רגעי השבוע - פרשת וירא

 

רגעי השבוע - פרשת וירא

 

השעון השבור שהיה השליח לפרנסה מוצלחת / ר' אברהם שיחי' שספד השבוע לרעייתו היקרה שרה ע"ה / מפגש מרגש בדרך לקרמלין שסגר מעגל בן עשרות שנים / המפגש בכלא לאחר ההכרות המפתיעה בתחנת הרכבת

 

 

א. שעה שלמה

 

"אם היית מקיימת את מה שסבתא ע"ה אמרה, זה לא היה קורה לך" - אמרתי לבת משפחתי בתחילת שיחתנו השבוע. היא חייכה, ביקשה ממני שאקשיב לכל הסיפור שלה, ולראות שלפעמים השכחה ממה שסבתא אמרה, דווקא הועילה...

 

"ענדתי את שעון היד, אך לפני שהספקתי לסגור את הרצועה, השעון חמק, נפל והתנפץ. הנחתי אותו בצד לשלוח לתיקון, בעודי יודעת שגם זו לטובה. בינתיים הייתי ללא שעון. למחרת בבוקר קמתי, התארגנתי כהרגלי ויצאתי לעבודתי. קצת התפלאתי שהמקום המה פחות אנשים, חשבתי לעצמי, שזו תוצאה של תחילת שבוע ולכן אנשים מאחרים מעט".

 

היא ממשיכה בתיאורה המרתק, על השגחה הפרטית המופלאה שראתה שבוע שעבר, בעקבות שעונה שנשבר: 

 

"ערב לפני זה, ישבתי עם בעלי להכין רשימת תנאים בעבודה, עם תוספות שונות, זאת לאחר מספר שנים של השקעה רבה מצידי והצורך לשעות נוחות יותר, בכדי להקדישם לבני המשפחה. כל מה שהתפללתי היה, שהבוס יהיה במצב רוח מרומם ומכיל שיגרמו לו להסכים לתנאים שלי. מראש סוכם שניפגש ביום הזה, בעודי רק מחכה לאות שהוא פנוי לשיחתנו החשובה.

 

אני מתבוננת בשעון הקטן שמולי במשרד, רואה שהזמן הקבוע לסיום הגיע, אני מבינה שהיום כבר לא אשב איתו. קמתי לצאת, בעוד שאר העובדות מביטות בי בחוסר הבנה, ואף שואלות מדוע אני יוצאת מוקדם מדי. אני עונה בחיוך שבאתי היום מוקדם - ביחס לאיחור שלהן...

 

בהגיעי למעון לאסוף את בני הקטן בשעה הקבועה בכל יום, שואלת אותי המטפלת, מדוע הקדמתי להגיע... רק אז אני קולטת שהרי בלילה שחלף הזיזו את השעון אצלנו בארץ ישראל, משעון קיץ לשעון חורף, אך בעקבות שרשרת אירועים שהחלה עם שבירת שעון היד שלי - לא החזקתי ראש, התנהלתי לפי השעון הקודם. וכך הגעתי ואף הלכתי מוקדם ממקום העבודה שלי...

 

שקלתי את צעדיי, החלטתי להמשיך לבית ושם אשלים את השעה החסרה, באמצעות המחשב שבבית. לפתע הטלפון מצלצל ועל הקו בעל-החברה, המעדכן שהוא כעת פנוי ומזמין אותי לפגישה החשובה, לה חיכיתי כל-כך הרבה זמן. סיפרתי לו את האמת כולה וסיכמנו שנשב למחרת.

 

באותו ערב, הגיע אליו למשרד משקיע גדול, שמזה ימים רבים מצפה בעל הבית לפגוש אותו, בכדי לשכנעו להשקיע במיזם חדש. האורח התעניין במחלקות השונות. על שולחן העבודה שלי ראה עבודה מושקעת ומוצלחת שבאותו יום סיימתי לעשותו. האיש לא הפסיק להתפעל מרמת הביצוע, התעניין רבות והחמיא ללא הרף.

 

בפגישה שלנו למחרת, בעודו תחת רושם הצלחת המפגש שלו אמש עם המשקיע ולאור ההתרשמות האורח מעבודתי - הבוס חתם מיד, על כל הדרישות והבקשות שלי. הכל כאילו בזכות השעון שנשבר"...

