גנץ מינה את חליוה והיום מגונן עליו מהדחה

מאת פישל קדוש

גנץ מינה את חליוה והיום מגונן עליו מהדחה, ומגלה שנשאר אותו גנץ חדל אישים, ובישראלית: "אפס". הכל בטענה כי תחקירים עושים אחרי המלחמה - לא חליוה, שהוא לא עוד אחד שצריך להחקר "בבוא היום", אלא האשם הראשי, שבמעשיו, זחיחותו, יהירותו, והחשש הגדול: זדונו, המיט את האסון, ולא יעלה על הדעת שיפציע לנו שוב בעמדת המושיע. 

ולמה "זדונו", כי חליוה לא טיפש, ואם נוחתות עליו עוד ועוד התרעות ונדלקים עוד ועוד אורות אדומים, והוא לא מוכן לשמוע, זה משקה את החשד שכבר רווח בארץ כמה שבועות, שהסכנה לא באמת הטרידה אותו, שלאיש - שנפגש עם ברק בימי מהומות המיוחסים בקפלן, סגר שיעורי תרה שהיו לפניו באמ"ן ורדף חיילים דתיים (ותיפקד כפוליטיקאי לכל דבר, כולל "עידכון" התקשורת), מתאימה פריצה "מבוקרת",  "תחת שליטה", של חמאס, שתסתיים (כפי שחשף עמית סגל) בהשתלטות על ישוב אחד או שניים וכמה הרוגים, שתסייע ליעד העיקרי: הפלת שנוא נפשו: הימין. ואם דיווח של קצינה מקלקל לו את הסצנריו, אז הוא משתיק אותה.

בכל מקרה, גם בלי הזדון, בשונה מנחקרים עתידיים אחרים, הוא לא רק האחראי הראשי על קונספצית "חמאס מורתע", אלא האיש שבידיים הוביל את ישראל לאסון.

אם היה זדון זו בגידה במלחמה בדרגה החמורה ביותר והברנש האפל חייב לעמוד מול כיתת יורים. אם "רק" מתוך זחיחות הוביל אלפי ישראלים כצאן לטבח, הוא חייב להיות מסולק מהצבא בבושת פנים, תוך קריעה פומבית של דרגותיו וביטול הפנסיה התקציבית. 

המשך עמידתו בראש אמ"ן במלחמה שהמיט עלינו היא הזיה.

וקצת סדר ב"מישמש" המאורגן על ידי "גורמים" של "אחריות" ו"אשמה".

יש 4 דרגות:

1. אחריות.

2. כשל.

3. אשמה.

4. זדון.

חליווה מרפרף על מספר 4, וגם אם נאמר שלא איפשר במכוון לחמאס לפרוץ, ההתעלמות בזחיחות יהירה מהאזהרות המפורשות והאיתותים הברורים האחרים הם בדרגה שווה לזדון. חליוה הוסיף פשע על פשע, כש"בלילה ההוא" מצא לנכון לבלות באילת על אף האזהרות, וגם כאשר לפנות בוקר הגיעה אזהרה קונקרטית ביכר להמשיך לישון במלון.

במדינה נורמאלית, שבה אין קאסטת יחסנים, הצבא היה סוגר אותו בחדר עם אקדח. לתת לו להמשיך בתוך המלחמה שהביא, אין את זה ביותר הזוי.

סעיף 3, "אשמה", מוטל על ירון פינקלמן, אלוף הפיקוד, שבלילה האחרון ידע ולא ביצע את המתבקש, ובעיקר על אובדן העשתונות בין השעות 6.30 ל-1.30 שאיפשר לחמאס לרצוח, להתעלל ולחטוף.

גם ראש השב"כ "אשם". על שלא הביא בעוד מועד את המידע על תוכניות חמאס, ועל אף שבלילה שלח את 'צוות טאקילה', לא הזהיר את הממונה עליו, ראש הממשלה. חמור וגם מחשיד.

הרמטכ"ל נע בין סעיף 2, "כושל", לבין "אשם". הוא אומנם לא ידע, אבל כמפקד הצבא מוטל עליו לברר ביוזמתו. בנוסף, כמו אלוף הפיקוד, נכשל כשלון בלתי נתפס בניהול הצבא ב-7 השעות הקריטיות הראשונות בהם התרחש הטבח. מה שנראה כמו הצלחה בניהול המבצע בעזה (כנראה שהוא בנוי לאירועים בשליטה שמתנהלים באיטיות, ולא למשבר מתגלגל שמחייב פעולה מהירה), לא יכול לפטור אותו מהאשמה הקטלנית של הניהול הכושל להחריד /שהוביל לטבח.

סעיף 1, "אחריות" מוביל לשר הבטחון, שלא עודכן, אבל הוא השר הממונה על הצבא. לא מחייב אותו במסקנות אישיות (בוודאי במדינה בה הצבא חזק מהממשלה ומהשר הממונה) אבל גם לא אות כבוד.

ה"אחריות" של ראש הממשלה היא מושג לגמרי מעומעם. ראה"מ אחראי על כל מה שקורה בארץ, אבל כאשר לא מודיעים לו דבר, אולי במכוון, מה הוא יכול לעשות? 

בכל מקרה, הזוי שהתקשורת מנהלת קמפיין מלא משטמה נגד ראה"מ, שהוא בקצה הסקאלה של האחריות  ובה בעת מכסה על מעשי אלה שבראש הסקאלה, ואין שום דמיון בין ה"כשל", "אשמה", "זדון" שלהם לאחריות המעומעמת שלו. בעיקר כאשר הם יצרו את אוסלו ואת ההתנתקות  והוא נלחם נגד אוסלו והתפטר בשל ההתנתקות, ואותו רודפת התקשורת על מחדלם של אחרים..

ככל שיתפזרו ענני האבק הציבור יקלוט את זה, כשם שקמפיינים קודמים שניהלה התקשורת נגד ראש הממשלה, הסתיימו עבורה במפח נפש ובתוצאות ברורות.

הסקר "המפתיע" שביבי זוכה ליותר מ-70 אחוזי תמיכה בליכוד (כמו התוצאה שקיבל מול פייגלין וסער), מרמזות כי המגמה חוזרת, ובאשר לסקרי המנדטים שמפרסמת התקשורת, שלמה פילבר כבר הבהיר כמה דברים מעניינים.