רגעי השבוע - פרשת נשא

 רגעי השבוע - פרשת נשא

 

הלימוד מהגדי שהצליח לברוח והרועה התקשה לתפוס אותה מיד / האיש שהעולם חב לו הכרת הטוב מיוחדת / האדריכל המיוחס שהודות לתכנון המרכז היהודי במוסקבה שמר שבת והניח תפילין / מקווה בארון הבגדים ומלמד באישון לילה בפאנל ההיסטורי שחשף את סודות מסירות הנפש

 

 

א. תעיתי כשה אובד

 

"השיחה האחרונה ששמעתי מהרבי קודם הגיעי לגיל 13, הייתה בערב חג השבועות, כאשר הוריי שיחיו הביאו אותי לרגל בר-המצווה, שצוין באמצע התוועדות יום השני של חג השבועות" - כך פתח הרב הראשי את דבריו בהתוועדות החסידית הנהוגה לעשות בערבו של יום השני של חג השבועות, שחל השנה בשבת קודש.

 

במהלך השיחה דן הרבי על ההקשר שבין משה רבנו ודוד המלך, שביום זה 'קיבל משה תורה', דוד המלך שנולד והסתלק בו, והבעל שם טוב - שיום הסתלקותו גם ביום זה.

 

"ומזה גופא מובן, שהעניין של 'אהבת ישראל' הוא נקודה עיקרית הן אצל משה רבנו, הן אצל דוד המלך והן אצל הבעש"ט" - ציטט הרב מדברי הרבי.

 

ההקשר שלהם, בהם בחר הרבי בשיחה זו, הייתה העובדה שמשה רבנו ודוד המלך היו רועים, כדברי המדרש המתאר את האופן שבו בחן הקב"ה את משה רבנו ודוד המלך כרועי צאן, טרם בחירתם למנהיגי ישראל.

 

הרבי מביא את דברי המדרש על הפסוק בתורה "ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו" - ואף משה, לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו, כשהיה משה רבנו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית (=שם מקום). כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר, 'אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה'. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה צאני ישראל".

ודברים דומים נאמרים במדרש ביחס לדוד המלך: "ובמה הוא בוחנו (=במה ה' בוחן את האדם)? במרעה צאן. בדק (הקדוש ברוך הוא) לדוד בצאן, ומצאו רועה יפה... היה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה בעמי".

 

הרב שליט"א העלה בדבריו מספר תמיהות על סיפור המרדף של משה אחר הגדי שברח:

 

א. ידוע שמשה רבנו היה אדם גדול וחזק, כיצד הצליח הגדי לברוח ממנו כל-כך מהר ומדוע התקשה לתפוס אותה מיד? ב. כאשר משה רץ אחרי הגדי, הוא השאיר לכאורה את כל העדר ללא שמירה. מה הרוויח מתפיסת כבשה אחת, אם שאר הצאן שבעדר נותר ללא רועה ועלול לברוח? ג. כאשר הגיע הגדי למים אמר משה: "אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא". מהי התבונה הגדולה כאן? הרי כל אדם יבין שכאשר גדי בורח למים ושותה - סימן שהוא צמא?!

 

כמו כן, צריכים להבין אצל דוד המלך, שייתכן לומר שהסיבה שהיה מוציא למרעה תחילה את הכבשים הצעירים, אחר כך את הזקנים, ולבסוף את החזקים והבינוניים, כשמטרתו הייתה סדר מופתי וארגון טוב שיבטיח מלאי מזון לכולם, אם-כן, מדוע נבחר הוא בגלל זה להנהיג את עם ישראל?

 

"אלא שמתוך מעשיהם נלמדים יסודות עצומים בחינוך ובהנהגה" - ענה הרב על השאלות, וביאר את המדרשים: "אצל משה רבנו - היה זה הטיפול בשורש ולא בסימפטום".

 

גדולתו של משה רבנו לא נמדדה ביכולתו הפיזית לתפוס את הגדי שברח. משה הבין יסוד עמוק בחינוך: אם הגדי ברח, יש לכך סיבה. הוא לא חיפש להפעיל כוח, לעצור אותו בכפייה או להעניש אותו על עצם הבריחה. במקום זאת, משה הלך אחריו צעד אחר צעד, עד שמצא את הסיבה הראשונית שהובילה להתנהגות הזו.