 

אכן, אחת מהסבתות שלנו, הייתה תמיד אומרת לצאצאיה, עיצה פרקטית: שעון עונדים וחולצים, רק מעל השולחן. אבל הפעם זה דווקא הוכיח את עצמו להיפך...

 

 

ב. החיים שהושלמו 

 

"דו ביסט פריילאך?" (האם אתה שמח?) הוא שאל שוב, ורצה לוודא כי אני שמח. "יא פעטער!" (כן, דוד!) עניתי. ניחמתי אותו במילים כפי שנהוג, ורגע לפני שסגרתי את שיחת הטלפון שערכתי לפני מספר ימים, אמר לי הדוד היקר: "אז מען לאכט אונטן, לאכט מען אויבן" (כשהאבלים שמחים למטה, הנשמה שמחה למעלה. פתגם חסידי המבוסס על-כך, שיש לקיים את מנהגי האבלות הכתובים בהלכה, ולא מעבר לזה, ואדרבה, יהודים הרי מאמינים שהכל משמים ולנשמה טוב למעלה ולכן לא מוספים לבכות מעבר לנצרך).

 

זהו דודי היקר הרב אברהם ליפא קליין שיחי', חסיד ועושה חסד כל ימי חייו, יהודי שתמיד שמח ומשמח אחרים, ומוכר ברחוב בביטוי הנפלא שלו "שמחה מיט שמחה", עליו חוזר תמידין כסדרן. דאגתו אולי בלבו, אך צהלתו תמיד בפניו, מתוך אמונה שלמה בכל צעד וזמן ואינו מסיר את בטחונו בבוראו גם לא לרגע אחד ולא משנה מה מצבו, גם כעת, כשאיבד את אשת נעוריו, מרת שרה היקרה ע"ה, שהייתה לו מסורה וניהלה את ביתם היפה והמטופח כמו מלכה. 

 

וכך סיפרה לנו אתמול בתו - בת-דודתי היקרה, על האם היקרה שהמשפחה איבדה:

 

"ביום חמישי הקודם היה לאמא שלי יום הולדת, לילה קודם אבא שלי טלפן למחלקה בבית הרפואה בה אושפזה, והוא סיפר להם שיש לה יום הולדת, ואם היא הייתה בבית, המשפחה הייתה חוגגת לה כראוי, והוא מבקש אפוא שיחגגו לה יום הולדת במחלקה. למחרת ביום חמישי הכינו לרגל יום ההולדת בלונים, ברכות ושוקולדים. אבא הגיע ועשה לה שמח. לאחר שסעדה את הארוחה שהכינו לה בבית הרפואה, היא הפתיעה את כולם כאשר ביקשה מאבא דגים.

 

מזה תקופה ארוכה, לא רק שהיא לא הסכימה לאכול אלא גם לא סבלה את הריח של הדגים. זה היה משהו מאוד לא מובן. היא פתאום הפסיקה לאכול דגים לחלוטין, גם בשבת שצריכים לאכול דגים, היא לא הצליחה. היא אמרה שזה גורם לה לבחילה, היא לא מרגישה טוב מזה כולל הריח, ופתאום כעת היא מבקשת מאבא שלי דגים. אבא הלך מיד למטבח של בית הרפואה והביא לה שתי מנות יפיפיות של דג. את שתיהן היא אכלה את שתי המנות, משהו שלא היה מובן, לאחר תקופה ארוכה שהיא לא הכניסה דגים לפה, פתאום ביום הולדתה, היא מבקשת בקשה ומה הבקשה? דגים!

 

‏יום למחרת, יום שישי בצהריים, טלפן אליה הצדיק רבי אלימלך בידרמן, כפי שהוא נוהג בכל יום שישי לטלפן לאנשים ונשים חולים ולחזק את רוחם. במשך רבע שעה הוא דיבר דברי אמונה ובטחון והוסיף לה ברכות רבות. היא לא נשארה חייבת, והיא חיזקה אותו ובירכה אותו עדי בלי די.

 

‏על אף החולשה שלה היא לא ויתרה לעצמה. לפני הדלקת נרות, חבשה מטפחת לבנה וסינר לבן כמו הנשים ההונגריות, וכך הלכה בשמחה ובשלווה להדליק נרות שבת. אמרה את התחינות והבקשות לקב"ה ליד הנרות, וירדה לאכול את סעודת השבת בשמחה. היא הקפידה על קידוש, נטלה את ידיה, אכלה מהחלה, ואת הנותר ביקשה לא לזרוק כי זה 'בל תשחית'. ושוב היא אוכלת דגים והפעם זה 'געפילטע פיש', לכבוד שבת קודש, כמו פעם.

