לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
אחי
ורעיי, בדרך כלל, אחרי מאמרים מעין זה שכתבתי בשבוע שעבר, אני מקבל תגובות
מהקוראים במגוון רחב, יש קוראים שכותבים תודה על החיזוק שבדברים, יש ששואלים מהיכן
שואבים כח לעבור גלים כאלו ולהמשיך את החיים ועוד לצאת מחוזק מזה, ויש טוענים שעלי
לשכוח מזה ועוד כהנה.
בשבוע
שעבר קיבלתי לראשונה אימייל מסוג שונה, אחד הקוראים בשם דש"מ כתב לי כי הוא קיצוני
בדעותיו נגד הציונים וכו' אך הוא נהנה מסגנון הכתיבה שלי, אך בנוגע למערכה שהתנהלה
נגדי קשה לו לנקוט צד, כי מרוב שהוא נהנה מהמאמרים בכלל ומתוכן הגליונות והחידושי
תורה בפרט, הוא לא מסוגל להאמין לסיקריקים שכל דבריהם נגדי אמת.
אך
מכיון שבמאמר נכתבו פרטים מדוייקים הוא החליט להעביר את מאמרי אל מי שהיה מעורב
במערכה וביקש את תגובתם.
הוגן,
ובאנגלית אומרים Fair enough.
תגובתם
לא התמהמה, ובקצרה: אני עובד ע"פ שיטת 'הקוזק הנגזל', אני התוקף, אני האכזר,
אני שלחתי להכות את אותו תולש מכות רצח וכו'.
שואל
הכותב הנ"ל: כעומד מן הצד, איך אני אמור לשפוט מה האמת?
עניתי
לו, וחשוב לי להביא את זה לכאן, למרות שאנו עומדים בתשעת הימים, כדי לגרש מדעתינו ולהתרחק
מאנשי ה'שנאת חינם' שבדורנו הרחק כמטחוי קשת, בחינת אם השמאל ואימינה ואם הימין
ואשמאילה.
ראשית:
הם אינם מכחישים כי הנ"ל קיבל את המכות לאחר שבמשך חודשים רבים תלש את המודעות
וירד לחיי ולפרנסתי, וכבר קבעו חז"ל סנהדרין פא 'היורד לפרנסת חבירו כאילו בא
על אשת חבירו', נו, שוו בנפשכם איזה מכות יכו הסיקריקים במי שנכשל במחצית השניה של
המאמר (במקרה שהנכשל הוא לא 'אחד משלהם' כמובן).
כאשר
התחילה המערכה שאלתי ד' גדולי ישראל איך להתייחס אליהם, ושלושתם נתנבאו בלשון זהה,
'רק בשפה שהם מבינים: מכות', שנים מתוכם כבר בעלמא דקשוט, והשלישי לא אנקוט בשמו
כי הוא ישיש ואיני רוצה שיציקו לו, והרביעי, הם כבר הציקו לו ועל כן אוכל לנקוט
בשמו: ה"ה הגה"צ מנהריה שליט"א, שכאשר חזרתי אליו בשנית להתייעץ
איתו, אמר לי בלשון הגמ' 'דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין הבריות', והבנתי כי הוא
כבר ספג מהם טרור.
אך מה
לעשות, ואני אינני בנוי מחומר שיכול להרביץ ולהקניט ולא שעיתי לקול גדולי ישראל מתחילה
ושילמתי את המחיר.
וזה
מזכיר לי את הסיפור על אדם כפרי שביקר לראשונה בעיר הגדולה ופסע להנאתו על פסי הרכבת
וכאשר הגיחה מאחוריו בקול רעש גדול רכבת הקיטור המוציאה אדים רבים וקיטון ענן, לא
שת ליבו לזה והרכבת לא הספיקה לבלום לגמרי ופגעה ברגליו והובהל לבית חולים, שם שכב
במכאוביו במשך 6 חודשים עם תחבושות וגבסים ברגליו, לאחר טיפולי פיזיוטרפיה רבים
סוף סוף קיבל מקלות קביים והתחיל לדדות במסדרון בית החולים, כאשר הגיע למטבחון
וראה את הדוד מים שמוציא אדים, תפס את מקלו והיכה בדוד בכל הכח באומרו: את אלו
צריך לשבור בעודם קטנים, אחרת הם גדלים והורגים אנשים ברחובות...
אז
לצערי לא היה לי את הפריבילגיה להכות את אותו ברנש, לא נולדתי במזל מאדים, אינני
יכול להיות מוהל ולא שוחט, ואפי' זבוב קשה לי להכות.
