דברי הרב מלמד מנוגדים לפוסקי ההלכה המקובלים

 

מאת הרב שמעון בן שעיה – יו"ר מרכז גישור כהלכה

[תגובה לדברי הרב מלמד, ע"י רב דתי לאומי, מתוך האתר סרוגים]

בשורות הבאות אבקש להתייחס לדבריו של הרב אליעזר מלמד שליט"א, בנוגע להצעתו להגמיש את התנאי לגיור לכדי מסורתיות

אקדים, כי אמנם הלכות גיור מרוכזות בשני סימנים בשולחן ערוך יו"ד בלבד, אך סוגיית הגיור על היבטיה ויישומה רחבה היא ודיונים רבים קיימים אודותיה בספרות השאלות ותשובות ובפרט אצל הפוסקים בדורות האחרונים, הילכך התייחסותי במסגרת זאת הינה עקרונית גרידא.

ההלכה המוסכמת על כל הפוסקים ללא יוצא מן הכלל ע"פ דינא דגמרא ביבמות, כי הגיור כרוך בקבלת עול מצוות. המחלוקות נתגלעו במצבי בדיעבד ומורכבויות שונות איך לנהוג בהם ומה חובת בית הדין לדרוש, אך עצם הגדרת קבלת המצוות כחובה מאדם המבקש להצטרף לעם ישראל זאת מוסכמה ללא עוררין.

בעשרות השנים האחרונות נוצר מצב סבוך בשל העלייה בפרט מחבר העמים של נישואי תערובת. מציאות זאת מזקיקה פתרון.

ביחס למציאות זאת, קיימות גישות שונות כפי שמובאות בפסיקותיהן של גדולי האחרונים הן ברמה העקרונית והן כמענה לשאלות ספציפיות שמהן ניתן לגזור הנחות יסוד הלכתיות בהלכות גרות, אך אין פסיקה שמערערת את הנחת היסוד המהותית בחיוב קבלת עול מצוות

בדבריו של הרב אליעזר מלמד נעשה ניסיון לנסח הגדרה הלכתית חדשה ביחס להכרח הגיור בימינו, הטוענת כי ניתן להסתפק מלכתחילה בדרישה במסורתיות בלבד. הרי שבכך יש תקדים בו מגמישים את 'כרטיס הכניסה' לעם היהודי שעד היום הייתה הלכה אחידה ומוחלטת והמחלוקות סביבה אף היו עם גבולות הלכתיים מאוד ברורים

הניסוח החדש מבקש להפוך את הכניסה לעם ישראל לכדי פולקלור גמיש שאינו אחיד ופעמים חסר משמעות, שאינו מוחלט, הנתון לפרשנויות פרסונאליות אין סופיות כטבעה של המסורתיות. וכי כך נקבעת הלכה? הרי ההלכה במהותה קצובה ומוגדרת ולא ניתנת להגדרות משתנות וסותרות כאחת.

הייתכן להפוך מצבים של בדיעבד שנתונים לשיקול דעת נקודתי שניתן לגופו של עניין ואדם, ואשר הינו רק בסמכות בית הדין וגדולי הפוסקים, לעקרון הלכתי לכתחילה? הרי בדרך זאת אנו מעקרים את מהות הגיור המחייב לבדוק את המניעים של כל גר בפני עצמו ע"פ קריטריונים הלכתיים ברורים ומוסכמים, וכפי העיקרון שקבע הבית יוסף בהלכות גרות ביחס למקרה המובא במסכת מנחות באישה שבאה בפני רבי ובקשה להינשא לתלמידו, וכתב על כך "ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני בית דין"

הניסוח ההלכתי המחודש המבקש לדרוש מסורתיות בלבד לגיור, כפי הנראה, מלמדת שהכותב לא בהכרח מבין מהי מסורתיות ומהן שורשיה. חשוב לציין, כי את המסורתיות לא ניתן לנסח כזרם דתי מוגדר עם גבולות ברורים.

