגיד את זה חזק וברור: אין צורך לגייס אותם. הם לא מתאימים. בחור ישיבה ואברך יכולים לחזור הביתה מחמש שעות אריזת מצרכי מזון ב"עזר מציון" אבל שרירים, מכנסי ריצה, שכיבות סמיכה, נשק מקוצר, ותסח"ים הם הלם תרבות מיותר להם. הם יכולים ללמד תורה במועדונית בעיירת פיתוח, לבקר קשישים וחולים סופניים בהוספיסים, לשמש מורים פרטיים לתלמידים מתקשים חסרי אמצעים, לתגבר את שירותיה של ה"חברא קדישא" הם יכולים עוד הרבה, אבל גוף משומן וגאוות נשק וברזל - שני אבני היסוד של צבא סדיר - יהיו זרים להם לעולם. לא צריך לגייס אותם וגם אי אפשר. בוודאי לא את הנשואים שבהם. היקרים והמיותרים. אין צורך לגייס. יש צורך לתפור להם שירות מועיל של שנתיים במקומות שבהם אזלת יד, לאפשר להם ללמוד מקצוע באותו זמן כדי שכשמתחיל אצלם מרוץ הילודה האובססיבי - בסביבות גיל 22 - הם כבר יהיו עם רגל אחת בעולם המעשה, רחוקים מהבועה הנוראית שמתסכלת אותם היום, רחוקים מרומנטיקת הנעורים המטופשת שגוזרת עליהם חיי בטלה ועוני. כאשר יהיו שפע מסלולים ואיש לא יידע מי משרת, ואיפה, ואיזה לימודים, ואיזה תואר - תגווענה הרכלניות, תתישרנה השדכניות, יוקמו מוסדות לימוד טובים שבוגרותיהם תתחתנה בגאווה עם בחור ירא שמים גם אם אם לא תלויה לו על חגורתו תעודת בטלן מוסווה מישיבה "נחשבת", ואולי יש סיכוי שבעוד עשר עשרים שנה יהיה לציבור החרדי דור נהדר של גדולי תורה ורבנים רעננים שנמצאים שם מבחירה ולא מכורח, מפורנסים ברווחה ובשמחה ע"י דור נהדר של יראי שמיים רעננים העומלים לפרנסתם.

אני לא יכול להתאפק מלהעיר משהו שאולי לא שמתם לב אליו:
הגזרה נגזרה אתמול. והפורומים החרדיים מלאים בדבר אחד: מי משני הגופים המסוכסכים יערוך את ההפגנה. אין כאב אמיתי, הזעם פלסטי ומינורי ומגיע בעיקר מעסקנים שזו פרנסתם, העניין הכועס והסוער הוא סביב פוליטיקה פנימית. כי גם הם יודעים שאין מה לעשות, שהגיע הזמן להתעורר. שאי אפשר להמשיך ככה. שוועדת שקד עשתה להם טובה ענקית.

אז בפעם הבאה שאתם רואים חבר כנסת חרדי זה או אחר מתראיין כשארשת קדוש מעונה על פניו, כשאתם צופים בהפגנות זעם ספונטאניות של צעירים, כשאתם נתקלים באדם חרדי שמבכה מרה על גזירת הגיוס החדשה? דעו אל נכון, ללא שום ספק, וללא שמץ של הגזמה: דמעות תנין יש כאן. שקר יש כאן. צביעות יש כאן. ניוון יש כאן. חלודה יש כאן. חוסר רצון לשנות יש כאן. זה, ותו לא. לא אלוקים, לא תורה, לא שמד ולא הלכה. רק הצורך העלוב והאיניברסלי להפטר מהרגלים ישנים. רק הוא, אך ורק הוא נפגע מחוק הגיוס החדש.