 

רק כשהגיעו למים, הבין משה את התמונה המלאה: הבריחה לא נבעה ממרדנות או מרוע, אלא פשוט מצמא. המסר החינוכי כאן עצום - כשמחנכים ילדים, קל מאוד לראות את הסימפטום - המעשה לא טוב ולהעניש מיד. אך מנהיג ומחנך אמיתי חוקר ודורש מהי הסיבה הראשונית למעשה. ברגע שמאבחנים אותה, ניתן לטפל בבעיה מהשורש ולא רק בסימפטום החיצוני.

 

בנוסף, משה לא הסתפק בכך שמצא אותה, אלא נהג עמה ברחמים, הרים אותה על כתפיו והחזיר אותה לעדר. כאשר העדר כולו ראה כיצד הרועה דואג לכבשה אחת במסירות כזו ולוקח אותה על כתפיו, הבינו כולם שיש כאן אהבה אמיתית. מנהיג אמיתי אינו רק אדם תקיף שעושה סדר ומעניש, אלא מי שמבין את נשמתו של כל אחד ומושיט לו עזרה מאהבה.

 

"ואצל דוד המלך אנו לומדים כיצד לפתח כל אחד לפי כוחותיו". דוד המלך לא חילק את העדר רק מטעמי ניהול וארגון המזון, אלא מתוך מטרה להעניק לכל פרט בדיוק את מה שהוא זקוק לו כדי להתפתח:

 

כשם שתינוק זקוק לנוזלים ומזון רך, כך הצעירים בצאן קיבלו ראשונים את העשב הרך ביותר. כי לא ניתן להמשיך להאכילם בנוזלים לאורך כל החיים, שכן זה יעצור את ההתפתחות. לעומת זאת, הכבשים הזקנים, זקוקים לטיפול מסור ולמזון מותאם למצבם, אך יחס זה אינו יכול להיות זהה ליחס שלו זוכה תינוק בן יומו. ואת החזקים מבין הצאן, אותם השאיר דוד לסוף, כדי שיתמודדו עם העשב הקשה. מדוע? כדי לדחוף אותם לנצל את הכישרונות והכוחות שלהם למקסימום.

 

אילו היה מאכיל את כולם יחד באותו עשב, ייתכן שכולם היו שבעים, אך מטרת החינוך הייתה מתפספסת. המטרה אינה "לצאת ידי חובה", אלא שכל פרט בעדר יקבל את מה שמגיע לו לפי דרגתו.

 

זהו העניין המרכזי באהבת ישראל ובחינוך: להיות מנהיג אמיתי פירושו לא להעניק יחס אחיד ושטחי לכולם, אלא לרדת לעומק נשמתו של כל יחיד. לתת לכל אחד בדיוק את ההכוונה הראויה לרמתו, ולהעצים אותו עד שיגיע למקסימום היכולת שלו. זוהי התכונה שהפכה את משה רבנו ודוד המלך למנהיגיהם הנצחיים של ישראל.

 

 

ב. תורת חיים

 

במוצאי השבת והחג הגיעה הבשורה הקשה על פטירתה של האשה החשובה מרת מינדל ע"ה, אשת יבלחט"א הרב החסיד ר' חיים ברוך הלברשטאם שי'. משפחה שהעולם היהודי בכלל וחסידות חב"ד בפרט חייבים להם הרבה.

 

העולם היהודי כולו חי עד היום את תורתו של הרבי, שומע את ההקלטות מההתוועדויות, רואה את הווידיאו'ס מהשיחות קודש, חי עם צילומי הווידיאו והתמונות ממאות השעות שהרבי חילק דולר לשליחות מצווה, חלוקת כוס של ברכה או 'לעקאח' - כל אלו שצולמו בשעתו, מלמדים ומחזקים יהודים רבים במיוחד כיום בדורנו - שכל אחד המחפש ורוצה באמת מוצא בהם תשובות לשאלות וההתלבטויות של החיים.

 

התודה והברכה נתונים למי שיזם את ההקלטות, צילם והסריט אותם במסירות - הרב הלברשטאם היקר, שהודות לפועלו הנמרץ יומם ולילה יש לכל אנ"ש והתמימים והעולם כולו את הרבי, אפשר לשמוע ולראות את קולו עד היום הזה בזכותו - וכרבי עקיבא בשעתו: "שלך ושל כולנו - שלה הוא"! לולי התמיכה של רעייתו בעשייתו למען הרבי, למען החסידים, למען כלל ישראל, חיינו היו נראים אחרת לגמרי.

