בפרשתנו נאמר "וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתו". החידושי הרי"ם זי"ע מביא את דברי הגמרא (ערכין) "אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג".
ומפרש שמדברי הגמרא מובן שהקב"ה מכין תרופה למכה, ושאין הקב"ה מביא עבדות לאדם אם לא שיהיה לו קודם דרך שיכול לצאת לחירות. וכל הסתר שבא לאדם יאמין באמונה שלמה שה' יתברך נתן בו כוח לצאת ממנו ולהתגבר עליו כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכל ניסיון שבא לאדם הרי שטמונים בתוכו כוחות שיוכל להתגבר על הניסיון.
ועל פי זה פירש כאן מה שכתוב "לא יהיה לו גואל", היינו שאם נראה לו שאין לו דרך לצאת מצרתו, אז התורה אומרת "והשיגה ידו", כי אף שאבד שדה אחוזתו- אחוזתו בקדושה, חלקו בארץ ישראל שהיא מקום החיים, עדיין יש לו דרך לחזור להגיע לנחלתו ולשורשו.
והדברים אמורים בכל צרה שהיא בין ברוחניות בין בגשמיות, אם אדם מרגיש בעצמו שחטא כל כך עד שכביכול אין לו גואל, ולבו נשבר בקרבו עד שנדמה לו שאיבד חס ושלום שני עולמות, ואינו מוצא בעצמו שום דרך ואופן שיהיה ביכולתו לצאת מהמיצר, אז הכתוב מבטיח "והשיגה ידו" כי ידו פשוטה לקבל שבים.
אך התנאי הוא שיכיר האדם את מצבו שאין לו גואל, ואז ידע שכבר באה הישועה על ידי אמונה וודאית שתשיג ידו פתח רווחה והצלה.
בהמשך הפרשה נאמר "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר, אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ".
רש"י מפרש ש"עקר" הכוונה לעבודה זרה, והתוספות (מסכת קידושין כ, א) הסבירו מדוע עבודה זרה נקראת בשם "עקר" כי סופה להיעקר- שלעתיד לבוא הקב"ה יעקור את כל סוגי העבודה זרה.
ונשאלת השאלה למה דווקא כאן נקראת העבודה זרה "עקר" על שם שסופה להיעקר ולא במקומות נוספים בתורה?
עונה בעל "הלקח והלבוב": "הנה עבד שנמכר לעקר משפחת גר, הרי נפל הוא לדיוטא התחתונה, שרוי הוא במ"ט שערי טומאה, וכמו שמביא רש"י שהוא סובר שכבר הותרה הרצועה ואין לו עוד תקווה לשוב להיות בן חורין בדרך התורה.
ולכן דייקא כאן אמרה התורה שעבודה זרה נקראת עקר, כי יש פעמים שאופן ההצלה של אדם מכוחות הרע, הוא רק על ידי שנתמלא סאתו של הרע וצריך להיעקר, ועל ידי זה מציל הקב"ה את בני ישראל, ולכן אמרה התורה שבכל מצב שהוא יש גאולה ואופן לצאת מן המיצר.
ועוד יותר מזה, דבר שסופו להיעקר הרי כבר עכשיו נקרא שהוא נעקר, כי אין לו נצחיות, וכאילו כבר נעקר ובטל מן העולם. וזאת ללמד שביכולת האדם להתגבר נגד הרע בכל מצב שהוא, כי הרי כל הרע כולה כעשן תכלה, וכולה סופה להיעקר.
וכל דבר שסופו להיעקר הרי הוא כבר עכשיו נעקר ואין בו ממש, ויש ביכולת בני ישראל שהם נצחיים ואינם עומדים להיעקר לנצח את כוחות הרע, ולעולם יש להם כוח וחוסן להתגבר על הרע".
בימים הקרובים אנו מציינים את ההילולה הגדולה בל"ג בעומר, ומובא שרבי שמעון בר יוחאי זי"ע הסתלק בפסוק "כי שם ציוה ה' את הברכה", ולא סיים את המשך הפסוק "חיים עד העולם".
רשב"י הוא הכוח של הדורות שלנו שלא נלך לאיבוד חס ושלום, בכוחו של ר' שמעון יש לנו כוח להישאר בחיים רוחניים, כי הוא הממשיך חיים עד העולם, חיים נצחיים לכל הדורות.
צוה ה' את הברכה, ברכה היא מלשון "בריכה- חיבור", כי רשב"י פעל שיהיה חיבור לכל הדורות עם הדורות הקודמים להמשיך לכולם חיות אמתי, חיים של תורה וקדושה.
עבודת דורנו היא לראות שלא תשכח התורה מפי זרענו ומפי ישראל, בגמרא (שבת) ר' שמעון אומר "כי לא תשכח מפי זרעו" ובתחילת ליקוטי מוהר"ן מביא רמז נפלא שהסופי תיבות הוא "יוחאי", היינו על ידי זרעו של יוחאי שהוא ר' שמעון בעצמו יש הבטחה שלא תשכח התורה מישראל ובלי שידח ממנו נדח.
וזהו כוחו של ר' שמעון שהבטחתו נתקיימה וברכתו פעלה לכל הדורות שנוכל להתפלל עלינו ועל זרענו ועל כלל נשמות ישראל שלא תמוש התורה מפינו עד עולם.
והזמן מסוגל שהאדם יקבל על עצמו לקרב נפשות ישראל שלא ישכח מהם הניצוץ היהודי, ולפעול עם אלו הצריכים סיוע גדול שלא יפלו לבאר שחת ולקרב אליו יתברך את החפצים לחזור לשורשם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.