רגעים של השבוע - פרשת בראשית, מברכים חודש מרחשון
דאע"ש מ-11 בספטמבר ומשמיני עצרת / חביות היין להצלה מידי הישמעאלים / קול קורא ומכתב מרגש מכלל רבני רוסיה / הסידור הפתוח והנחת החסידית בעיר פערם
א. וגילו ברעדה
11 בספטמבר הנודע. הגעתי לבית הכנסת 'בלשוי ברוניא' במוסקבה, לא זכורה לי כעת הסיבה, אבל שם ב'בוטקע' שעמד אז בכניסה, סיפר לי השומר על אסון התאומים וכל מה שקורה באותם רגעים בארה"ב. בשבת שחלפה, חג שמיני עצרת, אני יוצא כמו בכל חג משלושת הרגלים, בהליכה של כשעה לתפילה אחת בבית הכנסת 'בלשוי ברוניא', נכנס להתברך ולברך את הרב קוגן; אך מראה פניו אינם כתמול שלשום, וכממתיק סוד הוא מספר לי על מה שנודע לו שקרה רח"ל הבוקר בארצנו הקדושה.
כשניגשתי לבקשתו לשמש כשליח-ציבור למוסף, התחננתי ב'תפילת גשם': "תולדותם נשפך דמם עליך כמים, תפן כי נפשנו אפפו מים"...
לערבית ולהקפות של ליל שמחת תורה בבית הכנסת המרכזי, נאסף הציבור הרב, ומפה לאוזן עוברות השמועות הנוראיות. המספרים של החללים הקדושים עולים ומטפסים, ואני חושב וגם אומר לאלו מסביבי, משהו פה לא מובן, זה לא יכול להיות. 100 הרוגים?!
מי העלה על דעתו והעזר לחשוב כי נסיים את השבוע, עם המספר הנוראי והטראגי של מעל 1,300 קדושים שנרצחו ונטבחו על קידוש השם?!
באסיפת הגבאים לפני החג, כאילו ניבא ולא ידע מה שניבא, ביקש מאיתנו הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א סדרים אחרים. לשנות את סידור ספסלי המתפללים, את מקום הריקודים ועוד.
לאחר התפילה ולפני ההקפות, כמנהגו כל השנים עולה הרב שליט"א לקדש, אך לפני זה נאם מדם לבו על שבעת הזו, אשר אחינו בני ישראל היושבים בציון נמצאים במצב של מלחמה ועת צרה וצוקה, חייבים לזכור את דברי הרבי שנאמרו בדיוק לפני חמישים שנה בתחילת מלחמת יום הכיפורים, אשר היות ואנו נמצאים בחודש אשר אין אומרים תחנון וזהו חודש של שמחה, על-כן הדרך לנצח את האויב הרי זה על ידי שמחה שפורצת גדר. הרב מבקש ודורש מכל אחד לשמוח יותר, להתחזק ולהתחבר לתורה הקדושה.
והוא לא מסתפק בדיבורים. הוא עובר ומדרבן לשמוח ולרקוד עם ספרי התורה, והוא עצמו רוקד בכל רמ"ח אבריו ומעל כוחו. הוא כאילו נושא על כתפו את המצב, ומנסה לבטל את הגזרה.
לאחר כשעתיים של הקפות יורדים לסעודת החג, שחיש מהר נהפכת להתוועדות חסידית סוחפת.
זמן הוא זמן, כלל שניתן בשמחת תורה, עולים שוב לבית הכנסת להקפות מהתחלה - כמדי שנה. כחצות הלילה והציבור כמובן קטן בהרבה, אבל השמחה גדולה.
הרב שליט"א מכריז ואומר: "השנה נערוך את ההקפה הראשונה ברחוב (בשונה מכל שנה, אז יורדים לרחוב רק לקראת סיום בהקפה השביעית). יוצאים עם כל ספרי התורה הרבים כדי להביא ולהשפיע קדושה ושמחה על הרחוב. הרב הולך בראש כמלך בגדוד. לא ממש הולך. יותר נכון לומר: רוקד. מגיעים לעורק הראשי לרחוב 'סושובסקי-וואל', והריקודים גוברים והולכים, במקביל לרוחות הצולפות בפני כולנו. ורק לאחר זמן רב חוזרים לבית הכנסת.
אני רץ לארון הקודש, לקדם את פני ספרי התורה ולסדרם בסדר מסודר ומכובד, ותוך כדי אני מבין שמשהו קרה.
השעה כבר לפנות בוקר, הרב רקד ורקד במסירות ובכוחות על-אנושיים, ולפתע נתקל בו מישהו ושניהם נפלו ארצה, כאשר הרב שליט"א נחבל בראשו. הזעזוע היה גדול, והכאב שלנו למראה הרב החבול היה קשה מאוד. חשנו כולנו את כובד האחריות והאכפתיות ממה שקורה בארץ ישראל - שהכבידו על לבו של הרב האהוב, עד קרס תחתיו.
כולנו תפילה גדולה כי הקב"ה ישלח לו רפואה שלמה ומלאה, ויחזור עם כוחות מחודשים וגדולים יותר לעבודת הקדוש, מתוך שמחה ונחת מכולנו, ולאורך ימים ושנים טובות יזכה לכהן פאר על ממלכתו הגדולה!
ב. הידיים ידי עשיו
אם עוד נשאר מישהו שחשב כי אפשר לעשות 'עסק' או הסכם עם בני הישמעאלים ימ"ש, ולהגיע איתם לשלום או שכנות טובה, הנה מה שאמי היקרה שתחי', כתבה אך לפני מספר שבועות, זיכרונות מסיפורי אביה, סבי היקר והאהוב ר' שמואל-חיים שור ע"ה:
"בערב שבת קודש פרשת עקב, י"ז במנחם-אב שנת תרפ"ט, כאשר אבי ז"ל היה בן שבע בלבד, פרצו מאורעות תרפ"ט הידועים, שנחרטו בדם בתולדות היישוב היהודי בארץ. סבי, אביו של אבי, ר' משה שלום שור ז"ל, שהה אז ביקב היין החדש שהקים כמה שנים קודם לכן בשכונת בית ישראל בירושלים החדשה, ועקב המאורעות נבצר ממנו לשוב לביתו שבעיר העתיקה, והוא נותר לבדו כל השבת, כשכולו דאגה וחשש לגורלם של בני משפחתו הנצורים בעיר העתיקה.
אבי ז"ל עמד בבוקרו של יום השבת במרפסת בית המשפחה שבחצר ראנד, וערבי שעמד ברחוב למטה מביט בו, ומעביר את הסכין החדה שבידו על צווארו, כמסמן: "מחר נשחט אותך"! וצועק לעברו בערבית בשנאה תהומית: "אטבח אל יאהוד".
מובן מאוד שאבי, הילד הקטן, נבהל מאוד, ורץ לאמו כדי לספר על החוויה המבהילה, ובינתיים החלו להישמע שמועות בעיר על ההתקוממות של הערבים ימ"ש נגד יהודי העיר. סבתי, אמו של אבי ז"ל, פנתה בצעקה אל השכנה שגרה ממול וביקשה לשמוע ממנה מה המצב באזור שלה, והשכנה סיפרה בפחד, כי בסמוך למדרגות הבניין שלה, מונחת גופה של יהודי זקן כבן 75 בשם הפילמן הי"ד, שנרצח זה עתה בידי ערבי צמא דם, שהכהו בגרזן המחודד שבידו.
סבתא כינסה מיד את כל בני המשפחה אל הדירה, וכל 33 המשפחות שהיו בחצר, מיהרו להגיף את הדלת הראשית של החצר, והערימו חביות גדולות ממרתף היין של משפחתנו, כדי ליצור חיץ מפני הפורעים שמא יבקשו לפרוץ אל החצר. הקולות ברחוב הלכו וגברו, והנצורים ישבו בפנים בפחד כשהם נושאים תפילה חרישית, ומייחלים לישועתם.
בזיכרונותיו כתב סבי ז"ל: "לעולם לא אשכח תמונה זו שנחרתה בזכרוני היטב. בכיות, פחד נורא, עצבות ואימה איומה ביום שבת קודש. אין אוכל, אין שתייה, כולם אנשים נשים וטף מצטופפים, כולם בוכים בדמעות שליש ואומרים תהלים. הפחד היה איום ונורא, היות ולערבים לא היתה שום סיבה שתעצור אותם מלהיכנס אל תוך החצר ולשחוט את כולם אנשים נשים וטף באין מפריע. ואני מאמין באמונה שלימה שמלאך השכחה השתלט עליהם ושכחו שישנה חצר ר' מנדל ראנד, אשר בו נמצאים שלושים ושלושה שכנים. 'שער' הבניין, יכול היה ילד בגיל עשר בלבד לפותחו בנקל, וכן כל הדלתות של הדירות היו רעועות ופשוטות, וניתן היה לפרוץ אל תוך הדירות בלא שום קושי, וכך היינו בפחד בימי שישי ושבת קודש".
