מאת: חרדי בעולמו
אמנם, כבר אמר החכם ז"ל 'יש עושר השמור לבעליו לרעתו', אבל לא זכור לי שאי מי הבין שעליו הדברים אמורים. משום מה יש הסכמה גורפת כאילו עושר הוא דבר חיובי (למי שעומד בו. רק שלא שמענו מישהו שחושב אינו עומד בו) והעניות נתפסת כדבר שלילי.
ביבשת אפריקה יש שם מקומות בהם העוני כה מזעזע, עד שקשה, כמעט פיזית, לנשום שם. דבר אחד הפליא אותי תמיד: בכל מקום, אפילו בנידחים ביותר, היו הבגדים - המערביים - זמינים ומצויים להם. לא הבנתי איך יש ביכולתם לרכוש בגדים, שלפחות לכאורה עולים יותר מהכנסתם הידועה.
חידה זו נפתרה לי בהיוודעי שמדינות עניות אלו מהוות פח אשפה לתעשיית הטקסטיל העולמית. מסתבר שהעולם מייצר בכל שנה 150 מיליארד פריטי לבוש ורוב רובם נזרקים לפח. קרוב למחצית הייצור בכלל לא נמכר, ומהחלק שנמכר, זורקים הקונים, בתוך שנה, 85% ממה שרכשו, לפח.
איני דן במחיר שאנחנו משלמים בבריאות על
ייצור בזבזני זה (לייצור חולצה אחת נדרשים 150 גרם של
קוטלי חרקים רעילים, וכ-3,500 כימיקלים
רעילים מעורבים בשלב הצביעה של הבגד), אלא בתופעת העושר הדמיוני בו חי עולמנו בשנות האלפיים.
לנו, כיהודים המורגלים במשנה ובגמרא, קל לעשות השוואה לימים עברו. נתחיל ביחידת הכסף ברת השווי הבסיסית: פרוטה. עד פרוטה, אין אדם מקפיד (אא"כ הוא בן נוח אבל אכ"מ) מעל שווה פרוטה, בי"ד דן 'דין פרוטה כדין מאה'. כיום, אפילו עני שבעניים לא יתכופף להרים פרוטה. בזמנו, 'אשה בפחות משווה פרוטה לא מקנה עצמה' כיום גם עניה המרודה בעולם, לא היתה מקנה עצמה בחמש אגורות. נעבור לכתובה. מאתיים זקוקים נקבעו מתוך הערכה שזה הסכום הנדרש לשנת מחיה לאדם בוגר וזה גם סכום חשוב, שהבעל לא ימהר לוותר עליו ולהתגרש. כיום, סכום כזה הינו אפסי וחסר חשיבות - לשני הצדדים. כלומר, שלנו יותר קל להבחין עד כמה העולם התקדם/התדרדר מבחינת עלות המחיה.
בקרתי פעם במדינת אפריקנית נידחת. במעבר בין חלקי הארץ השונים, עברתי את התקופות השונות, כפי שמשתקפות בחז"ל. ממש ראיתי את סוגיות המשנה, הגמרא וכדו' מול העיניים. לא רק שאתה נפגש עם עשית בתי נירים וכדו', אלא שגם המסחר מתנהל שם, כאילו נלקח מסוגיות הגמרא. זו חוויה מדהימה לכל מי שגדל על העושר התורני שלנו. כאמור, דבר אחד הפליאני תמיד, איך גם במקומות הכי נידחים, לבושים בבגדים מערביים (מלבד המקומות שעדיין לבושים - אם אפשר לקרוא לזה כך - בגדילי קש ועלי בננה).
עכשיו הסתבר לי שהעושר שלנו כה גדול עד
שאנחנו מציפים את עניי העולם בעודפי הבגדים שלנו. כה רבים העודפים, עד שהמדינות
העניות הללו סרבו לקבל את 'עודפי הזבל' שלנו ואנחנו אילצנו אותם לעשות זאת (לא כאן
המקום להרחיב מדוע הם לא רוצים ומדוע המערב בכל זאת מכריח אותם לכך).
צריך רק לשים לב שאנחנו מייצרים עושר בכמות של יותר מפי עשר ממה שאנחנו צורכים. גם מזון נזרק בארץ (ובעולם) בכמות של מחצית מהאוכל הנצרך. כלומר ששליש מהאוכל המיוצר כיום במערב, מיוצר לפח. חלק מהאוכל מוגדר כעודפי ייצור ומושמד מיידית וחלק אחר עובר דרך הבתים/בתי האוכל שלנו ומשם נזרק לפח.
העוני מחייב את העני להיות מחושב ושקול על כל צעד ושעל. כמעט לכל דבר יש גם צד כספי ובהתאם, העני צריך להיות מחושבן הרבה יותר. 'צריך להיות', כי בפועל רבים אינם מחושבנים ואצל חלקם זו עצמה סיבת העוני. המתנה שבעוני שהקב"ה נתן לנו היא ההכרח להתבונן ולחשב 'שכר מצווה כנגד הפסדה'. עשירים מפסידים הכרח-התבוננות זו. מעטים העשירים ששמים לב לכך ומקדישים כפל מחשבה על כל דולר שמוציאים, אם אין לו שימוש יעיל יותר (אולי אצל מישהו אחר?)
מבחינה מסוימת, כולנו סובלים מאותו חוסר התבוננות. היצף העושר שאנחנו חיים בו, מקיף עניים כעשירים. בימינו מדד העוני הוא מדד יחסי, כי המדידה היא כמה יש לך יחסית לאחרים בסביבתך. אם את מה שיש לך, היה לך בזמן חז"ל, או במדינה אפריקנית שכוחה, היית נחשב לעשיר.
ואכן, כפי שגם עשיר אינו בהכרח פחות-מתבונן, כן גם אנחנו איננו מחוייבים שלא להתבונן. עדיין 'מותר לנו' להקדיש מחשבה באיזו מידה אנחנו משתמשים בתבונה ובהשכל במשאבים שעומדים לרשותנו ובאיזו מידה אנחנו מבזבזים משאבים לייצור דברים שבפועל אינם מועילים לנו.
השאלה היא, כמה זמן היינו יכולים לחסוך אם
היינו יעילים יותר בניצול המשאבים שלנו לטובת הדברים אליהם אנחנו חותרים בחיים
ואיזה שימוש נכון ויעיל יותר היינו יכולים לעשות בזמן הזה שהתייתר לנו.
חרדי בעולמו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.