אי אפשר לגדול לבד – אדם בלי קהילה הוא עץ בלי שורשים

 

מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד "מגדלור" לחינוך ונפש 

לפני כמה שנים בא אלי יהודי שעבר תקופה לא פשוטה. כלפי חוץ הכול נראה רגיל. הוא המשיך לעבוד, לחייך, לדבר עם אנשים. אבל בפנים הוא הרגיש לבד. לא הייתה זו בדידות של חדר ריק, אלא בדידות של אדם שמוקף באנשים, ובכל זאת אין לו כתובת אמיתית לפרוק, להתייעץ, לקבל כוח.

יום אחד, כך הוא סיפר לי, אחרי עוד אירוע לא פשוט, הוא מצא את עצמו יושב ברכב במשך שעה ארוכה. לא נוסע לשום מקום. פשוט ישב. ואז עלתה בו מחשבה אחת מטלטלת: אילו עכשיו הייתי חלק מקהילה אמיתית, לא הייתי צריך להתמודד עם זה לבד.

באותו רגע הוא הבין אמת פשוטה. העולם המודרני לימד אותנו להיות עצמאיים, אבל התורה לימדה אותנו להיות שייכים.

אנחנו חיים בתקופה שבה אנשים בונים בתים גדולים יותר – אבל הלבבות קטנים יותר. רשימות אנשי הקשר בטלפון ארוכות, אבל רשימת האנשים שאפשר להתקשר אליהם בשתיים בלילה – קצרה מאוד. כולם מחוברים לרשתות, אבל מנותקים מהשכנים. כולם יודעים מה קורה בקצה העולם, אבל לא יודעים מה עובר על האדם שיושב לידם בבית הכנסת.

וזה מסוכן.

כי אדם בודד מקבל החלטות לבד. אדם בודד נופל בשקט. אדם בודד נשחק בלי שאיש מבחין. לפעמים כל מה שהיה חסר לו הוא יד אחת על הכתף ומשפט אחד: "אנחנו איתך."

קהילה איננה רק מקום להתפלל בו. היא איננה רק שיעור תורה או קידוש בשבת. קהילה היא מערכת חיסון של הנפש. היא המקום שבו יש מי שמבחין כשאתה נעלם. היא המקום שבו מישהו דופק בדלת כשלא ראו אותך כמה ימים. היא המקום שבו השמחה שלך הופכת לשמחה של כולם, והכאב שלך מתחלק בין רבים.

דווקא בתקופה שבה כל כך הרבה אנשים מחפשים משמעות, אסור לנו להסתפק בחיים של "אני". יהודי מעולם לא נועד לחיות כיחידה בודדת. מהר סיני ועד היום נבנינו כעם, כקהילות, כחבורות, כבתי מדרש וכבתי כנסת. שם צומחת האחריות ההדדית, ושם גם נולדת התקווה.

לצערי, אני פוגש לא מעט אנשים שמגיעים אליי רק אחרי שנים של בדידות. הם מספרים שכבר מזמן הפסיקו להרגיש שייכים. איש לא שאל לשלומם. איש לא שם לב שהם התרחקו. וכשהאדם מאבד את תחושת השייכות – הוא מתחיל לאבד גם את הכוחות שלו.

אסור שנקבל את זה כגזירת גורל.

קהילה איננה מותרות. היא צורך קיומי. בדיוק כפי שאדם זקוק לאוכל ולמים, כך הוא זקוק לאנשים שיכירו אותו באמת. אנשים שישמחו בהצלחתו, שיבכו איתו בכאבו, שיחזקו אותו כשייכשל ויזכירו לו מי הוא כשהוא עצמו שכח.

לפעמים אנשים אומרים לי: "אני מסתדר לבד." אני תמיד מחייך. גם העץ הגדול ביותר נראה חזק, אבל אם תחתוך את השורשים שלו – הוא ימשיך לעמוד עוד זמן מה, ורק אחר כך יקרוס. כך גם האדם. אפשר להחזיק מעמד תקופה מסוימת לבד, אבל אי אפשר לפרוח לבד לאורך זמן.

לכן אני קורא לכל אחד ואחת: אל תחפשו רק מקום מגורים – חפשו מקום שייכות. אל תחפשו רק מניין – חפשו אנשים. אל תחפשו רק מוסד – חפשו משפחה קהילתית.

וגם אם אתם כבר חלק מקהילה, שאלו את עצמכם שאלה אחת: מי אצלנו עדיין מרגיש לבד? מי לא הגיע לאחרונה? מי מחכה שמישהו פשוט יאמר לו "התגעגענו אליך"?

אולי השיחה הקטנה הזאת תציל אדם שלם.

בסופו של דבר, עוצמתה של קהילה אינה נמדדת בגודל בית הכנסת, במספר הכיסאות או בתקציב שלה. היא נמדדת במספר האנשים שמרגישים שיש להם בית.

כי כשיש קהילה – יש תקווה.

כשיש שייכות – יש כוח.

וכשאדם יודע שהוא לא לבד, הוא מסוגל לעבור גם את הסערות הגדולות ביותר.

ומכאן האחריות הגדולה המוטלת עלינו כהורים וכמחנכים. חיי קהילה אינם נוצרים מעצמם; הם מתחילים בחינוך. ילד שרואה את הוריו חיים בתוך קהילה, משתתפים בשיעורים, מתפללים בקביעות עם הציבור, מבקרים חולים, משמחים בעלי שמחה, מתעניינים בשכן ומרגישים אחריות לכל אדם – יגדל להבין שקהילה אינה מקום שמקבלים ממנו שירותים, אלא משפחה שלוקחים עליה אחריות. עלינו להסביר לילדינו ששייכות היא צורך קיומי, לא מותרות. לחנך אותם להיות חלק פעיל, להתנדב, ליזום, להכיר אנשים ולהרגיש בבית בכל מקום שבו הם חיים. כי ילדים שיגדלו בתוך קהילה חזקה, יהיו מבוגרים חזקים יותר. וכאשר נבנה דור שאינו שואל רק "מה אני מקבל מהקהילה?", אלא גם "מה אני נותן לקהילה?" – נזכה לחברה בריאה יותר, ערכית יותר ומאוחדת יותר, שבה איש לא יישאר לבדו.