לא בשלה העת לעסקת שחרור חטופים נוספת
“רמת הסיכון שאנו לוקחים היא רמה ואתגר ביטחוני שנוכל להתמודד איתם. בעזה יש 20 אלף לוחמי גדודי עז א-דין אל קסאם, ועם עוד 200 מחבלים לא ייפול עלינו העולם.“
המשפט המדהים הזה שייך לראש השב"כ יורם כהן יממה אחרי אישור עסקת שליט ב 2011.
בעסקת שליט אזכיר שוחררו מבתי הכלא 1027 מחבלים בתמורה לשחרור גלעד שליט - המספר הגבוה ביותר של אסירים ששחררה ישראל אי פעם בעבור חייל אחד.
מתוך 1027 המשוחררים היו כ 280 מחבלים כבדים (אליהם התייחס בדבריו ראש השב"כ דאז יורם כהן) , אולם אדגיש ואומר: הם לא היו הכבדים שבמחבלים הכלואים בישראל.
יחיא סנוואר, שהיה אחד מתוך 1027 המחבלים ששוחררו היה כלוא בגין רצח משת"פים פלסטינים. כלומר הוא היה מחבל שקל לישראל היה לשחררו. לא היה דם ישראלי על ידיו.
מתוך המחבלים ששוחררו בעסקת שליט 131 שוחררו לבתיהם בעזה, עוד 163 גורשו לעזה ועוד 40 גורשו לחו"ל.
לימים הפך יחיא סנואר לראש החמאס ברצועה ושינה מקצה לקצה , יחד עם חבריו המשוחררים, את יחסי ישראל- עזה לנצח וזה עוד לפני שנתחיל לעסוק באירועי ה 7.10.
יחיא סנואר שהגיע ל"גדולתו" בזכות עסקת שליט, לא שכח מאיפה בא, דבר שהגדיר במידה רבה את ה"לאן הוא הולך". שחרור אסירים באמצעות עסקאות חטיפה צרוב עמוק ב DNA של סנוואר וזה הקו המוביל אותו.
אני חושב שאין אחד שמטיל ספק בקו הישר המתוח בין עסקת שליט ובין אירועי ה 7.10.
אומר זאת בבהירות: עסקת שליט הובילה באופן חד משמעי לאירועי ה 7.10.
גם ברמת האנשים שהובילו את האירועים, גם במטרת הפעולה וגם במתווה הדומה של פעולת החטיפה (מתקפה מתוך שטח הרצועה לשטח ישראל וחזרה עם חטופים), רק בהיקף חסר תקדים שישראל, ובטח ראש השב"כ דאז יורם כהן, לא העלו בדמיונם.
וכאן יש לשאול את עצמנו שאלה קשה, אכזרית ומכאיבה, לה יש היבטים פילוסופיים ומוסריים מרחיקי לכת: האם דמו של גלעד שליט סמוק יותר מדמם של כ 1200 הרוגי ה 7.10 וכ 250 החטופים החדשים מאותו היום?
וזאת מבלי לעסוק במאות שנרצחו (באופן ישיר ועקיף) על ידי המחבלים ששוחררו בעסקת שליט מאז 2011 ועד ה 7.10. ומבלי להתעמק בסוגיית המוטיבציה האדירה לחטיפות נוספות שעוררה עסקת שליט כשיטת פעולה מוצלחת מבחינת מחבלי חמאס.
אם היה ניתן לחזור בזמן ל 2011, האם ממשלת ישראל היתה חוזרת ומאשרת את עסקת שליט?
קיבלנו, לצערנו, מכונת זמן. אנחנו עכשיו באותה הנקודה עם ניסיון של 12 שנה ועם דרישה לתג מחיר גבוה הרבה יותר. מה המחיר שנכון לשלם?
##
האם ישראל יכולה להתמודד עם השלכות שחרורם של מחבלים "כבדים" בכמות משמעותית?
לפני קצת יותר מ 12 שנה ראש השב"כ היה משוכנע ששחרור 200 מחבלים (שאינם הגרועים שבמחבלים הכלואים בישראל) הוא אתגר, אבל כזה שישראל יכולה לעמוד בו.
צריך לומר ביושר: ישראל ומערכת הביטחון לא עמדו באתגר עליו דיבר ראש השב"כ. ואלה היו רק 280 מחבלים שאינם "המוכשרים ביותר" מבין הכלואים בישראל.
חמאס לא תסתפק הפעם בדגי רקק. היא רוצה את הבכירים ביותר, עם הכי הרבה דם על הידיים, היא רוצה את כולם.
האם ישראל יכולה לעמוד באתגר כזה?
מבחן הזמן הוכיח שלא.
האם הצלת החטופים שעוד נותרו בחיים ברצועה שווה את שחרור האסירים שחמאס דורשת, אם מביטים על המחיר שגבתה עסקת שליט ב 12 השנים האחרונות ?
התשובה בעיני לפחות, ויסלחו לי בני משפחות החטופים, היא שעדיין לא בשלה העת. התנאים אותם דורשת חמאס הם לא כאלה שמדינה חפצת חיים יכולה להסכים להם. וזאת מבלי להתעמק בהיבט משמעותי נוסף: שחרור מאות ואלפי מחבלים יצייר באופן אוטומטי את חמאס כמנצחת בעיני כל המזרח התיכון שיושב וצופה במתרחש בעניין רב. זה ירסק לחלוטין את כוח ההרתעה הישראלי ויפעיל את הספירה (הקצרה) לאחור לקראת המלחמה הבאה.
ישראל לא יכולה להסכים לעסקה שבה כל תאוותה של חמאס בידה. חמאס צריכה לשחרר חטופים מתוך עמדת חולשה והשפלה או לפחות לא עם הישג אותו היא תוכל להציג כניצחון. עסקת החטופים האחרונה של חודש נובמבר 2023 היא דוגמא טובה לכך. שוחררו חטופים והמחיר היה סביר ולא נורא. לא כזה שהוציא את חמאס מנצחת.
בינתיים צריך להמשיך. עם הרבה אורך רוח ועמידה איתנה. מי שיתמיד ויחזיק מעמד ינצח. התנאים של העסקה ילכו וישתפרו ככל שיחלוף הזמן והמאמץ הצבאי יעמיק. יש לפנינו עוד את רפיח, דיר אלבלח ונציראת. יש לאן להעמיק.
ועד שלא יבשילו התנאים יש לזכור כי החלטה שגויה בנקודת זמן זו יכולה לסכן גורלה של אומה. לא פחות.
אבו עלי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.