הכרח לדעת את הרקע להופעת המסורתיות טרם נעשה שימוש הלכתי בהגדרתה

ראשיתה של תופעת המסורתיות החלה בבניהם של עולי צפון אפריקה והמזרח, שרובם ככולם בחו"ל ובארץ באו מבתים שהתנהלו לפי ההלכה המקובלת ביחס למה שהבינה וידעה כל משפחה, אך כחלק מחבלי עלייתם לארץ הקהיליות הדתית המוכרת שהייתה נחלתם בחו"ל התפוררה, החשיפה לתרבות פחות שמרנית, התערערות הסמכויות של דור ההורים ועוד סיבות שונות, יצרו ריחוק של הדור הצעיר מהמחויבות לשמירת ההלכה, אך לא זנחו אותה לגמרי.

דור הבנים המשיך לחוש זיקה רגשית עמוקה להווי הדתי של הוריו בצורה כזאת או אחרת, ובמצבים רבי המשיך לשמר מצוות מסוימות אך לאו דווקא כחובה הלכתית עם פרטיה ודקדוקיה כי אם כחיבור בעיקר רגשי למצוות או ל'טכסים' דתיים שנחוו לו כמשמעותיים.

במילים פשוטות, המסורתיות מבטאת תהליך היסטורי חברתי של דלדול המחויבות של דור הבנים להלכה היהודית והחלפתה בפולקלור בעיקר חווייתי ובלתי מחייב, אך יחד עם זאת, הזהות היהודית כפי שנחוותה בבית ובהקהילה הייתה ספוגה בהכרתם.

הרי שאם אנו באים להחליף את חובת שמירת המצוות אצל הבא להתגייר כתנאי סף במסורתיות, בכך אנו מייתרים את הלכות גרות כעקרונות ברורים ומחייבים, ומהלכה ברורה וחלוטה שמטרתה לבנות את הקשר העמוק והיציב של הגר עם תורת ישראל, עד כדי שלבסוף תיווצר אסופת הגדרות אמוציונלית הניתנות לשינוי ולאין ספור הגדרות בלתי מחייבו

לאור זאת, מסורתיות תיתכן רק למי שנולד לעם ישראל ששורשיה של היהדות ספוגים בנפשו וזהותו היהודית אינה מוטלת בספק, גם אם קיומה המעשי רופף, ולא למי שבא להסתפח לתוך עם ישראל שזהותו לעם ולתורתו טרם נוצרה. אצלו נדרשת דרך ארוכה להעמיק את זיקתו ומחויבותו לערכיה של האומה, ואם נדלל את מבחני הסף הרי שאנו מצמצמים את האפשרות והגיבוש של הזהות היהודית אצל הבא מבחוץ.

בדברי הרב מלמד יש חדשנות שלא מצאנו אף אצל גדולי הפוסקים בדורות האחרונים ואף לא בדורנו. גישה זאת מנוגדת לפוסקי ההלכה הידועים מפורסמים ומקובלים, ולכן ראוי והכרח לקבל את הכרעת גדולי התורה, ולא יתכן שהתורה תעשה כשתי תורות. חלילה לנו שכל רב או מורה הוראה יכריע כהבנתו. הכפיפות לפוסקי ההלכה המובהקים ובראשם הרבנות הראשית בסוגיות ציבוריות הינה הערובה לשלומה וממלא לאמיתותה של תורה.

הרב מלמד מצטט פסקי הלכה שמתוכם מבקש להוכיח את טענתו, ראוי היה לדון בכל מקור ולבחון את הרלוונטיות שלו לימינו כפי שהכותב מבקש לטעון, אך זאת לא ניתן לברר במסגרת זאת. אך אעיר באופן כללי, כי השוואתם של חלקי התשובות המצוטטים יש בהן חד לטיבותא וחד לריעותא ששומטים את הבסיס להשוואתו לימינו.

מחד, הקהילות בחו"ל התמודדו עם סחף של חילון והתבוללות נוראית שאינה פרופורציונאלית לימינו. הרבנים שעמדו בפרץ נאלצו לקבל הכרעות קשות ומקלות מחוסר ברירה ותמיד לא כהכרעה גורפת, כי אם כמענה מוגדר בהתאם לנסיבות שבאו בפניהם, וזאת ניתן להוכיח מתשובות רבות כאשר מבחינים בנסיבות המתוארות. הרי שהשוואת מציאות גלותית מלפני עשרות שנים אינה דומה כלל ועיקר למציאותה כיום של החברה הישראלית במדינתה היהודית, על אף האתגרים התרבותיים העומדים בפניה.