כך עברו הנצורים את השבת ואת הלילה שלאחריו, ורק ביום ראשון למחרת, הועברו כולם אל בית הכנסת 'החורבה', שם הועמד שוטר יחיד שלהגנתם החזיק נשק בדמות מקל... זה היה הנשק היחיד שהאנגלים התירו לו להחזיק בידו. לאחר יומיים, הצליח סבא ר' משה שלום להיכנס אל העיר העתיקה, בליווי ידיד שבבעלותו היה אקדח, והשמחה בפגישה עם אבי המשפחה היתה עצומה כמובן.
הפרעות שמו קץ למגורים של בני המשפחה ברובע המוסלמי שבירושלים העתיקה, ומאז עברו סבי וסבתי להתגורר בשכונת בית ישראל, בסמוך ליקב החדש, ובינתיים גדלה המשפחה ונסתעפה לרוב.
את סיפור חייו היה אבי ז"ל חוזר ומספר פעמים רבות, ותדיר היה חוזר באוזנינו על שנאת הערבים ליהודים, והיה מפטיר ואומר את הפתגם הידוע: אין אמונה בערבי, גם בקבר"...
ג. הקול קול יעקב
שלשום פנה אלי ש"ב וידידי היקר הרב בצלאל הכהן מנדל, העומד בראש מוסד 'אהלי יעקב' במוסקבה, ובפיו יוזמה: מכתב כללי לקראת שבת בראשית לכל יהודי רוסיה, עליה חתומים כל רבני רוסיה, מכל הקהילות.
יצאנו יחד לדרך ובסייעתא דשמיא גדולה, הדבר קם ונעשה ולראשונה כל רבני רוסיה מכל הערים והקהילות חתומים על מכתב חשוב ומעורר זה:
"לאחינו בני ישראל הנמצאים במדינת רוסיה.
לגודל צערנו ולדאבון לבנו, אחינו ואחיותינו בני ישראל הגרים בארץ הקודש נתונים למתקפת מלחמה אכזרית ונוראה שכמוה לא נראתה עשרות שנים!
ככל בני ישראל ברחבי תבל, גם אנו הנמצאים כאן ברוסיה איננו יכולים לשבת בחיבוק ידיים ולא לשאת בעול צרת אחינו בני ארץ הקודש. רצוננו וגם חובתנו לשאת בעול, עם רבבות אלפי אחינו המותקפים, עם מאות השבויים והנעדרים ואלפי הפצועים.
מתנה מיוחדת וחמדה גנוזה, נתן אבינו שבשמים ה' יתברך לכל אחד מאיתנו - שבת קודש!
השבת הקרובה הבאה עלינו לטובה, "שבת בראשית".
אחים ואחיות יקרים! למען אחינו ורעינו הנתונים בצרה ובשביה, הבה נקבל על עצמנו קבלה קטנה בשמירת השבת הקדושה ובכבודה, למען אשר זכות השבת הקדושה תעמוד לנו בעת צרה וצוקה זו!
נשים ובנות יקרות! אנא מכן הדליקו נרות שבת קודש, ואלו מכן שכבר מדליקות נרות שבת, ראו להשפיע על חברה או קרובת משפחה נוספת (זמן ההדלקה הוא לא יאוחר מ-18 דקות לפני שקיעת השמש, וכדאי להדליק הנרות לפני זמן זה). זכרו לתת מטבעות לצדקה לפני ההדלקה.
גברים ונערים מגיל שלוש עשרה ומעלה! נא הניחו תפילין במהלך יום השישי.
כמו כן, קהילות הקודש בבתי הכנסת, נא לומר פרקי תהלים לפני קבלת שבת לזכות עם ישראל ולזכות אלו המוסרים את עצמם לשמור עלינו, וכדברי רבותינו נ"ע: "אילו ידעתם כוחם של פסוקי תהלים ופעולתם בשמי רום, הייתם אומרים אותם בכל עת".