 

לאחר ברכת המזון אמרה לנכדתה, 'בואי נעלה לחדר כדי לשיר זמירות שבת'. היא ביקשה מהאחות לארגן אותה. אמא נהייתה קצת מעורפלת, הרופא שאל אותה 'מה שלומך?' אמא ענתה עם חיוך שהיא ב"ה בסדר. החיוך לא הרפה, ובאותם רגעים - בליל שבת קודש, לאחר שנהגה בכל המנהגים הקדושים שלה כמו כל השנים בביתה, והשלימה את תפקידה בעולם הזה, עלתה נשמתה לגנזי מרומים".

 

 

ג. שלומה של מלכות 

 

את "חג האחדות של רוסיה" מציינים במדינה מזה 33 שנה כיום לאומי הנחוג ב-4 בנובמבר (למניינם), ומוכר גם כ"יום אחדות העם". יום זה נועד להדגיש את המשותף בין כל העמים והדתות המרכיבים את החברה הרוסית, תוך מתן כבוד להיסטוריה, לתרבות ואף לגיוון הקולינרי של כל קהילה ודת במדינה.

 

במהלך היום נערכים ברחבי המדינה טקסים ואירועים שונים, ובקרמלין מקיים נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, מספר פגישות רשמיות לציון היום. מדי שנה משתתף באירועים גם הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, המנצל את ההזדמנות לעודד שלום, הבנה הדדית ושיתוף פעולה בין הדתות, כאשר דבריו מעוררים רושם רב וגורמים לקידוש שם שמים גדול.

 

ביום שני, בעוד הרב שליט"א עושה את תחילת דרכו לעבר כיכר האדומה בואכה הקרמלין, ביקש מהנהג לעצור ליד חנות 'כשר גורמא' כאן בשכונת "מארינה רושצ'ה", לרכוש לעצמו מעט מזון להשביע את נפשו, בטרם יכנס לשרשרת האירועים, הנפרסים על פני מספר שעות, לפעמים בלתי צפויות. 

 

"כבוד הרב יכול לגשת אל הקופה", אמרה גברת שעמדה לפניו בתור וראתה את הרב ממהר. הוא הודה לה והיא שואלת אותו אם הוא זוכר אותה. "מצטער, אבל לא" ענה, והיא מזכירה לו נשכחות: "לפני 34 שנים הזמנתם אותי לארוחת ערב בדירתכם הקטנה, הוצאתם 'קאלבסה' (נקניק) מהמקרר וכיבדתם אותי לאכול. צעד אנושי זה, להעניק לי מתוך מעט האוכל הכשר למהדרין שהיה לכם, דחף אותי להתמיד בדרכי, להיכנס ללמוד יהדות. היום אני אמא להרבה ילדים כן-ירבו, ואף כבר סבתא לארבעה נכדים מתוקים", אמרה האשה, אמא למשפחה חסידית בחו"ל, שהגיעה לבקר במוסקבה לאחר עשרות שנים, ובהשגחה פרטית פגשה את הרב באותן דקות ספורות שהוא בחנות הכשרה!

 

אפיזודה מעניינת הייתה, כאשר בטקס שנערך בכיכר האדומה, התעניין הנשיא אצל קבוצת ילדים על לימודם, והנשיא פנה אל הרב ואמר לו: "רעבע, נבוא לבקר אצלם"... "בשמחה" ענה לו הרב בחיוך גדול. 

 

במהלך האירוע המרכזי, העניק הנשיא פרסי מדינה למספר מצומצם של אישי ציבור, שתרמו ופעלו לחיזוק אחדות האומה הרוסית ולקידום החברה בתחומי הקהילה, המשפחה, הבריאות והכלכלה. בין מקבלי הפרסים היוקרתיים היה הרב הראשי, שקיבל את 'אות מסדר הכבוד' על פועלו לחיזוק האחדות הלאומית ולתרומתו לחיי הדת במדינה.