מאידך, חוסנה, לכידותה והשפעתה של הקהילה בגלות על היהודים, הייתה חזקה דיה כדי להטמיע את תרבותה היהודית על הבאים מהחוץ ולאפשר להם אקלים נח להשתלב ולספוג חיים יהודיים שורשיים. הרי שגיור לתוך קהילה יהודית בעלת אוריינטציה דתית מובהקת, בכוחו לאפשר למתגייר סביבה תומכת ומחייבת, בשונה מגיור בחברה פתוחה ופלורליסטית שהקהילה בה אינה חזקה דיה או שאינה קיימת כלל, כפי שמצוי כיום בחברה המודרנית.

עקרון זה ניתן להוכיח מדבריהם של גדולי הפוסקים בדור האחרון: הרב שלום משאש זצ"ל שהיה רבה של מרוקו ואח"כ של ירושלים, וכן הרשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל. שני תלמידי חכמים אלו, אחד מהמערב ומשנהו מהמזרח, גדלו וחיו סביב ערש המסורתיות, ובבואם להכריע בהלכות גיור בנישואי תערובת נקטו לקולא בהתבססם, כפי שהסתמכו שאר הפוסקים, על דברי הרמב"ם המפורסמים בשו"ת פאר הדור להקל משום תקנת השבים, כדי להציל כמה שניתן. אך ברור היה להם שחובת קבלת עול מצוות אינה נתונה בספק.

וכך כתב הרב משאש באחת מתשובותיו: "והיום אפילו באיש ואשה מבוגרים שבאים להתגייר, מחמיצים[=מעכבים] הדבר קרוב לשנה, עד שתלמוד אצל מורה או מכון את כל ענייני הדת, המועדים והשבת וטהרת המשפחה ויביאו תעודה ועדות על לימודם ושהם ראויים להתגייר, ורואים שבאמת באו בלב שלם להיכנס תחת כנפי השכינה ועושים להם בחינה כראוי בכל ענייני הדת וטעמיהם, ומשיבים על הן הן וכו'.. ואז מסכימים לגייר" [שמ"ש ומגן ח"ג יו"ד סב].

וכן הרב יוסף זצ"ל לאחר דיון ארוך באחת מתשובותיו, אם להתיר גיור של נישואי תערובת, בהביאו עשרות רבות של מקורות כדרכו, מכריע למסקנה: "מסקנא דדינא.. שאם יראה לעיני בית הדין שהנכריה באה להתגייר גירות גמורה בקבלת עול תורה ומצות בלב שלם, לשמור ולעשות דיני התורה והמצוה, ולחנך בניה לתורה לאחר גיורם כדת, יש להתיר לגיירה לכתחילה, ולהתיר לה להינשא אליו בחופה וקידושין כדת משה וישראל [שו"ת יביע אומר חלק ח – יורה דעה סימן כד].

זאת ועוד, קשה שלא לראות איך התפיסה הפוסטמודרנית השתלטה על שיקול הדעת והלכי הרוח גם בבתי מדרש. הפוסטמודרניזם קורא תיגר על האמת המוחלטת, ומבקש לפרק כל תמה באשר היא ולתת לכל אדם בכל זמן נתון להגדיר את האמיתות לפי הלכי רוחו המשתנים ורווי הסתירות הפנימיות, ולא להיות מחויב לשום הגדרה. תפיסה זאת זרה במהותה לתפיסותיה המוחלטות של התורה בכלל והפסיקה ההלכתית בפרט, כאשר זאת האחרונה אמורה להיות מבוססת על הבירור והדיון ההלכתי הטהור שאינו מושפע מזרמי מחשבה חיצוניים.

ממוצא דברים, ההנחה כי מסורתיות יכולה להוות חלופה לקבלת המצוות הנהוגה ומחייבת, סותרת את כל מהותה של ההלכה, ומקעקעת את הרציונל של הלכות גרות. וברוח ימי הפורים, שנזכה לנאמנות שלמה לתורת אמת, בבחינת " קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם