זה כעשור שאני עובד עם בני נוער, שותף למצוקותיהם, לבטיהם ומשתדל לעזור להם בצומת דרכים חשובה זו. בעבודתי הנוכחית אני משמש כעובד סוציאלי ביחידה לקידום נוער באחד הריכוזים החרדיים הגדולים. אחד הנערים הקרובים ביותר לליבי, שלוויתי במשך כשנה, שמו ש. הגיע ליחידה מרקע משפחתי קשה מורכב. נער עדין, מוכשר וישר דרך אך לא שפר עליו גורלו ותהפוכות החיים היו בעוכריו. הישיבות בהן למד לא השכילו להבין לליבו (מחוסר ידע מקצועי) והוא נדד ממסגרת למסגרת. לא אלאה אתכם בשבעת מדורי הגיהינום אותם עבר, בסופו של דבר הוא הגיע ליחידה וגם שם התקשה לאסוף את עצמו ולהכיל את סערת נפשו. נשמתו העדינה הייתה כמהה למשמעות, טוב ליבו לא נתן לו לראות את עצמו במצבו. והוא נלחם ונלחם... ועם מעט הכוונה, הוא הצליח לבוא בשעריה של לשכת הגיוס בירושלים. אך גם שם רדף אחריו גורלו והוא נתקל בסירוב, קיבל פטור. הנער לא הרים ידיים, המשיך להלחם, וערער על הפטור. שלחתי מכתב ללשכת הגיוס ולקחתי על עצמי את האחריות... כשש. הגיע לביתי, הישר מהבקו"ם, לבוש במדים הירוקים ובנעליים האדומות כשעיניו בורקות ובקול לא לו אמר לי: "אהרון, אני חייל בנח"ל החרדי!" אמרתי לו שאת תעודת הלוחם אני מעניק לו כעת. אינך צריך טירונות ואימון מתקדם בכדי להוכיח זאת. שלושה חודשים עברו מאז, שלושה חודשים בהם ש. הצליח לעמוד בתנאים ובדרישות המחמירות כיאות לחייל לוחם (להזכירכם, ש. חייל בודד ללא תמיכה ועורף משפחתי).
ביום רביעי האחרון, ש. מתקשר אלי מתנשף: "הערב יש לנו מסע לאורך כל הלילה, לפנות בוקר נסיים. ובשעה 3 אחה"צ יש טקס השבעה (הצהרה) בגבעת התחמושת". שמחתי לא ידעה גבולות, שוו בנפשכם אלו הקילומטרים הראשונים המשמעותיים שעושה ש. במסע חייו, מסע בו לא רק נושא את עצמו, אלא גם את חבריו על גבו...ביחידה לקידום נוער התכונה רבה: שלטים נתלו, כרזות הוכנו ובד לבן ארוך נפתח ועליו ריססו הנערים גרפיטי "ש. החייל הלוחם שלנו". בעקבות המסע של ש. צעדו כל נערי היחידה. לא עוד גרפיטי ברחובות קריה וונדליזם. לא עוד כעס ותסכול מהחברה שהפנתה להם עורף. המרמור והתוקפנות שבעקבותיה נותבו לעשייה משמעותית ולחימה בשדה הקרב האמיתי – חייהם שלהם. בשעה 03:47 קיבלתי הודעה בטלפון הסלולארי: "הטקס שתוכנן למחר בוטל!!!" "מדוע?" שאלתי. "כי יש קבוצה קיצונית ואלימה שמתכננת להפגין במקום, על מנת לאיים עלינו ולהפחיד את השאר. הם מתכננים ליידות אבנים, לשרוף פחים, והצבא לא מוכן לקחת סיכונים שחיילים יפגעו". "עשיתי", הוא ממשיך "את כל הטירונות בהצלחה. קרעתי את עצמי. מה שנתן לי את הכוח להמשיך , לסיים ולהגיע לטקס, זו הידיעה שזו ההזדמנות האחרונה שלי, לאחר שלא הצלחתי בשום מקום. בפעם הראשונה אני בונה את אישיותי ואת חיי, פעם ראשונה בחיי שאני מתחיל משהו וגם מסיים אותו, פעם ראשונה שאני עומד במשימות ומשיג מטרות. הם... לא סייעו לי בזה, כשהייתי בגיהינום הם לא חשבו עלי אבל להרוס הם יודעים" ש. נפל בקרב והוא בן שלושה חודשים בלבד! "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו" אמרו חז"ל. תמצית עומק דבריהם כי המחטיאו – המכתים את נפשו של חברו ופוגע בה, גופו נשאר חי וכל בוקר הוא קם בכדי למות מחדש. פצע בנפש הנותר פתוח, מוות טוב ממנו.
עיני דומעות, רגלי כושלות וידי רועדות. ברגעים אלו אני משליך לפח האשפה, יחד עם הנערים מהיחידה, את השלטים והכרזות ואיתם את תעודת חייהם הגדולה. זה עתה ננעץ מסמר נוסף בארון הקבורה של החברה החרדית המאבדת עצמה לדעת בפלגנות, במחלוקות ובשנאה ההורסת ומכלה אותה מבפנים. חברה שמזיקה לעצמה יותר מכל מה שמסוגלים לה אויביה מבחוץ. חברה שבשתיקת רבניה, מנהיגיה וכל החברים בה שפכו את הדם הזה. היום, החברה החרדית, בה נולדתי ובה גדלתי וחונכתי נתנה לי גט כריתות. למעשה לא נתנה אלא הטיחה בפני. גט מחברה נרקיסיסטית המרוכזת אך ורק בצרכיה, הצועקת שמד על כל שקל שלא ניתן לה ורומסת למוות את כל מי שלא משרת את ראשיה. רוממות א-ל בגרונה אך חרב פיפיות בידה. אל תבכו להולך, בכו לנשארים! החותם בדמע, אהרון נאומבורג בוגר ישיבת עטרת ישראל, סגן במיל
מזעזע!
השבמחקאהרון חזק ואמץ, תזכור שמעט מהאור דוחה הרבה מהחושך!!!
כתבת בצורה מרגשת, ויהי רצון שתזכה לעשות חיל עם בני הנוער ולהאיר בהם את היהדות המתוקה.
אני מאוד מיתרגש לקרוא את מה שכתבת אהרון חזק ואמץ
השבמחק