אז אתמול ב'כינוס הצדיקים' הייתה אחדות.
ביאלא לא החרים את ביאלא, זוועהיל לא החרים את זוועהיל, סלונים לא החרים את סלאנים, האדמו"רים לבית רוזנבוים - לייפער - בידרמן - הגר - וכו' ידעו להניח רגע למחלוקת ולהתכנס יחד למען המטרה.
חוץ ממישהו אחד. אחד!
כמובן, הלא הוא מיודעינו צדיק הדור, העניו המושלם, הנרדף הנצחי, האדמו"ר מגור, שמנסה להתבלט כמוביל המאבק, אך לא מוותר על החרם אפילו לא לרגע.
וזה מזכיר את מה שסיפר מרן ר' אהרן ליב שטינמן זי"ע:
לפני עצרת חצי המיליון נגד בג"צ, הרב אלישיב רצה שהעצרת תהיה בער"ח ניסן, ואילו האדמו"ר מגור התעקש שזה יהיה בער"ח אדר.
הדיון בבג"צ היה בשבוע הראשון של ניסן.
הרב אלישיב לא רצה להתקוטט והסכים.
שאל הרב אלישיב את האדמו"ר מגור מה היה דחוף? ענה לו האדמו"ר שער"ח ניסן זה מאוד צמוד לדיון וזה לא מספיק זמן לעשות הד תקשורתי...
אמר הרב שטינמן: מכאן למדתי שהאדמו"ר מגור לא מתכווין לשם שמים אלא רק לשם כוחי ועוצם ידי.
מי שמתכוין לשם שמים לא משנה לו מתי תהיה עצרת תפילה, וער"ח ניסן שהוא יום מסוגל, עדיף.
אבל מי שמתכוין רק לעוצמה וכח, יש לו חשבונות זרים של פוליטיקה ותקשורת.
ולנו מתברר שגם עשרות שנים אחר כך, ההגדרה של הרב שטינמן בעודה עומדת.
(הסיפור נדפס בספר זכרון של הגראי"ל, כשהאדמו"ר מגור מכונה שם "האדמו"ר מ..." ונותנים לקורא להבין לבד).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.