מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
בס"ד, ערש"ק פר' כי תצא תשפ"א. לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
בשבוע שעבר סיפרתי על ביקורי בארה"ק והנסיעה לבקר אברך יקר ב'איתנים' והבטחתי לספר השבוע את רשמיי מהביקור שם, הבטחתי ואקיימה.
כאשר הגעתי לשער המקום, נדרשתי להציג תעודה מזהה ותו ירוק, ולהמתין עד שיבדקו ויבררו את המסמכים וכו', חשבתי לעצמי, כאן בארץ יש 'תו ירוק' ו'תו שמח' אך בדרך כלל זה לא הולך ביחד, ראשית, לא כל מי שכיסיו מלאים בירוקים הוא איש שמח, לפעמים ההיפך הוא הנכון, ושנית: כל האנשים המשתייכים לכת / דת ה'ירוקים' שאיכות הסביבה ושאר ירקות בגרונם, הם אנשים ממורמרים מבפנים וחמוצים מבחוץ, הרי ש'ירוק' ו'שמח' זה לא שידוך.
תוך כדי המתנה סיפרתי לר' לייזר המלווה שנהג לי והביא אותי הנה, כי בעבר הייתי מבקר לפעמים בבתי כלא ובתי אשפוז לשמח את השוהים בהם בדברי חיזוק ובדחנות, והיו לי 2 סיפורים שהייתי מתחיל בהם, שתמיד סברתי שאין קשר ישיר בין השנים, וכעת התברר לי הקשר ביניהם.
הסיפור הראשון שהייתי מספר:
אורח דגול הגיע לבקר בבית משוגעים, והמנהל ליווה אותו לסיור במקום, בעודו פוסע לאורך הפרוזדור הטה אוזן לכיוון החדרים והאזין לשיג והשיח של המאושפזים, ליד אחד החדרים שמע קול של גבר מתאנח וגונח 'אוי רבקה'לה רבקה'לה'.
שאל האורח את מלווהו, מה פשר האנחות? ענה המנהל: זה יהודי מבוגר שלפני עשרות שנים הציעו לו שידוך, עלמה בשם רבקה'לה והוא מאוד רצה את השידוך אך היא דחתה אותו ובעקבות כך נכנס למשבר ותמיד זועק אוי רבקה'לה רבקה'לה.
האורח נענע בראשו כמבין והמשיך הלאה, בסוף הפרוזדור הוא שומע קול גברי בוקע מחדר: אוי רבקה'לה רבקה'לה.
שואל האורח: מה זה? עוד אחד מאוכזב שידוך שלה? עונה המנהל: ממש לא, זה האחד שכן התחתן איתה.
הסיפור השני שהייתי מספר:
ראש הממשלה הגיע לבקר בבית משוגעים ונכנס לחדרים לשוחח עם המאושפזים לראות צרכיהם וכו', באחד החדרים פגש במאושפז שהיה נראה בסדר, ודיבר לענין, ראה"מ התחיל לדבר איתו ונוכח שהאיש חכם נבון ומשכיל, מבין בכלכלה, מתמצא בנבכי הפוליטיקה ועונה לענין על כל שאלה. ראה"מ חשב לעצמו לברר אח"כ למה האיש מאושפז כאן?
לפני שעזב את החדר שואל המאושפז את ראה"מ: מי אדוני? עונה לו: אני ראש הממשלה! מגיב לו המאושפז: אתה בצרות אדוני, גם אצלי זה התחיל ככה.
לכאורה אין קשר דומה בין 2 הסיפורים מלבד ששניהם אירעו בבית משוגעים, אך בימים אלו, כאשר אנו רואים את שיחו ושיגו של מאן דמיתקריא ראש הממשלה, מתברר ששני הסיפורים דומים ברעיונם. דהיינו: שניהם צועקים אני ראש הממשלה ושניהם אכן צריכים להיות מאושפזים.
הבדחן בחתונתי הר' יעקב צוקר זצ"ל היה מספר כי ראה"מ שמע ממישהו שיש בבית משוגעים מאושפז שדומה לו, ממש כפיל שלו, החליט ראה"מ ללכת לבקרו, הסתגר איתו בחדר ודיברו ביניהם בדיסקרטיות, לקראת היציאה התחילו שניהם לריב ביניהם, זה אומר אני ראה"מ וזה אומר לא כן, אני ראה"מ, בסוף נכנסו המאבטחים והוציאו אחד מהם ועד היום לא יודעים מי יצא ומי נשאר.
ר' יעקב ר' יעקב, מי יגלה עפר מבין עיניך, ממש דברי נבואה נבאת.
תכלית, בסוף נכנסנו לאיתנים ונעלו אותנו בחדר עם האברך ששמח מאוד והתרגש על הביקור וסיפר על הרהורי תשובה שיש לו וביקש שאגיד לו דברי חיזוק, שיש לו עדיין סיכוי בחיים, ושאסביר לו מדוע לא בא בן ישי בדורות הקודמים הנאצלים ומה זכה דורנו שנקרא דור הגאולה?
שמחתי בשאלתו, וסיפרתי לו כי ממש בימים אלו חשבתי על רעיון שיכול ליישב את שאלתו.