 

על אף שמקבלי האות שלפניו לא דיברו, כובד הרב לשאת דבריו, וכך אמר הרב הראשי לנשיא פוטין: "ראשית כל, תודה רבה על הכבוד ועל תשומת הלב. אני מבין שזהו פרס לכל הקהילה היהודית ולכלל הרבנים. לפני עשרים וחמש שנה בדיוק, פתחת את מרכז הקהילה היהודי הראשון, ומאז התפתחה הקהילה היהודית ברוסיה באופן שאין לו אח ורע בעולם. במידה רבה בזכותך. הידידות בינינו היא שמייחדת את רוסיה. אני גאה לחיות במדינה הזו ולשרת בה את בורא העולם. כל מה שנעשה הוא רק ההתחלה, ועלינו להמשיך ולעשות עוד. כדי שכל העולם יראה כיצד אנו פועלים באחדות ומסייעים זה לזה".

 

פוטין, השיב בדבריו: "אנו מודים לכל מי שרואה ברוסיה שותפה אמינה, הפתוחה תמיד לקשרים חדשים ומועילים בצורה הדדית, לפיתוח שיתופי פעולה מגוונים ולהעשרה הדדית של תרבויות. ערך האחדות שלנו איננו מוטל בספק. אני מברך אתכם ליום האחדות הלאומית, על קבלת פרס הנשיא ועל קבלת פרסי המדינה. מאחל לכם מכל הלב הצלחה מתמשכת, והמשך עשייה פורה למען החברה כולה".

 

 

ולתמונת השבוע שלי: מפגש שלמה

 

לפני קריאת התורה של יום שני השבוע, פנה אלי ידידי ר' שלמה דישקו, בבקשה להעניק עלייה לתורה לנער בר-מצווה, שהגיע עם אביו ומלווה במעט ידידים.  

 

אני מביט בפני האב ומזהה אותו. בערל שמו. בביקוריי בחגים בכלא בוטירסקי פגשתי אותו מספר פעמים. פנים עדינות, אישיות שאין כל קשר בינו לבין המקום בו הוא ישב. בדומיה ישב, סובל את התקופה אותה עבר בהצלחה ויצא ב"ה שלם בגופו ובנפשו.

 

אמו עוד נולדה כאן בשכונה. אף הוא עצמו נולד בבית הרפואה שהיה באזור כאן, ונימול על ידי המוהל המפורסם ר' מוט'ל ליפשיץ ע"ה, כאן בבית הכנסת הישן של מארינה רושצ'ה. בהמשך נישא ליהודייה, ולפני 13 שנים, הביא את בנו בן השמונה ימים, גם לעבור ברית, פה בבית הכנסת. 

 

אנשים ניצלו את תמימותו ויושרו בתפקידו, וקל היה להאשים אותו במעשים שהוא לא עשה. אכן התקופה שישב הייתה יחסית קצרה והוא שוחרר לביתו ומשפחתו הטובה. 

 

ר' שלמה, המבקר בקביעות בכלא, לעריכת תפילות ושיעורי תורה, מחזיק קשר קבוע עם כל אלו שיצאו משם, מזמינם לבית הכנסת ומסייע להם בכל נפשו. 

 

על תחילת הקשר שבינהם, בין שלמה לבערל, הופתעו שניהם לגלות: היה זה באחד מביקוריו בכלא, בתקופה שבערל עוד היה בפנים, והוא מספר לשלמה, שפעם פגש יהודי שרכב על אופניים ליד תחנת רכבת באחד מפרברי מוסקבה, והוא קיבל ממנו כתובת לבית חב"ד קרוב. 

 

ר' שלמה עונה לו שהוא מכיר את שם המקום. 'מניין לך?' שאל אותו בערל והוא מספר לו, שזה היה הוא עצמו, לפני חמש עשרה שנה. הורי אשתו גרים באותו אזור, והוא זה שרכב על אופניו בדרכו לחפש חנות מזון. הוא נעצר לשאול מאן דהו שפגש, שהיה זה לא אחר מאשר בערל זה - אם מכיר הוא חנות קרובה. בערל ראה מולו יהודי, שאל אותו היכן יש בית כנסת, שלמה חיבר אותו אכן לבית חב"ד קרוב, וההמשך היתה חתונה יהודית, ילד שנולד לפני 13 שנה, כאמור נימול והשבוע עלה לתורה בהגיעו לגיל בר-מצווה.   

 

נפלאים דרכי ה'!

 

 

גוט שבת!

שייע