הרב הלברשטאם מסור ונתון לבניין 770 במשך כל ימות השבוע, מסביר פנים לכל פונה, עונה לכל שואל, ומעניק בול מאוסף גדול שיש לו ממעטפות שהרבי קיבל מכל העולם - מהם העניק לבניי שיחיו שהגיעו להנחת תפילין אצל הרבי, כפי שהוא נותן לכל נער הדובר אידיש, וזאת בכדי לעודד את ילדי החסידות לדבר בשפה זו, השפה של הרבי.

 

חיי ילדות לא שגרתיים היו לו להרב הלברשטאם, כבן לאב שכיהן כאדמו"ר מטשאקווע, מגזע צאנז ועד הגעתו לליובאוויטש והתמסרותו המיוחדת למען הרבי, עם יוזמות מקוריות ואישיות, והכל לכבוד ולנוחות הרבי.

 

כמחותנים עם משפחת הלברשטאם, זכו הוריי שיחיו לשדך את אביו האדמו"ר בזיווג שני, וכהוקרה על כך, הגיע אביו ורעייתו הרבנית לאה שתחי', לשמחות בשמחת בר מצווה של אחד מבניי שיחיו כאן במוסקבה. והקשר נמשך שנים רבות.

 

בשם הרב הראשי הרב לאזאר, שיגרתי אליו אגרת תנחומין, בו הוא מביע את התחושות שחשים רבים בהיוודע השבוע על האבל בביתו של הרב חיים ברוך שי', צער שהקיף כל אדם שיש בו הכרת הטוב, על מה שעשה ועושה הרב הלברשטאם לאורך ימים ושנים טובות.

 

וכך הוא כותב בשם כלל הידידים והמעריצים הרבים ברוסיה: "חז"ל אומרים 'כולהו אליבא דרבי עקיבא'. המשניות הם אליבא דרבי מאיר, התוספתא הם אליבא דרבי נחמיה, ספרי אליבא דרשב"י, וכן הלאה - אבל כולהו, כל התורה שבעל פה, היא אליבא של רבם הגדול, רבי עקיבא. ורבי עקיבא עצמו זוקף את זכות התורה שלו ושל כל כ"ד התלמידים שלו, לזכות אשתו: 'שלי ושלכם שלה היא'.

 

לולי התמיכה שלה בעשייתך למען הרבי, למען החסידים, למען כלל ישראל, היינו הולכים בחושך ואפילה. בזכות רעייתך הצדקנית ע"ה שאפשרה לך את ההתמסרות המוחלטת, העולם היהודי כולו מואר באור תורתו וזיו פניו הק' של הרבי.

 

שלא לדבר על החלק שלה בעשייה שלה למען חייו הפרטיים של הרבי, למען ביתו של הרבי, למען הרבנית ע"ה, ואין ספק שאיש מלבדך אינו יודע עד כמה גדול חלקה בכל זה.

 

ליובאוויטש כולה חייבת לה ולך את האור והחיות הזו, ואין לי ספק שכיון שהרבי אינו נשאר חייב, לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי, הוא ישלם לך ולה מידו המלאה הפתוחה".

 

 

ג. מי האיש

 

"אבא תמיד שמר ליהדות מקום ביצירתו ובנשמתו. כנראה שסבנו הגדול ה'חפץ חיים' שהיה אדם בעל זכות ונשמה מיוחדת, דאג שפטירתו תהיה ביום טוב, דבר שנחשב לאות ולסימן משמים שנשמתו של הנפטר עלתה במנוחה שלמה ושנקבעה לו דרך של כפרת עוונות וזכות גדולה. בהספדי ביקשתי מאבא לנצל את ההזדמנות הזו לתפילה, וגם לבקש שידאג לנו שם למעלה. יבקש עלינו רחמים, יבקש שישמרו משמים על חיילינו ועל כל עם ישראל, יבקש שנלמד לעשות רק טוב ונרחק מרע. כמאמר תהילים: 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב'".

 

אלו מתוך הדברים שקיבלתי שלשום במכתב, אותו שלח לי בנו של האדריכל גודוביץ ע"ה, שנלב"ע בחג השבועות, לאחר שפתח בדברים אותם ביקש ממני להעביר לרב הראשי הרב לאזאר: "אני מודה לך מקרב לב על המילים המנחמות ומכתבך המרגש שקיבלנו באמצעות הדוא"ל".