מי כן
היכה אותו? הדברים ידועים, אחד מלקוחותיי, איש קרטה לשעבר, שהזמין אצלי מודעת
פרסום וראה אותו תולש את פרסומו והג'ננה עלתה לו לראש, הזהיר אותו להפסיק, וכאשר
המשיך לתלוש קרע לו את הפרצוף, ולמי שקשה לו להאמין שעל דבר כזה נותנים מכות,
שיזכור כי בארץ כבר ירו על ויכוח על מקום חניה ועל ריב על כסא נוח על חוף הים
כידוע.
עד כאן
פני הדברים מבחינתי.
אך
ידידי ר' דש"מ עדיין תוהה למי להאמין?
עניתי
לו בסיפור אמיתי כדלהלן: חתני ר' ליפא שיחיה מצא חניה בוייט סטריט שבקצה
ויליאמסבורג ועדיין ישב ברכבו, כאשר בריון שחור נקש על חלונו ושאל אותו בנימה
חוצפתית למה הוא לא יוצא מהחניה? חתני ענה לו שזה עתה הגיע והכביש לא שייך לך.
לשחור
זה היה מספיק, פתח את חרצובות לשונו כפי שחונך מעודו, ולא הסתפק בזה, אלא שגם הרים
את אגרופו וריסק את פרצופו במספר זאבטות עד זוב דם ונכנס לרכבו והסתלק, חתני הספיק
לרשום את מספר הרכב וקרא להצלה שטיפלו בו ולשומרים שירדפו אחרי המכה, חתני התפנה
לבית החולים לתחבושת ולבדיקות לוודא שאיברי הפנים הפנימיים לא ניזוקו, ולאחר מכן
ניגש למשטרה להגיש תלונה. המשטרה לא עשתה דבר, אך כאשר 'השומרים' לחצו היכן
שיודעים ללחוץ נלכד המכה, חתני נקרא לבוא לזהות את המכה, וכך הלך תהליך הזיהוי: הביאו
10 אנשים (כנראה מהכלא), שכולם דומים לו בפנים קצת ובעיקר בצבע הפנים, מחיצה הסתירה
את כל גופם, רק הפנים בלטו מעל, וכך הוא נדרש להראות מי מהם היכהו, כאשר החווה מיד
באצבעו על המכה נשאל שוב ושוב אם הוא בטוח? ורק כאשר טען שוב ושוב שהוא מזהה
בודאות נתקבלה הדרישה לעימות מול המכה.
חז"ל
אמנם קבעו כי 'אין החי יכול להכחיש את החי', אך כנראה השחורים לא למדו את מסכת
ברכות והגוי טען לעומת חתני מבלי להניד עפעף: אתה הכית אותי ואני רק התגוננתי...
חתני לא האמין למשמע אוזניו וביקש מהקצין שידפיס בבקשה את דו"ח קורות החיים
של שניהם, הקצין עיין בהם, והדברים היו ברורים: הגוי הזה כבר ישב פעמיים על תקיפה,
מתגורר באזור של תוקפים, אין לו עבודה קבועה, הופרד ע"י המחלקה הסוציאלית ממשפחתו
עקב אלימות כבידה כלפיהם, ועוד שלל מעשים טובים.
לעומתו,
הדו"ח של חתני היה חלק, בעל ואבא ללא תלונות, הדו"ח היחיד נגדו הוא
דו"ח חניה שגם הוא שולם כחוק ובזמן.
הקצין
שאל האם לדעתו זה היה על רקע גזעני? כי הרי הריב התחיל עקב חניה.
מהיכן
אדע? שאל חתני. ענה הקצין: האם הגוי בתוך בליל צעקותיו גם אמר מילות גזעניות, כמו
ג'יד וכדומה?
חתני
ענה כי את הקללות הוא פלט תוך כדי שחבט באגרופיו בפרצופו והדבר היחיד ששמע בבירור זה
צפצופים באוזן וצעקות הצילו של עצמו.
הקצין קבע
כי זה אחד מול אחד, אין עדים והשחור שוחרר.
סיימתי
לידידי ר' דש"מ: תסתכל על דו"ח קורות החיים שלי, ועל העומדים מולי,
שקורותיהם ידועים לכל: טרור לכל מי שאינו הולך כרצונם, חוסמי כבישים ומבעירי
צמיגים, יורקים על נשים ומתיזי אקונומיקה על בגדים, מודעות ופאשקוילים נגד גדולי
ישראל בלי לחשוב פעמיים, כולם רווקים גרושים מטורללים במקרה הטוב ומסורבי גט
במקרים הפחות טובים.
אז אם כעת
אתה עדיין שואל למי להאמין, אתן לך את פרטי הקצין שחתני נתקל בו בסיפורו העגום.
בברכת
שבת שלום ומבורך:
ישראל
אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.