מצויינות - אבל גם אחריות

 עולם הישיבות הוא הפלא הגדול ביותר של העם היהודי.

אלפי ראשי ישיבות, ר"מים, משגיחים ואנשי חינוך מוסרים את נפשם יום ולילה כדי לגדל דור של בני תורה. אין כמעט מקום בעולם שבו מושקעת כל כך הרבה אהבה, מסירות ואחריות בחינוכם של צעירים.

דווקא משום כך, אסור לנו להשלים עם מציאות שבה יש בחור שנשאר ללא ישיבה.

אין זו ביקורת על עולם הישיבות, אלא קריאה מתוך אהבה אליו. כי אם אנחנו מאמינים שכל נשמה היא עולם מלא, איננו יכולים להיות רגועים כל עוד יש בחור שמסתובב ללא מסגרת. כל בחור כזה הוא כאב של כולנו.

עונת הרישום היא מהמורכבות ביותר. מספר המקומות מוגבל, לכל ישיבה יש אופי ודרך, וכל ראש ישיבה נושא באחריות כבדה כלפי מאות תלמידיו. אלו החלטות שאינן פשוטות כלל, וראויות להערכה גדולה.

אבל לצד ההבנה הזו, יש אחריות נוספת. האחריות לוודא שבסופו של דבר לכל בחור יהיה מקום שבו יוכל לצמוח.

לא כל בחור מתאים לכל ישיבה, אבל כל בחור מתאים לאיזושהי ישיבה.

זה צריך להיות היעד המשותף של כולנו. לא רק של ראשי הישיבות, אלא גם של עסקני הציבור, המחנכים, ההורים וכל מי שיש בידו לסייע. במקום שכל אחד ידאג רק למוסד שלו, עלינו לחשוב על התמונה הרחבה – שלא יישאר אפילו בחור אחד מחוץ לבית המדרש.

לפעמים שיחת טלפון אחת, היכרות עם מסגרת מתאימה או עוד מאמץ קטן יכולים לשנות מסלול חיים שלם. פעמים רבות בחור שזכה להזדמנות הנכונה פורח מעל כל הציפיות.

עולם הישיבות תמיד ידע לגלות אחריות ציבורית. הוא ידע להקים מסגרות חדשות כשנוצר צורך, והוא ידע למצוא פתרונות במצבים שנראו בלתי אפשריים. גם האתגר הזה הוא הזדמנות להמשיך את אותה מסורת של ערבות הדדית.

בסופו של דבר, ההצלחה של עולם הישיבות לא נמדדת רק במספר הבחורים שהתקבלו לישיבה פלונית או אלמונית. היא נמדדת גם בכך שאף בחור לא נשאר מאחור. שכל נער שרוצה ללמוד תורה ימצא דלת פתוחה, רב שמאמין בו ומקום שבו יוכל לגדול.

כי עולם התורה נבנה משני דברים יחד: מצוינות ואחריות. השאיפה למצוינות היא שמרוממת את הישיבות, והאחריות לכל בחור היא שמרוממת את עם ישראל.

הלוואי שנזכה לעונה שבה השאלה המרכזית לא תהיה "לאיזו ישיבה התקבלת?", אלא "האם יש כבר ישיבה לכל בחור?". ביום שנוכל להשיב על כך בחיוך ולומר שכן – נדע שלא רק בנינו ישיבות גדולות, אלא גם שמרנו על הדבר היקר ביותר שיש לנו: כל נשמה יהודית.

לעולם לא אשכח את אותו בחור. במשך שלושה חודשים הוא הסתובב בלי ישיבה. בכל בוקר הוא היה יוצא מהבית עם כובע וחליפה, כדי שהשכנים יחשבו שהוא בדרך לסדר א'. הוא היה יושב שעות בגינה צדדית או בבית כנסת ריק, רק כדי לא לחזור הביתה מוקדם ולראות את הדאגה בעיניים של הוריו. כשפגשתי אותו ושאלתי מה הכי קשה לו, הוא ענה: "לא הדחיות. ההרגשה שאני שקוף. כאילו אם אני לא שייך לאף ישיבה, אני כבר לא שייך לאף אחד."

כעבור שבועות נמצאה עבורו ישיבה אחת שהסכימה לראות אותו, לא רק את התיק שלו. היום הוא אחד הבחורים המתמידים שם. בכל פעם שאני פוגש אותו אני נזכר עד כמה גורל של בחור יכול להשתנות בגלל החלטה אחת של אדם שהסכים לפתוח את הדלת במקום לחפש סיבה לסגור אותה