וכה אמרתי לו: יש בגמ' ב' דעות: האחד 'אין ישראל נגאלין אלא בתשובה', השני: 'אם אין שבים בתשובה מביא עליהם מלך רשע כהמן ושבים בעל כרחם', ויש לבאר מה המחלוקת? שניהם מודים שצריך תשובה השאלה רק איך זה קורה?.
עוד אמרו חז"ל כי יש ויכוח בין הקב"ה לכנסת ישראל מי צריך להתחיל, הקב"ה אומר 'שובו אלי ואשובה אליכם', זאת אומרת: אתם התרחקתם ואני התרחקתי בעקבותיכם שהרי 'אם תעזבני יום יומיים אעזבך', ולכן עליכם לעשות הצעד הראשון וככל שתתקרבו אתקרב כנגד.
אך כנסת ישראל אומרת לקודשא בריך הוא: 'השיבנו ה' אליך ונשובה', דהיינו: אתה תתחיל ואנו נבוא בעקבותיך.
הגמ' אינה מכריעה בויכוח, מה יהיה בסוף, אם כל אחד מתבצר בטענתו ועמדותיו?
עצרתי קמעה שיחשוב ויקלוט הענין ואמרתי לו מה שנתחדש לי, שנותן אור אחר לכל הענין.
חז"ל אמרו: מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, הקב"ה מתנהג עם כל דור כמו שהם מתנהגים בעצמם, ולכן, בעבר היה נהוג שכאשר בן יצא לתרבות רעה היו מסלקים אותו ויושבים עליו שבעה ומוחקים אותו מהמשפחה, ואם רצה לחזור היה צריך להשתטח ארצה ולהתחנן על נפשו ולהבטיח שלא עוד וכולי האי ואולי קיבלוהו בקושי ובחשדנות מי יודע מה הוא מתכנן.
ממילא, כפי שנהגנו אנו, גם מן השמים היתה כך ההנהגה אלינו, שאם חטאנו והתרחקנו, אמר הקב"ה 'שובו אלי ואשובה אליכם'.
אבל כיום נשתנתה ההנהגה בעולמנו, ילד שסר מן הדרך והלך עקלקלות אין המשפחה נוטשת אותו אלא מרעיפה עליו אהבה עוד יותר ומחבקת אותו ומכריזים באזניו ללא הרף כי בן נשאר בן ואבא נשאר אבא.
ממילא גם בשמים נשתנתה ההנהגה בהתאם וכיון שכאן בעוה"ז נוהגים ברחמים ומקרבים המתרחק, יכולים אנו לומר לקב"ה 'השיבנו ה' אליך ונשובה' תנהג עמנו כמו שאנו נוהגים עם בנינו ובאמת אין כלל ויכוח בין הקב"ה לבין ישראל, רק תלוי איך אנו מתנהגים על ילדינו כך מתנהגים אלינו.
לפי"ז גם מתורץ המחלוקת תשובה או מלך אכזר, שתשובה היא כורח המציאות קודם הגאולה, רק שתלוי בנו איך זה יקרה, אם אנו מקבלים את ילדינו באהבה כמות שהם נזכה לתשובה באהבה ובהבנה, אם אם נתנהג עם צאצאינו כאכזרים, גם אנו נחזור בסוף ע"י מלך אכזר.
לכן, דורנו זכה להיות דור הגאולה, כי שינינו ההנהגה לאופן שהקב"ה יבוא לקראתנו ויקרבנו אליו באהבה.
אחרי שיחה זו סיפרתי לו כמה סיפורים על מצוה קטנה ששימשה כשמירה (כסיפור הידוע של החייל שהקפיד על לבישת הנעלים כסדר בהלכה ובזכותה ניצל ממות בטוח) והצעתי לו כשמירה, שילבש ד' כנפות ששקולה כתרי"ג מצוות, ענה האברך 'חבל שלא הבאת איתך ציצית עבורי', ר' לייזר שליווה אותי לא חשב לרגע, נתן משיכה מתחת לחולצתו ושלף החוצה את הטלית קטן שלו והגיש לו אותה.
האיש לקח את זה בדמעות ובירך על מצות ציצית ולבשה ונישקה בחום.
השבוע התקשרתי אליו בפייס טיים ושמעתי ממנו כי מצבו משתפר והועבר למחלקה מתקדמת ותוך כדי הוא מרים את הכנפות ומנשקם לעיני ואומר לי: שלא תחשוב שהורדתי את זה לרגע.
אשריכם ישראל, אשריך ר' לייזר ואשרי הדור שיזכה בקרוב לגאולה מתוך רחמים וחסדים גדולים.
נ.ב. מי שעוקב בגליון 'מעדני הפרשה' יבחין שלאחרונה התחלתי לשלב פסוקים ורמזי חז"ל ע"פ הטעמים שלהם. מה העיר אותי לכך? סיפור מענין שאירע לי לא מזמן הצית בי את הניצוץ הזה, אך כדי לשמוע אותו עליכם לעיין בגליון בעמוד ב', שוה לכם.
בברכת שבת שלום וחודש מבורך:
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.