על יום הזיכרון

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

אין כאן מי שזקוק להסבר מה נורא באמירתו של ח"כ רז שהוא מעדיף טקס זיכרון משותף עם הפלשתינאים מאשר עם בן גביר וסמוטריץ'. אבל דווקא על רקע פשטותם וחד משמעותם של הדברים, אולי נכון להקדיש מחשבה שניה לנושא יחסינו עם הערבים הגרים בארץ.

אנחנו חיים בארץ בה מתנהלת מזה מאה שנים. בתוך מלחמת אזרחים זו, הקים אחד הצדדים מדינה והצד השני היה עסוק בעיקר בלרצוח ולרדוף את הצד שכנגדו ופחות בלבנות את עצמו. אם נלך מאה שנה אחורה נמצא שבזמנו הערבים קבלו את היהודים בשמחה ובמאור פנים. באותם זמנים המאבק בארץ היה בין האדונים העשירים ('אפנדים'), שחיו בתפנוקים בעיקר בלבנון ובסוריה, לבין האריסים העניים, שחיו בארץ בתת תנאים. כניסת פועלים יהודים, הפיחה תקוות-אחים בפועל הערבי. רק בהמשך חברו העניים לעשירים תחת 'אנחנו' חדש ('אנחנו הערבים', חלף 'אנחנו העניים') והמלחמה הפכה למלחמת יהודים-ערבים. תחילה על מקומות העבודה ואח"כ על השליטה בקרקעות ובמשאבים. בהמשך עברה המלחמה פאזה נוספת וכיום חלק משמעותי מהמאבק נושא אופי דתי (מוסלמים מול יהודים).

כיום, כשהמתח גבר גָּאֹה גָּאָה, קשה להזכר בכך, אבל במפגשים של אחד על אחד, בין פשוטי העם לפשוטי העם היתה קרבה וידידות. לא מגייס לעזרת טיעוני את היחסים עם הערבים לכל אורך השנים (שאמנם היהודים היו מושפלים ומשלמי מס הג'יזיה, אבל חיו ביחסי שכנות סבירים).

מעטים האנשים בשני הצדדים שבאמת שווה להם למות בשביל שהדגל יהיה בצבע תכלת-לבן ולא אדום-שחור-משהו. לכשלעצמי אני מוכן לעבור לדבר בערבית עד סוף ימי, אם זה מה שיפתור כאן את הבעיה ולא משנה לי בכלל מי יעמוד בראש המדינה ומה תהיה שפת אימו.

בכל מקרה הערבים לא עומדים להתאדות והם כנראה יהיו כאן עובדה קיימת עוד הרבה שנים. אני מניח שגם מצדדי הטרנספר יודעים שזו לא הצעה ישימה ומבטאים בכך רק את כעסם (מודה שגם אני תומך בטרנספר לכל פורעי וואדי ערה, לוד, יפו ועכו).

אם נרצה להיות מציאותיים יותר, סביר להניח שהאופציה של חיים כאן, אינה עוברת דרך השמדת או גירוש הערבים, אלא במציאת הדרך לחיות איתם בשכנות ובשיתוף. יש מקומות שמלחמת האזרחים היתה עמוקה וארוכה בהרבה מאשר אצלנו ואעפ"כ בחרו בחיים על פני המוות. קחו את אירלנד, למשל. שם, על אף מלחמת דת בת מאות שנים בין הקתולים לפרוטסטנטים ולמרות הדם הרע שהיה בין הצדדים, בסופו של דבר הם הבינו שלא יגיעו לכלום באמצעות המשך הרציחות ההדדיות.

ברור שצריך לעשות הכל - כולל הכל - כדי לסכל כל פיגוע וכל רצון לפגע, אבל זה רק הפלסטר, לא התרופה הממגרת את המחלה. התרופה (ובהמשך, המניעה) תהיה אך ורק במציאת הדרכים להכיל את האחר, גם כשהוא תפקד במשך שנים כאויב אכזר וצמא דם. לא ברדיפת הצדק והנקם נגיע למשהו מעשי כאן. אם נמשיך להיות צודקים, נמשיך גם להרוג ולההרג. מן הסתם חכם ונכון יותר לחפש את הפתרון המעשי לטווח ארוך.

לכן, יכול להיות שדווקא כן צריך לקיים טקס זיכרון משותף לחללי שני הצדדים. אבל לא טקס בו יושוו הרוצחים לנרצחים, אלא בו יושוו נרצחים לנרצחים. עם כל הצער שבדבר יש להודות שהיו ויהיו מקרים בהם יהרגו אזרחים לא מעורבים, ילדים שנהרגו כתוצאה מפגז תועה וכדו'. אין מנוס מכך. הרוגים חפים מפשע אלו, השאירו משפחות כואבות בצד השני. לא צריך להיות אכזר ולהתעלם מכך או להכחיש זאת. זו דרכה של מלחמה, שיפגעו בה חפים מפשע. משפחות אלו זכאיות לחלוטין לחיבוק ולבקשת סליחה והתנצלות.

לטקס גם לא יוזמנו משפחות גולדשטיין וכדו'. איננו באים לשבח ולהעצים מרצחים, משום צד. נכון, אני יודע. רובם המוחלט של המרצחים, נמצאים בצד השני. נכון, אני יודע, רובם המוחלט של הנרצחים, נמצא בצד שלנו, אבל לא מכך שנעמוד ונדגיש את ההבדלים הללו, נקדם לעצמנו ולצאצאינו חיים טובים יותר.

התנגדות להכרה בסבל של האחר, רק בגלל שהוא אחר, לא תגרור הבנה שכנגד מהצד השני, אלא תביא את אותה התייחסות בדיוק ולא לשם אנחנו רוצים להגיע.

איני חושב שלכתיבה זו תהיה השפעה מעשית על מישהו ברגע זה וגם איני שואב הנאה מכך שבכתיבה זו הרגזתי (מן הסתם) לא יהודי כשר אחד ולא שניים. אבל, אולי אחד מהקוראים יתחיל לחשוב בדרך חשיבה אחרת. לא במונחים של 'אנחנו הצודקים' מול 'הם הטועים' אלא במונחים רחבים יותר 'אנחנו, שלא רוצים להרוג ולההרג'. כי אנשים שעונים להגדרה זו, נמצאים בשני הצדדים.

אישית אני חושב שזו הדרך הנכונה, המוסרית והאנושית, אבל גם מי שחושב אחרת, מן הסתם יכול לראות שזו הדרך המעשית היחידה.

 

חרדי בעולמו