📌יהודי אחד אחרי התפילה בשטיבלאך ישב לומר פרשת המן מהאייפון.
חברו אומר לו: למה אתה מתאמץ לקרוא בקטן יש כאן עלונים של פרשת המן מ'ועד הרבנים' וכדו'?
עונה לו היהודי:
עד שסוף סוף אני משתמש באייפון לצרכי פרנסה גם את זה אתה רוצה לקחת לי???
📌איש אחד נכנס לבר והזמין בירה.
כשהוא רצה ללכת לשרותים הוא הניח תחתית על כוס הבירה ורשם עליה:
"ירקתי בתוך הכוס" בשביל שאף אחד לא יגנוב לו את הבירה.
כשהוא חזר, הוא נדהם לגלות שמישהו הוסיף ליד הכיתוב שלו את המילים "גם אני!"
כשהוא רצה ללכת לשרותים הוא הניח תחתית על כוס הבירה ורשם עליה:
"ירקתי בתוך הכוס" בשביל שאף אחד לא יגנוב לו את הבירה.
כשהוא חזר, הוא נדהם לגלות שמישהו הוסיף ליד הכיתוב שלו את המילים "גם אני!"
📌יענקל מילר אומר שכל זמן שלא בודקים את הלוטו אתה בחזקת עשיר.
מישהו אמר שזה חסרון באמונה לקנות לוטו, אם אלוקים רוצה שתאבד 2 דולר הוא כבר ימצא את הדרך לעשות את זה…
📌מלמד זקן היה בחלם, ולו אשה זקנה פוּזמקנית, ועל ידם נתגלגלה זכות לעירם, שתהא מתקנת תקנות גדולות לשעה ולדורות.
ומעשה שהיה כך היה:
פעם אחת אמר המלמד לאשתו הפוּזמקנית:
הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שאוֹכל סוּפגניות של שבועות ממלאות גבינה ומטוגנות בחמאה.
בלעה הפוּזמקנית רוּקהּ, נענתה ואמרה:
אף אני כך!
לעס המלמד זקנוֹ שעה ארוכה ואמר:
עצה טובה אני יודע. ארגז גדול יש לנו, סגור ומסוגר, – זה שהכנסת לי בנדוּנייתך. נסדוק בכיסויו מלמעלה שני סדקים אחד מימין ואחד משמאל, וכל יום ויום אטיל אני לתוך הסדק שמימין פרוטה אחת משכר-המלמדוּת שלי, ואת תטילי כל יום ויום לתוך הסדק שמשמאל פרוטה אחת משכר-הפוּזמקנות שלך. וערב-שבועות נפתח, אם ירצה השם, את הארגז ונוציא את הכסף ונקח קמח וביצים וחמאה וגבינה ונעשה סוּפגניות כמנהג עשירים.
נענתה לו אשתו הפוּזמקנית בראשהּ ואמרה:
אמן, כן יהי רצון!
וכשעמד המלמד מלפני השולחן הערים והירהר בלבו:
תטיל היא פרוטותיה שלה, ואני, שמלאכתי מלאכת-שמים, פטור.
וכשעמדה הפוזמקנית מלפני השולחן העריה והירהרה בלבהּ:
יטיל הוא פרוטותיו שלו, ואני, שמעשה-ידי לפרנסת-הבית, פטורה.
ויהי החורף, ויהי אביב – ערב שבועות. הביאו המלמד ואשתו הפוזמקנית את המפתח הגדול של הארגז, פתחוּ וסילקוּ את המנעול, הרימו את הכיסוּי – והארגז ריק, אין בו פרוטה!
רתחה הפוזמקנית, תפסה לבעלה המלמד בזקנו וצרחה:
רמאי היכן פרוטותיך?
רתח המלמד, חזר ותפס לה בקפלוטה וצרח:
מכשפה, הכין פרוטותיך?
והיו מתנגחים והולכים עד שהיטיחו בארגז ונפלו לתוכו והכיסוי סגר עליהם.
וביתו של המלמד – ברחוב בית-הכנסת, ופתחוֹ של הבית פתוח, כמנהג חלם בימות-הקיץ, ומפתן אין לו לפתח. והארגז הגדול מתחילת ברייתו ארבעה אופנים קטנים לו מארבע רוחותיו להזיזו ממקומו לעת הצורך. ומחמת שהמלמד ואשתו הפוזמקנית היו מתכתשים והולכים בתוֹכוֹ, ניתק הארז ממקומו והתחיל נוסע והולך מן הקיר עד לפתח הפתוח, משם לחצר, מן החצר לאורך הרחוב עד בית-הכנסת, ולסוף נכנס לבית-הכנסת.
ראו החלמאים ארגז גדול נוסע והולך מאליו, נבהלו מאד ויראו לנגוע בו ביד או ברגל, פן יפרוץ בהם פרץ. וכשנכנס הארגז לבית-הכנסת והוא כוּלוֹ זיע וזיזה, ניעה ונידה – נפלה עליהם אימה ופחד.
באו הרב והדיין וכל שאר שרי-התורה שבחלם והשביעו את השמש,
שימסור נפשו על קידוש-השם ויפתח את הארגז. קיבּל עליו השמש, ירד וטבל במקווה כשירה, עלה ולבש תכריכים ונתעטף טלית וקידש שׁם שמים ברבים ופתח את הארגז:
המלמד ואשתו הפוּזמקנית, זה תפוס בקפלוטהּ של זו, וזו תפוסה בזקנו של זה...
