שלום וברכה מורי ורבותי!
ונכנסנו לתוך ימי החופש,
לימי "בין הזמנים".
שימו לב טוב!
הילדים שלנו חזרו מהישיבות הקדושות,
חזרו מבתי הספר,
הם משוועים למעט חופש.
לא שזה לא היה להם כל כך עד היום,
אבל יש להם את זה עכשיו בצורה רשמית, טובה ואחראית.
האם אנחנו צריכים להרוס את זה, חלילה?
האם אנחנו צריכים לנזוף בהם או לסנוט בהם ולומר:
"מדוע אתם יושבים סתם בטלים או יוצאים לטיולים?".
חלילה וחס!
ההיפך הוא הנכון!
היה אומר הרב שך זצ"ל, שאם מייסדי הישיבות החליטו לקיים את ימי "בין הזמנים",
אין לנו את הזכות לומר שהימים הללו הולכים לבטלה.
אבל!
כולנו הרי רוצים שהבנים שלנו ישמרו על המסגרת,
כולנו הרי רוצים שהם לא ידרדרו,
וכולנו רוצים שגם בימי "בין הזמנים" הם יעשו את הטוב ביותר למען נפשם, גופם, רוחם ונשמתם.
מה אנחנו עושים בכזה מצב?
האם אנחנו מעירים הערות?
האם אנחנו שולחים אותם ללמוד?
האם אנחנו אומרים להם:
"נו, חבל על הזמן! צא לבית המדרש"?
ממש לא!
כי זה בדיוק מה שלא מחנך ילד!
אנחנו מחזקים אותם,
מתפעלים מהם,
מספרים עד כמה אנחנו שמחים ומאושרים שהילד המדהים והצדיק שלנו חזר מהישיבה הקדושה,
מכינים ארוחת צהרים טובה,
כל ארוחה בבית הופכת להיות חגיגה לצידו של הבן תורה המושלם והמדהים הזה,
אבל!
כאשר הוא, בלי כוונה, עבר ליד הגמרא הקדושה ופתח אפילו את הכריכה,
אנחנו פוצחים בריקוד ובאושר ומודים בקול גדול לריבון העולמים על הזכות הגדולה לקבל ילד כזה שקדן ומתמיד.
על ידי המחמאות הללו,
על ידי האהבה שנרעיף,
על ידי שנראה לילד עד כמה אנחנו הופכים להיות מאושרים יותר בלימוד התורה שלו,
הוא, מיוזמתו, יבחר בטוב וירצה ללמוד יותר, גם בימים כאלה,
ירצה להזין את נפשו ברוחניות גם בתקופה שכזו.
ואנחנו נרווה מכך אך ורק נחת.
מתוך לחץ,
מתוך אהבת יתר,
לא מבצעים "פשעים", ודוחפים את הילדים אל מחוץ לבית המדרש.
ההיפך הוא הנכון!
דווקא מתוך אהבה,
דווקא מתוך שלווה,
דווקא מתוך פאר והדר,
בהם אנחנו מפארים ומהדרים את בנינו על השעות הבודדות בהם הם פתחו ספר,
נגרום להם לרצות לעשות זאת, ולעשות זאת מתוך אהבה.
בהצלחה רבה לכולנו,
וברוכים תהיו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.