דרך לימוד התורה. המשך ליקר

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

הרמב"ם, בהקדמתו למורה, מסביר שיש כמה סיבות לנפילת סתירות בספרים. אתמקד בסיבה השביעית. לעיתים הכותב רוצה לומר לקורא דברים שאין יכולת לאנשים רגילים וטובים לקבלם (הרמב"ם משתמש במשל. אם הייתי רוצה לומר לך שעבודת השם אינה מחייבת תפילות וצומות, האם הייתי יכול לכתוב זאת??), לכן חייב הכותב הרוצה להעביר את מסרו, לכלול בדבריו סתירות ועל הקורא הנבון יוטל להבין מעצמו לאיזה צד הכותב אכן התכוון ואיזה צד נכתב בשביל שהקוראים ימשיכו להעביר הלאה את כתיבתו , עד שיגיע לידי מי שיבין אמיתת כוונתו.

כך המציא הרמב"ם שיטה ללמד תלמיד יחיד, כשהוא מצליח לדלג על המוני קוראים ודורות. הלומדים חושבים שהבינו את הרמב"ם, אבל דבריו הגיעו לאחד מיוחד שאותו התכוון ללמד (ושכלל לא הכירו בזה העולם).

בשל העובדה שיש בדברי הרמב"ם דברים לכאן ולכאן, לא יפלא שרבים יצאו נגדו והגיעו הדברים עד החרמת ושריפת ספריו. אלא שחמל עלינו הבורא והעמידו כראש המדברים. שיטתו הפילוסופית אמנם הוקעה ע"י רבים וטובים, אבל אין חולק שהוא החוליה החזקה והבולטת בשרשרת מסירת התורה.

בהיות שההגעה לעומק הדברים מצריכה פעמים רבות סלאלום מחשבתי, לימדונו רבותינו שכל דבר יש ללומדו ארבע פעמים. בראשונה, לומדים את הדברים בפשטות (אפי' בלי רש"י). בשניה, מעמיקים - ואז מגלים המטמונות, הסתירות והבעיות ודנים ומפלפלים, עד שמגיעים למסקנות. בשלישית, חוזרים ללמוד את הסוגיא בפשיטות. אם ההסבר המפולפל מתיישב עכשיו בלימוד פשוט, הדברים נכונים, אבל אם אתה צריך 'כף של נעליים' כדי לצלוח את הסוגיא בדרך שהתחדשה, תדע שטעית. האמת הסופית צריכה להיות פשוטה מאוד. (בפעם הרביעית לומדים שוב בפשטות, אבל מעט בריחוק. לראות היעמדו הדברים גם עתה).

כידוע, בשונה מחלק ההלכה, בחלק האגדה לא הוקבעו הדברים. אמנם, בזמנים שונים נתנו משקל לדעות מסוימות. למשל, בימינו מתייחסים לי"ג עיקרים של הרמב"ם כאמונה מוסכמת וכל החולק עליו לחולק על השכינה יחשב, אבל ברבותינו הראשונים מצאנו שיטות אחרות לעיקרים. אף אחד לא חושב על בעל העקרים שהוא כויפער, משום שהוא לומד אחרת מהרמב"ם. אי אפשר לדעת מה יהיה יחס הדורות הבאים לקביעות מחשבתיות (כפי שהבאתי כאן, אפילו ביסודי היסודות של האמונה הישראלית היו השתנויות).

כן הדבר גם ביחס לקבלה ולזוהר. כיום מקובל יחס מסוים, אבל היו גדולי ישראל שחשבו אחרת וכיום הס מלהזכיר. קשה להבין איך ייתכן שמסתירים את דעותיהם של גדולי ישראל המפורסמים, כמו הרמ"א, החת"ס ועוד. (בל"נ, בחיתום הדברים אביא כאן כמה ציטוטים).

הסברא של 'כוח דהיתרא עדיף' הוא שהחכם צריך לסמוך על שמועתו, כי לאסור כל אחד יכול (רש"י שם). בענייני מחשבה כוח זה מסור למי שמביע דעות פחות מקובלות (כי להגיד כמו כולם, כל אחד יכול). אמנם, אין הדברים אמורים במסתתר כמו חרדי בעולמו, אבל באותם חלקים שאני מרשה לעצמי לומר 'בחוץ', בזה יש צד של 'כוח דהעזה עדיף'.

הניסיון מורה שמי שהעזו לומר דברים שאינם מקובלים על השולטים במחשבות זולתם, נודו ונרדפו (ר' חיים גריינמן, הרב וולבה, ר' דב לנדא הגראי"ל שטיינמן) איש כפי עניינו וזמנו. ידוע לי אישית מהגראי"ל שהיו דברים שאחז שצריך לפעול אחרת, אבל טען שאין בכוחו לתקן הדברים. לעיתים היה עונה לאנשים לעשות דברים, תוך שהוא מודיעם מראש שלא יוכל לגבות אותם. וזה כשהוא מושל בכיפה לכאורה.

אגב. עד היום מכפישים את זכרו בטענות שעמד מאחורי הנח"ל החרדי (בטרוניא רבה, הכיצד העז לכפור במצווה לשלוח אינם לובשי שחור-לבן למות במקומנו???). נגעתי כאן בריפרוף בשאלה ההלכתית האם מוטל/מותר על יהודי להגן על עצמו. אמנם בהלכה נפטרים אלו שתורתם אומנותם משמירת העיר, אבל המציאות היא שהרבה משתמטי-שמירה אינם לומדים לכה"פ 9 שעות ביום, שזה זמן שאדם רגיל מקדיש לעבודתו, ומהיכי תיתי שבשל לבושם השחור-לבן יפטרו מחובת הדין?

אני רק דן, כתלמיד בפני רבותיו, האם ייתכן שאנחנו נמנעים מלשאול את עצמנו פנימה את השאלה ההלכתית, משום שאנחנו במלחמה החוצה עם החילונים?

התירוצים שמי שהולך לצבא מתקלקל הם שירטוט העיגול לאחר החץ. אם היינו מחליטים שעפ"י דין צריך ללמד ידינו למלחמה, היינו מוצאים את הדרך לעשות זאת (וכבר הוצע שכל הישיבה תצא ביחד  עם הר"י והמשגיח לאימונים. הסמאלנים יתנגדו לזה, מן הסתם, במסגרת שותפותם עם מהרסינו מבפנים).

הגיע הזמן לומר את האמת: אנחנו מסתתרים תחת הסדרים שנועדו לאשר "נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם". מי מאיתנו יכול להעיד שהוא הולך ישר כפי שעשהו אלוקים? ושפרק מעליו עול חשבונות בני האדם - כשכל ההנהגה שלנו מנוהלת לפי חשבונות אלו בלבד??

שוב. איני כדאי להורות לאי מי כיצד לנהוג למעשה. מקטני קטנים אני ובכ"ז לא מצאתי היתר לעצמי לעצום עיניים ושלא להתבונן אם דרכי נכונה או שגויה.

כי מבלי ביקרות, אנא נגיע?

 

חרדי בעולמו