ואף-על-פי שערב שבועות היה אותו היום, והכל היו טרודים בהכנה ליום-טוב, מכל –מקום נכנסו הפרנסים לישיבה מיד, צירפו אליהם את הרב ואת הדיין וכל שאר שרי-התורה שבעיר ותיקנו:
א. ארגז של נדוניה אל יעשו לו אופנים;
ב. פתח טעוּן מפתן;
ג, מלמד אל ידור ברחוב בית-הכנסת;
ד. מלמד זקן, שיש לו אשה זקנה פוּזמקנית, אל יהא להוּט אחרי סופגניות של שבועות.
ולזיכרון כתבו את התקנות בפנקס לשעה ולדורות עד בּיאת הגואל במהרה בימינו, אמן!
ומעשה שהיה כך היה:
פעם אחת אמר המלמד לאשתו הפוּזמקנית:
הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שאוֹכל סוּפגניות של שבועות ממלאות גבינה ומטוגנות בחמאה.
בלעה הפוּזמקנית רוּקהּ, נענתה ואמרה:
אף אני כך!
לעס המלמד זקנוֹ שעה ארוכה ואמר:
עצה טובה אני יודע. ארגז גדול יש לנו, סגור ומסוגר, – זה שהכנסת לי בנדוּנייתך. נסדוק בכיסויו מלמעלה שני סדקים אחד מימין ואחד משמאל, וכל יום ויום אטיל אני לתוך הסדק שמימין פרוטה אחת משכר-המלמדוּת שלי, ואת תטילי כל יום ויום לתוך הסדק שמשמאל פרוטה אחת משכר-הפוּזמקנות שלך. וערב-שבועות נפתח, אם ירצה השם, את הארגז ונוציא את הכסף ונקח קמח וביצים וחמאה וגבינה ונעשה סוּפגניות כמנהג עשירים.
נענתה לו אשתו הפוּזמקנית בראשהּ ואמרה:
אמן, כן יהי רצון!
וכשעמד המלמד מלפני השולחן הערים והירהר בלבו:
תטיל היא פרוטותיה שלה, ואני, שמלאכתי מלאכת-שמים, פטור.
וכשעמדה הפוזמקנית מלפני השולחן העריה והירהרה בלבהּ:
יטיל הוא פרוטותיו שלו, ואני, שמעשה-ידי לפרנסת-הבית, פטורה.
ויהי החורף, ויהי אביב – ערב שבועות. הביאו המלמד ואשתו הפוזמקנית את המפתח הגדול של הארגז, פתחוּ וסילקוּ את המנעול, הרימו את הכיסוּי – והארגז ריק, אין בו פרוטה!
רתחה הפוזמקנית, תפסה לבעלה המלמד בזקנו וצרחה:
רמאי היכן פרוטותיך?
רתח המלמד, חזר ותפס לה בקפלוטה וצרח:
מכשפה, הכין פרוטותיך?
והיו מתנגחים והולכים עד שהיטיחו בארגז ונפלו לתוכו והכיסוי סגר עליהם.
וביתו של המלמד – ברחוב בית-הכנסת, ופתחוֹ של הבית פתוח, כמנהג חלם בימות-הקיץ, ומפתן אין לו לפתח. והארגז הגדול מתחילת ברייתו ארבעה אופנים קטנים לו מארבע רוחותיו להזיזו ממקומו לעת הצורך. ומחמת שהמלמד ואשתו הפוזמקנית היו מתכתשים והולכים בתוֹכוֹ, ניתק הארז ממקומו והתחיל נוסע והולך מן הקיר עד לפתח הפתוח, משם לחצר, מן החצר לאורך הרחוב עד בית-הכנסת, ולסוף נכנס לבית-הכנסת.
ראו החלמאים ארגז גדול נוסע והולך מאליו, נבהלו מאד ויראו לנגוע בו ביד או ברגל, פן יפרוץ בהם פרץ. וכשנכנס הארגז לבית-הכנסת והוא כוּלוֹ זיע וזיזה, ניעה ונידה – נפלה עליהם אימה ופחד.
באו הרב והדיין וכל שאר שרי-התורה שבחלם והשביעו את השמש,
שימסור נפשו על קידוש-השם ויפתח את הארגז. קיבּל עליו השמש, ירד וטבל במקווה כשירה, עלה ולבש תכריכים ונתעטף טלית וקידש שׁם שמים ברבים ופתח את הארגז:
המלמד ואשתו הפוּזמקנית, זה תפוס בקפלוטהּ של זו, וזו תפוסה בזקנו של זה...
ואף-על-פי שערב שבועות היה אותו היום, והכל היו טרודים בהכנה ליום-טוב, מכל –מקום נכנסו הפרנסים לישיבה מיד, צירפו אליהם את הרב ואת הדיין וכל שאר שרי-התורה שבעיר ותיקנו:
א. ארגז של נדוניה אל יעשו לו אופנים;
ב. פתח טעוּן מפתן;
ג, מלמד אל ידור ברחוב בית-הכנסת;
ד. מלמד זקן, שיש לו אשה זקנה פוּזמקנית, אל יהא להוּט אחרי סופגניות של שבועות.
ולזיכרון כתבו את התקנות בפנקס לשעה ולדורות עד בּיאת הגואל במהרה בימינו, אמן!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.