 

האדריכל ישראל מאיר גודוביץ ז"ל, שנפטר בחג השבועות האחרון בגיל 92, היה ידוע במשך עשרות שנים כאדריכל מוערך ובעל שם. בין פרויקטי הדגל היוקרתיים שתכנן ושהטביעו חותם לדורות, בולט המרכז היהודי הגדול כאן ברוסיה - המרכז היהודי ובית הכנסת המרכזי 'מארינה רושצ'ה' במוסקבה על 8 קומותיו.

 

תכנון משכן מפואר זה היווה סמל לתחיית היהדות ברוסיה, וקשר בעבותות של עשייה את המנוח אל עולם התורה והחסד, ותדיר הזכיר את פרי יצירתו זה בין שלל הפרויקטים המפוארים שעברו תחת ידיו. בזכות פרויקט זה, הניח תפילין לבקשתו של הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, עת תכנן את הבניין לפני כשלושים שנה.

 

בזכרוני צפו ועלו הידיעות עליו ועל העיצוב האדריכלי שכתב ופרסם לפני כשלושים שנה ידידי הסופר ר' בנימין קלוגר מירושלים, ולכן פניתי אליו השבוע, לשמוע בכלי ראשון את זכרונותיו.

 

"...לאחר שבית הכנסת של חב"ד, הצריף הכחול במארינה רושצ'ה שבמוסקבה, נשרף, הלך ונבנה בית כנסת חדש. המבנה השרוף נהרס, ועל האתר הקימו בניין גדול שמשמש היום את המרכז יהודי-קהילתי. האדריכל שתכנן את המבנה החדש צירף לעבודה עוד אדריכל מומחה מארץ ישראל. היה זה האדריכל ישראל מאיר גודוביץ', אך כשראה לראשונה את התוכניות המוצעות ע"י עמיתו, לפי בקשתו של הרב בערל לאזאר, סירב תחילה להשתתף, בטענה שכל התכנית לא נראית לו, ובכלל אינו מוצא עניין בתכנון בית כנסת.

 

כעבור כמה ימים הודיע לפתע כי הוא מוכן לבחון את התוכנית, ובהמשך נעשה מעורב מאוד בכל הפרויקט. את השינוי ביחסו הסביר לי בכך שההתנגדות להשתתף במלאכה היתה עד שנכנס לבית הכנסת. כאשר היה בפנים, הביט אל השטח שבו אמור לקום המבנה החדש, וקול פנימי קרא לו 'לך על זה'.

 

הוא חזר לארץ והתחיל לעבוד על התכנית. אחר כך סיפר לי כי מעולם לא הצליח לתכנן בזמן קצר כל כך תוכנית מוצלחת כל כך. הוא סיים את המלאכה ביום שישי, ומרוב התרגשות החליטו הוא ואשתו לשמור אותה שבת כהלכתה בפעם הראשונה בחייהם. בשבת הבאה היה במוסקבה שם נפגשנו לראשונה. בתפילת 'לכה דודי' התרגש עד דמעות ובסעודה סיפר: 'שמי ישראל מאיר על שם מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל. אני נינו, ונולדתי זמן קצר לאחר פטירתו לפני כשישים שנה, וככל הידוע אני הראשון שנקרא על שמו. היום אני יכול לבשר לו, למקום מנוחתו בגן עדן, שהודות לעבודה של תכנון בית כנסת חב"די במוסקבה נעשיתי לשומר שבת"!

 

 

ולתמונת השבוע שלי: למען יידעו דורותיכם

 

בשעה שסביב עולם התורה בארץ הקודש מתהדקות טבעות של גזירות ונעשים ניסיונות מצד רשויות שונות להצר את צעדיהם של בני הישיבות הקדושות, אספתי לפאנל היסטורי ומרטיט, ששה מוותיקי ומזקני החסידים שחוו על בשרם את הרדיפות האכזריות של השלטון הקומוניסטי, כדי להעלות זיכרונות מימים בהם כל אות של תורה נלמדה מתוך פחד קיומי.

 

לא היה מקום טבעי יותר לערוך זאת כמו בית הכנסת 'בלשוי ברוניא', באירוח רב בית הכנסת רבי יצחק קוגן, שישב בראש השולחן לצדו של ידידי הסופר הרב אשר קליין, שהגיע למוסקבה לפני חג הפורים, לערוך סדרה של כתבות מרתקות על בירת רוסיה.

 

על גבי שמונה עמודים נפרסו דברי חברי הפאנל, והוא התפרסם בשבוע שעבר לקראת חג מתן תורה בעיתון "המבשר", מתורגם מאידיש בו דברו כל המשתתפים, לשפת לשה"ק - שפת העיתון והקוראים.

