בדורות הקודמים השמחה היתה אמיתית

מאת הרב ישראל אהרן קלצקין

בס"ד, לידידי ומכרי קוראי 'מעדני הפרשה' הע"י, ערב פורים תשפ"א.

בדורות הקודמים השמחה היתה אמיתית, היה הרבה פחות במה לשמוח, וכששמחו, שמחו באמת.

משלוח מנות לא היה לצאת ידי חובה, אלא לקיים את ה'איש לרעהו' וכנפסק להלכה שהמטרה היא להרבות אחוה, לעומת כיום שהכל בלחץ, מניחים המשלוח מנות ליד הדלת וממהרים לכתובת הבאה.

אגב, עצה טובה מאיש חכם ומומחה בתחום יעוץ אישי ה"ה הרב יואל רוזנברג שליט"א: תקדיש כמה דקות ותכין משלוח מנות קטן ואישי לאשתך עם מכתב שמביע את הערכתך אליה, צרף מזכרת אישית קטנה וקיימת מצוות הרבות אחווה, וגם תרוויח המון לעצמך, תנסו ותודו לי.

אם זמנך מאפשר לך, תכין גם לכל אחד מהילדים כנ"ל ותרויח קשר בריא ומפתיע.

אמרו חז"ל: 'אין שמחה אלא בבשר ויין' בדורות עברו ישבו ליד שולחן הסעודה בשבתות וחגים עם קצת אלקוהול דהוי וחתיכת פולקע (ירך תרנגול), לא דרשו הרבה והודיו וייחדו לה' גם עם המעט שהסתפקו בו והשמחה הרקיעה שחקים, עד כדי כך, שיכלת להרגיש שהאלכוהול והפולקע מצטרפים להודיה והיחוד לו יתברך.

ומצאתי לזה רמז בזמירות ליל ש"ק שמתאים לפורים: 'על כל אהודך, כל פה תיחדך' ובהלצה פורימית אפשר לקרא לזה גם כך: אלכוהול אהודך, פולקע תייחדך', ואם תכנסו לגליון, הווארט הראשון הוא פורים תורה בענין האלקוהול בפורים והברכה אחרונה שצריך לברך על זה.

לפני שנתיים כתבתי את הפלפול דלקמן אשר הייתי אומר בצעירותי, ולמרות שעל כגון דא אמרו חז"ל 'אין משיבין על הדרוש', אבל קיבלתי תגובות ותוספות למאמר, על כן אביאנו שוב בצורה מתוקנת.

ת"ר המן בן המדתא האגגי צורר היהודים, לא הוי ליה לא בטן ולא ידים ולא רגלים, ולא כל שאר אברים שבגוף, כי אם ראש בלבד, 'שכל המיצר לישראל נעשה ראש', דיקא נמי, דכתיב 'אבל וחפוי ראש', ראש ולא שאר איברים.

וכולהו איבוד איברים רמיזי באורייתא, 'יד' לא הוי ליה, דהא 'עבד אין לו יד' והמן עבדא דמרדכי הוה.

'רגל' דהא 'שקר אין לו רגלים' והמן אלוף שקרני דעלמא הוי.

'בטן' שנאמר 'בטן רשעים תחסר'

אחיכו עליה רבנן בבי מדרשא: וכי ראש בלבד אפשר ליה למחיי? אמר להו ר' נעילאי: אין, שנאמר: 'אתה הבדלת אנוש מראש' (פי' הארטסקול: ולא מוזכר שמת, משמע שנשאר בחיים).

תנא: כל הרואהו מצווח ואומר: ברוך משנה הבריות, והיינו דכתיב 'כשבת', שלא ישב ממש, כי לא היה לו ירכיים, אלא עשה עצמו כיושב.

מיתבי: והא כתיב 'ויבא המן' מאי לאו, דקאתי ברגליו? לא, דמתגלגל ואתי ככדור, ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר 'והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש' ואמר רב כדוראי מלמד שהיה כל אחד דוחפו ברגליו ככדור המתגלגל וצועק 'חה-פוי', חה ממראהו ופוי מפני ריחו.

(ובתוס' הקשו: וראיה לדבר אין? והלא כתיב: 'והמן נבעט' מלמד שכל אחד היה מבעט בו ככדור?, ותירצו, שבאמת זהו ראיה גמורה, רק כיון שיש מצות 'זכר' במחיית עמלק, נקטה הגמ' בלשון 'זכר לדבר')

מיתבי: והא כתיב 'ויעש העץ', מאי לאו דעשה בידיו? לא דעשה ע"י שליח! והא אין שליח לדבר עבירה? כיון דבאמת לעצמו הכין שנא' 'אשר הכין לו' ודרשו רבותינו 'לו הכין', ותלוהו להמן בעצמו על אותו העץ ונתקיים מצוות מחיית עמלק, שליח לדבר מצוה הוי.

מיתבי: והא כתיב 'ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן' מאי לאו דהניח לו באצבעו?, לא, דתלה לו על חוטמו.

שאל רב חוטמאי: וכי אף וחוטם היו לו להמן? והא כתיב 'אף לא הביאה אסתר אל המשתה כי אם אותי' משמע דלא היה לו אף. וכי תימא דשאיל חוטם מחבריה, והא אין אדם חוטם ולא לו?

אלא אמר רב פילאי: חוטם גדול היה לו להמן, אמתיים וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו, ופושט טלפיים לכל צד ובו היה עושה כל צרכיו והיה כמעין המתגבר, וחוטם זה היה מתברג, ברצותו מלביש וברצותו פושט, ובו עשה העץ, ועליו הניח הטבעת.

ובדבר שחטא בו לקה, ותלוהו על העץ בקצה אפו, שנאמר 'כי רגע ברצונו חיים באפו' ואומר 'אם באפו יבוא באפו יצא'.

ועל זה נאמר: כל ליצנותא אסירי חוץ מליצנותא דע"ז שהרי המן עשה עצמו עבודה זרה

כן יאבדו כל אויביך ה'.

שבת שלום ומבורך וחג פורים כשר ושמח

ישראל אהרן קלצקין