על הרכילות בציבור שלנו

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

משחר ילדותנו גדלנו על הרכילות. העיסוק במה קורה אצל השני והדיסקוס המתמיד בכך, הינו החלק 'הטעים' בחיינו. מי שלא גדל בערוגתנו, לא יכול להבין עד כמה שאנחנו שקועים במעשיהם (ודיבוריהם ומחשבותיהם) של זולתנו. איני דן בצד ההלכתי של הנושא (מישהו דיבר כאן פעם על מצוות שיש להן מזל ומצוות שאין להן מזל?) אלא בהבנת הנפש של המרכלים.

גם זה נושא שתמיד הייתי חצוי בו. מצד אחד, כמעט שאין דבר זול בעינינו ממצווה זו - שנוהגת בכל מקום ובכל זמן, לזכרים, נשים וקטנים ומן הסתם גם עוברינו משתתפים בהקשבה לשיח...

מהצד השני יש בנו איזו משיכה לדבר על האחרים. גם אצל החילוניים התופעה קיימת ובכל עיתון המכבד את עצמו, יש מדור רכילויות. יש עיתונים שמהותם 'צהובה', כלומר שהדגש אצלם הוא על הדברים הללו וגם החדשות 'נצבעות בצהוב'. יגיעו הישגי רכילותם לאשר יגיעו, עדיין לא יגיעו לקרסולי שיחות המקווה שלנו. חילוני לא יכול להבין עד כמה הדבר בנפשנו וגם כשניסיתי לשתף חילונים בבדיחה הנפוצה אצלנו, שבב"ב לפני שסוגרים את התריס, צריך לבקש מהשכנים להסיג את אפם, לא הבינו מעולם את עומק ורצינות הבדיחה הזו.

לתופעה הזו יש גם מחיר. ידידי היקר, שמנהל ישיבה קטנה מכובדת מאוד, סיפר לי בזמנו (לפני 40 שנה בערך) שמבחינה מסוימת הוא מעדיף ילדים מהחינוך העצמאי מאשר מהחיידרים. בזמנו בתתי"ם של החינה"ע למדו לימודי חול ועודדו את התלמידים לאמץ תחביבים. ילדים אספני בולים היו מוערכים יותר מילדים אספני גולות ושניהם מועדפים על ילדים חובבי כדורגל ושלושתם עדיפים ע"פ ילד ריקני (= ללא תחביב כלל). בתתי"ם 'הרגילים' דחו את כל סוגי העיסוק-שאינו-לימוד והבילוי הלגיטימי היחיד היה סיפורי צדיקים. לטענתו של ידידי הנ"ל, ילדי החינה"ע, כאשר נקלטו בישיבה, זנחו את הכל והקדישו את כל כולם ללימוד התורה. לא היה אצלם מושג של ביטול זמן. סתם לשבת ולפטפט?? לעומת זאת ילדי התתי"ם היו יושבים שעות ומדברים ודנים על כל נושא שבעולם. פוליטיקות פנים חצריות, פוליטיקות אנ"שיות וכל דבר דביר, היה כשר ללעיסה. 'להוציא אותם מהתחביב שלהם זה בלתי אפשרי, כי התחביב שלהם נמצא בלשונם וזה תמיד איתם'.

היצה"ר של הרכילות, מוטבע בנו בגיל צעיר מאוד. כמדומני שהמדיניות החינוכית הזו, של איסור כל דבר שאינו לימוד תורה או סיפורי צדיקים, הנה אמו הורתו של העיסוק המוגזם אצלנו בפוליטיקה וכדו'. זה מתחיל בסיפורי צדיקים, ממשיך בסיפורי 'צדיקים' וכו'.

לא על חסרוננו באתי להצביע כאן, כמובן, אלא לנסות להבין את עצמנו קצת.

הרגש הכי מפחיד שיש לאדם, הוא רגש הבדידות. העונש הכי קשה שאפשר לתת לאדם הוא הבידוד. רוב בני האדם משתגעים - במובן המילולי - מבדידות. צריך 'היתר מיוחד' לבודד בנאדם (או שנאה תהומית, כמו שמבודדים את רוצח רבין. מדהים להתבונן על זה - לעומת החינגאות המקובלות בכלא למרצחים הערביים).

אנשים בודדים-ידועים יש מעטים. לרוב אלו אנשים שסובלים מבעיות נוספות ומצבם המיוחד ידוע ומוכר. מה שפחות ידוע ומוכר זה אנשים שחיים בתוך החברה, אבל הם מבודדים בנפשם פנימה. אמר כבר האומר שיותר קל להתעורר לבד ולדעת שאתה לבד, מאשר להתעורר ליד מישהו ולדעת שאתה בודד. הבדידות הזו, שהיא סודו של האדם לעצמו בלבד, היא הבדידות הקשה מכל.

כדי לפצות על בדידות זו, בוחרים רבים להסתובב בחברת אנשים, לדבר עם כולם על כל מיני דברים, רק שלא להיות פנויים לשוחח עם עצמם על בדידותם הנפשית פנימה.

משכך, ככל שעולמו הפנימי של האדם הוא ריק מתוכן וקשר רגשי, יותר תמצא אותו מתערבב עם אנשים ומשוחח איתם על הכל.

האדם הבודד מרגיש חסר ערך וייחוד. תקוותו הגדולה להיות מעורה בחברה, אינה מונעת מהרצון שעולמם יהיה חלק מעולמו, אלא מכמיהתו וערגתו שעולמו יהיה חלק מעולמם. ודוק.

כאשר אנחנו מרכלים, אנחנו הופכים להיות 'חלק מהעניין'. אם תנסו לקרוא את מדורי הרכילות החילוניים, תשתעממו למוות. קשה להבין מה מעניין שפלוני אכל כאן, או נצפה שם. באותה מידה, שיעמום מוחי עמוק יתקוף כל חילוני למקרא הרכילויות שלנו. הרכילות מחברת ומרתקת את מי 'שבתוך העניין'. גם כאן מביא המרא דאתרא ציבורי תמונות, שכנראה מעניינות לקוראים. איני מבין זאת, אבל העובדה שמדפיסים את זה מוכיחה  שזה כן מעניין לאנשים. הפשט הוא שזה מעניין למי שהוא 'חלק מהעניין'. כשאתה מרכל על אנשי העיר, אתה חלק מהעיר. ההתרכלות היא חלק מתהליך ההתחברות שלנו לציבור שסביבנו. "אין הרבה מה לראות בעיר הזו, אבל מה שאפשר לשמוע בה, מפצה היטב על כך"...

החיבור שלנו לפרטים האישיים והרכילותיים של אנשים שונים, הופך אותנו להיות חלק מהסיפור של העיר הזו. חלק מאנשי השם שלה. בחלק מהמקרים, זה כל מה שיש לנו.

"אמור לי על מי אתה מרכל - ואומר לך מי אתה"

 

חרדי בעולמו