 

בעטו ,המשובח שרטט הסופר הרב קליין תמונה מצמררת של חיים יהודיים במחתרת. מארח הפאנל, רב בית הכנסת הרב יצחק הכהן קוגן, שיתף בדמעות כיצד סבו עונה למוות בידי החוקרים בעוון אפיית מצות. למרות הטרגדיה, משפחתו לא נרתעה, והמשיכה לאפות מצות בסתר בתוך הבית ואף דאגה לשחיטה חשאית של עופות. הוא גולל את מסע התלאות המופלא של אמו להשגת תפילין בעבורו לקראת בר המצווה - תפילין שהוברחו מארץ ישראל בתוך חבילת מצות, ונמסרו לו על ידי קשישה בתמורה להבטחה אחת בלבד: שתזכה להתארח מדי שנה בליל הסדר בבית משפחתו.

 

לצדו של הרב קוגן, נשמעו עדויות עוצרות נשימה נוספות מפי הרבנים: הרב יהושע רסקין, הרב וועלוול רפפורט, הרב ברוך קליינבערג, הרב משה תמרין והרב אברהם אליהו ניימרק. כל אחד מהם הביא עמו פרק מבעית ומופלא של מסירות נפש.

 

כך למשל, נחשף סיפורו מעורר ההשתאות של הרב וועלוול רפופורט, שאביו - ר' חנוך העניך רפופורט ז"ל - ניהל ישיבה מחתרתית בקורסק בגיל 17 בלבד, נתפס, נחקר בעינויים ונשלח לעשר שנות עבודת פרך בסיביר. כשהקג"ב ניסה לסחוט ממנו מידע על מתפללי בית הכנסת תמורת חירותו, ענה האב באומץ במרתפי החקירות: "מוטב לי שילדיי לא יזכו לראות אותי עד עולם, מאשר יצטרכו להתבייש כל ימי חייהם באביהם שהלשין".

 

הרב אברהם אליהו ניימרק תיאר את קהילת טשקנט המחתרתית, שם הוסתר מקווה טהרה כשר למהדרין בתוך ארון בגדים תמים בדירה פרטית. המים במקווה הוחלפו באישון לילה, באמצעות שרשרת אנושית של בחורים שהעבירו דליי מים מיד ליד בדממה, כדי שהשכנים לא ישמעו. הרב יהושע רסקין סיפר, כיצד נאלץ לשמור את יהדותו בסוד מוחלט מכל חבריו עד גיל 19, שעה שדירת החדר הצפופה של משפחתו שימשה כתחנת מעבר סודית לאסירים יהודים מוכי רעב שהשתחררו ממחנות הכפייה.

 

החוט המקשר בין כל העדויות היה ברור והיווה קריאת השכמה: האש שניתנה בהר סיני המשיכה לבעור גם בצינוקים ובמחבואים הקרים של ברית המועצות.

 

במהלך הפאנל הובהר' כי ההתכנסות אינה רק התרפקות היסטורית על העבר, אלא מסר נוקב להווה. המסר המרכזי שעלה מן ההתוועדות ההיסטורית הוא חיזוק עצום לעולם התורה בארץ ישראל של ימינו: כפי שזקני החסידים לא נכנעו לשלטון אימתני שביקש לעקור את הדת, כך גם היום, מול רשויות ומערכות שמתיימרות להחליש את לומדי התורה, ולהפוך את בן הישיבה למי שצריך "להתנצל" על תורתו - בני התורה ימשיכו לשאת את הלפיד בגאון.

 

בסיום המעמד, הצביעו המשתתפים על הנס הגלוי של יהדות רוסיה כיום. אלו שלמדו תורה בלחש והסתתרו מאחורי וילונות מוגפים, רואים היום כיצד מסירות הנפש שלהם ואבותיהם ושאר החסידים - הניבה פירות עצומים - מהפכה של ממש בראשות הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א. הזרעים שנזרעו בדמעות ובפחד, קוצרים היום ברינה במקוואות מפוארים, בישיבות הומות ובקהילות פורחות בכל רחבי המדינה.

 

"גזירות חולפות, מלכויות מתחלפות" - סיכמו זקני החסידים את המסר המהדהד לדורנו, "אך התורה הקדושה נשארת וקיימת. הלפיד שעבר גם דרך המחתרות החשוכות, יוסיף לבעור בהיכלי הישיבות ובבתי המדרש עד עולם".

גוט שבת!

שייע