ואנו פונים בפניה נרגשת ומבקשים מכל אחד לערוך קידוש על כוס יין (את נוסח ברכת ה'קידוש' ניתן למצוא בסידור), ולהשתדל לשמור על קדושת השבת כל אחד כפי יכולתו, גם תוספת של הנהגה קטנה לכבוד שמירת השבת יש בה ברכה.
וזכות שבת המלכה, שבת קודש, תעמוד לנו ולעמנו, למען יחוס וירחם ה' יתברך על בניו ובנותיו, ישלח רפואה מזור ותעלה בגוף ובנפש לכל החולים הפצועים והפגועים, יפדה וישיב את כל הנתונים בשביה לבתיהם משפחותיהם ויקיריהם, וישלח ברכה והצלחה לאחינו היקרים העושים מלאכת הקודש ומחרפים נפשם ומקריבים חייהם למען אחינו בני ישראל להושיעם ולהצילם מכל צר ואויב משחית ואכזרי. ישלם ה' יתברך שכרם ופועלם הרב!".
ולתמונת השבוע שלי: פנינים יקרים בעיר פערם
בשבוע כה מטלטל וקשה שעבר על כולנו, קשה בכלל לכתוב, ובמיוחד לבחור תמונה שבועית. התחלנו מכינוס תורה, תפילה וצדקה שנערך בבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה" לרגל המצב הקשה בארצנו הקדושה, ועד לסעודת 'בר מצווה' בעיר פערם, שנערכה בהתרגשות גדולה, ובהשתתפות מאות איש, לבנו של בן-דודי, השליח המסור לכלל ולפרט הרב שניאור זלמן דייטש. בין לבין היו כמה אירועים ורגעים שאפשר להתמקד בהם.
אתמול, שעות ספורות לפני טיסתי בחזרה למוסקבה, יצאתי להירגע קצת בהליכה לרוחבו של הנהר 'קאמה' החוצה את פערם, השוכנת בחלק האירופי של רוסיה, בקרבת הרי אורל, בגבול הגיאוגרפי שבין אירופה ואסיה.
בהביטי כלפי הנהר, ראיתי הלך המנצל את נסיגת המים בתקופה זו, בכדי לחפש מציאות, ועם גלאי מיוחד הוא סוקר למצוא ב'זוטו של ים' מיני מתכות שונות שנפלו ונעלמו לבעליהם בשיוט או שחיה.
'גם אני צריך לאסוף את מה שמצאתי כאן בעיר' חשבתי לעצמי, ושחזרתי מספר פנינים שזכיתי לשמוע מסבו של חתן הבר-מצווה, פאר משפחתנו המשפיע הנודע, הגאון החסיד רבי חיים שלום דייטש שליט"א, שהגיע במיוחד עם רעיתו הרבנית תחי' מארצנו הקדושה, וזכיתי ללוותם מנחיתתם במוסקבה ועד הגעתם לפערם.
עוד חזון בע"ה למועד יותר להרחיב ולהביא מדבריו, וכאן אציין רק בקצרה מה שזכור לי כעת, עניינים הנוגעים לכלל:
"העיקר מה שהילד רואה אצל ההורים - זוהי ה'דוגמה החיה' של הוריו. זה החינוך הכי חזק והמשפיע ביותר על הילדים בבית. כמובן שצריך לומר דברים ולדבר אודות נושאים מסוימים, כי לא הכל מובן מאליו, אך מה שהילד קולט ביותר, זו ההתנהגות של ההורים עצמם, בכל נושא, מקום וזמן".
"לא פעם אחת, ראיתי איך הרבי יורד ממקום תפילתו, וכשראה את הסידור של השליח ציבור פתוח, הרבי חיפש את החזן שיסגור בעצמו את הסידור. ידוע שיש קפידה שמי שהתפלל או למד, הוא עצמו יסגור את הסידור בסיום התפילה או הלימוד".
"באחת היחידויות שזכיתי להיכנס לרבי, העניק לי הרבי ברכות נפלאות ורבות, ולבסוף אמר לי: 'עד הברכה הכי גדולה: חסידישע נחת מהילדים'"!
גוט שבת, חודש טוב, ובשורות טובות ומשמחות!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.