מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
ערש"ק פר' בחוקותי / במדבר תשפ"ב
לידידיי ומכרי קוראי הגליון מעדני הפרשה ו/או את המאמר המצורף
מאוד קיויתי שלא אכתוב יותר על הנושא הזה, בפרט שבפעם האחרונה שכתבתי על הנושא, גורשתי מבית כנסת עקב כך, מה שהוכיח לי כמה צדקתי בדבריי
כל יהודי בגילי ומעלה, שלמד בתלמוד תורה, חווה על בשרו מפעם לפעם מכות נמרצות ממלמדיו בחיידר, ואם יש מישהו ששפר עליו מזלו ולא חטף, ודאי ראה בעיניו ילדים אחרים חוטפים, אם זה מהמלמד או מהמנהל או מהמשגיח
אבי ז"ל סיפר לנו, כי בילדותו היה ילד בחיידר שהרבי בחר לו עונש מפחיד, נעל אותו לשעה או יותר במחסן הגרוטאות החשוך בקומת המרתף של החיידר, הילד צרח וצרח אך אף אחד לא חילץ אותו, ולקראת ההפסקה המלמד בא להוציא אותו, אבל הילד שכב בר מינן, עקרב עקץ אותו למוות
אבי ז"ל הוסיף בכאב, כי האב קיבל זאת בהבנה ולא התלונן על החיידר. (הסיפור אמת, כי אבי היה עד לכך, אודה אם מישהו מהקוראים יאשר לי ששמע על כך אי פעם)
זה היה בדור שעבר, היום השתנו הזמנים, מלמדים כבר לא מרביצים בחוזקה (אם בכלל), הורים שינו גישה, כיום, אם הורים יכו ויצרחו על ילדים, שכנים יזעיקו את רשויות הרווחה, כמו"כ ילד שיגיע לחיידר עם פנים נפוחות, (מה שהיה בזמני תופעה שכיחה לחלוטין), המלמד יכנס את הצוות להתייעצות, לבדוק מה עושים, (מושגים ברוכים שלא קרו בעבר)
אני זוכר בילדותי, ילד שסיפר לי שחזר הביתה ופניו נפוחות, אביו שאל מה קרה? סיפר הילד כי הרבי הרביץ לו חזק. הוסיף לו האב 2 סטירות הגונות ואמר: ודאי היה לרבי סיבה טובה להרביץ לך, יא שובב שכמוך
שמחתי אז, כי אבי ז"ל לפחות לא הרביץ לי בנוסף על המכות של המלמד, הוא סמך עליו שהוא דייק ונתן במשורה, רק אזכיר מקרה חורג, אחי ר' יצחק (אף פעם לא עשה בעיות, לא בבית ולא בחיידר) חזר פעם עם פנים נפוחות אדומות ממכות שהרבי העניק לו, אבי לקח כמה מבניו ואני בתוכם, ועלה לביתו של אותו מלמד והרים צעקות עד לב השמים, שכל השכונה הלכה על גלגלים, ולולא מנענו ממנו בכח, הוא היה קורע את המלמד לגזרים
הג"ר מרדכי דרוק זצ"ל סיפר, כי אחיו הצעיר חטף הרבה ממלמד אחד, כשהילד גדל, ניגש פעם למלמד שלו והחטיף לו סטירות בפרצוף, אחת הנה ואחת הנה, והסביר את מעשהו: בילדותי הרבצת לי כי היית חזק ממני, היום אני חזק ממך, כל דאלים גבר
כל זה הקדמה למעשי האלימות שהתרחשו בשבת האחרונה, אין לי כוונה כלל להיכנס לתוכן העניינים
(כלל לא מעניין אותי מי גרם לכך, אברך שילדיו נחטפו שלטענת החוטפים הוא לא שפוי בדעתו, פנה לרבי ע"י מגה-פון להתחנן לקבל את ילדיו בחזרה, אז ממה נפשך, אם משוגע הוא שאינו אחראי למעשיו, זה מצדיק פוגרום? ואם נורמלי הוא וזה מצדיק פוגרום, אז השיבו לו את ילדיו, ואז הדרה קושיא לדוכתי', וכי מה לא יעשה אבא נורמלי כדי לקבל את ילדיו העשוקים ממנו?).
ולמה באתי פה לדבר? כי אנחנו אשמים, איננו מוקיעים את האלימות מספיק, הסיפור הזה לא יכול לעבור בשתיקה, כי 'מדשתקי שמע מינא ניחא לנו', איפה הרבנים? איפה גדולי התורה שיקומו ויזעקו? איפה כבוד התורה שחולל?
העיתונים החרדיים ימלאו פיהם מים, ואפשר לדונם לכף זכות, אף אחד לא מוכן לחטוף טרור.
ואני, שחוויתי את כל החוויות האלו על בשרי, כאשר הפעילו נגדי הרבה אמצעי טרור ומספר נסיונות רצח, ופניתי אל הרבנים, וכולם אישרו ש'הם מפחדים' ובפירוש אמרו לי: גם לנו יש אשה וילדים, ולא יכולים לקחת את הסיכון ולצאת נגדם.
השאלה היחידה שלא נפתרה היא: איפה המשטרה ורשויות החוק בתמונה?
יש לי תשובה, למרות שלא חשבתי אי פעם שאספר אותה, כעת הגיע הזמן, יש כבר התיישנות, כך שאותו ח"כ ועסקן כבר לא יוכל לסבול בגלל זה.
בימים הטרופים של המערכה נגדי, הגיע מצב של באו מים עד נפש, כאשר לילה אחד, אחרי שחטפתי מכות, הלכו 2 מאחי לבית אחד התוקפים וצעקו עליו (לא הרימו יד ח"ו), למחרת בבוקר, שני אחיי הללו נקראו לחקירות מתישות וארוכות במשטרה, וכעבור מספר שעות שוחררו בערבות, או אז התעוררו מספר עסקנים מקהילתנו, סידרו פגישה בכנסת אצל מי ששימש אז בתפקיד עוצמתי, שיכול היה לנווט את ברז הכספים כרצונו, והמבין יבין.
נכנסנו ללשכתו (הפעם היחידה בחיי שנכנסתי ללשכה בכנסת המינים) וסיפרנו לו בקצרה את כל הסיפור והסבל הרב שאני עובר ולמרות זאת, המשטרה, במקום לעצור ולחקור את הסיקריקים ולהפסיק את מחול השדים, עוצרים אותנו.
הח"כ היו"ר ישב רגל על רגל, האזין בקשב רב, לחץ על מקשי הטלפון שעל שולחנו ברמקול (ספיקער), חייג לאן שחייג, נשמע צלצול, ומשהרימו, שאל: אפשר לדבר עם שי? שי מדבר! שלום שי, שמי .... ..... התווודעתי היום לפרטי הסיפור של המאבק בין הסיקריקים ל'דפוס ישר' והמעצרים שביצעתם אמש. רציתי לעדכן אותך, כי אתם עוצרים את האנשים בצד הלא נכון.
שי ענה לו: אדוני, אנחנו פועלים במקצועיות ע"פ החוק בלבד וכך נמשיך!
הבנתי, ענה הח"כ היו"ר. אתה יודע מה זה 'אויבער חוכם'? נשתמע עוד מס' דקות ונראה מה תגיד.
הוא לחץ על המתג וניתק את השיחה, לחץ שוב על המקשים, אלא שהפעם הוא לא דיבר ברמקול, (תיכף תבינו למה) התקשר לבכיר, (מפכ"ל המשטרה, או מפקד מחוז) ודיבר ברוגע: שלום, מדבר.... ..... ביקשת ממני השבוע להעביר לך תקציב ל....., יש בעיה, יש לך איזה 'אויבער חוכם' בשם שי, התקשרתי אליו להסביר לו משהו פשוט והוא מתחכם, תטפל בענין כדי שאוכל לטפל בעניינך, אני חוזר אליו עוד 3 דקות, תדאג שידבר בדרך ארץ.
הוריד את השפופרת ופלט: תיכף תראו דבר יפה.
פטפטנו מספר דקות ואז הוא שוב הפעיל רמקול והתקשר לאותו שי, הפעם הטון לגמרי השתנה, שי רעד בקולו ושאל, כככן אדוני הנכבד, במה אוכל לעזור? כבר אמרתי לך מקודם, תעשה את הדבר הנכון! 'בטח, אדוני' ענה שי, 'אטפל מיד'.
באותו לילה היה גל מעצרים 'בצד הנכון'.
'ברוך שמסר עולמו לשומרים' שמחתי היתה מהולה בעצב, כי במקרה שלי, התנהגות המשטרה נגדי ובעד הסיקריקים לא היתה משיקולי יושר וחוק, אלא משיקולים של נוחות והרגעת השטח, ובודאי שיותר קל לעצור את החלשים ולהשתיקם מאשר את הפרועים והמאפיונרים.
למרות שצרם לי שיטת ה'דמוקרטיה' הקלוקלת של 'שמיר לי ואשמר לך', נזכרתי אז בדברי הגר"י אייבשיץ לשופט ששאל אותו למה היהודים נותנים שוחד לשופטים הערלים כנגד ציווי התורה? ור' יונתן ענה לו כי שופט ע"פ התורה אמור להיות הוגן ומאוזן והשוחד יטה אותו לצד המשחד כנגד היושר, אבל לצערנו, אתם השופטים מוטים לכתחילה נגדנו והשוחד בקושי מאזן לאמצע
קראתי השבוע במגזין 'זמן' על המאפיה בארה"ב, שהיו רוצחים אנשים בפומבי ולא היה ניתן להרשיעם כי אף אחד לא העז להתייצב להעיד נגדם, כי ידעו בבירור שעדות כזו היא גזר דין מוות לו ולמשפחתו
לצערנו, זה המצב, כל רב ולהבדיל כל עיתונאי מפחד לגזור על עצמו גזר דין סבל של טרור והמשטרה גם לא תעשה דבר מהסיבות שהסברתי לעיל ובזכות זאת הטרור מנצח, ואנה אנו באים? האם זה הוגן לעצמנו? האם נעמוד נקיים בקרוב ביום הדין הגדול והנורא כשישאלו אותנו למה איפשרנו לשחיתות הזאת להתפשט? האם אינכם חושבים על דור העתיד? האם הנשירה הגבוהה איננה תוצאה שילדינו רואים עד היכן השחיתות פושה וההנהגה מחשה
בעיני, המקרה הזה יותר מזעזע מאשר ההתאבדות המפורסמת של העיתונאי לא מזמן, כאן זה לא יחיד, קמו קבוצה ענקית ובשם 'כבוד המלכות' התירו רסן לגמרי וחטאו בנפשותם, זהו 'קו אדום' שאי אפשר לעבור לסדר היום. במה זה שונה מהטרוריסטים המוסלמים שטוענים שזה לכבוד מנהיגם וצועקים 'אללה אל אכבר'. טרור הוא טרור ולא משנה מנין הוא צומח ומה מניעיו
מה כל אחד מאיתנו יכול לעשות בנידון
משהו מינימאלי. לאסוף ככל היותר כתובות אימיילים של עיתונאים / בתי דין / רבנים / עסקנים / חכי"ם וכו', לנסח נוסח אישי קצר ולהביע את הכאב על השתיקה, לחתום בשם האישי וגם להפיץ לקרובים והחברים את הכתובות ולהציע להם לעשות כנ"ל
לדעתי זה יועיל, אך גם אם לא יועיל, הצלת עצמך מן ההשלכות המסוכנות שביזוי כבוד התורה הזה והשחתה הנלווית יכול לגרום. והוכחה לדבריי, כאשר פרצה המגיפה ובה נספו 24 אלף על דבר זמרי בן סלוא, אץ רץ פינחס למחות על כבוד משה רבינו והמגיפה נעצרה. וכותב הרמ"ע מפאנו (מן הראשונים לפני כ-500 שנה), ש-24 אלף תלמידי ר"ע היו גלגול של 24 אלף המתים במגפה של זמרי, והיו מתגלגלים שוב ושוב עד שבדור ר"ע 'פסקו מלמות', היינו, באו על תיקונם ופסקו את שרשרת הגלגולים והמיתות, ומה היה תיקונם בדור ר"ע?, 'שלא נהגו כבוד זה בזה', היינו, שעשו מחאה כאשר היו צריך למחות ולא שתקו, וזה הביא תיקון לנשמותיהם הדואבות והמתגלגלות הרבה דורות.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב, אבל אעצור כאן, ותאמינו לי, כתבתי הכי עדין שהצלחת והרבה יותר משכתבתי לפניכם יש בין השורות, והמתבונן יבין
נ.ב. אין שום היתר לנהוג באלימות, גם אם יש חשש שקהילה, גדולה ככל שתהיה, תתפורר, אם לא ילכו בכח, אך אם אכן, בגלל פרישה של קבוצה, כל הקהילה עלולה להתפורר, אזי, עליהם לערוך חשבון נפש יסודי. כי קהילה בריאה אמורה לשרוד זעזועים
בברכת שבת שלום ומבורך
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.