דבר תורה לפרשת שמות

מאת: יהודי פשוט

ברשות אדוני בעל האכסניא לתורה הגאון המשפיע הדגול מוהר''ח שאולזאהן שליט''א

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו..

זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות. כדאיתא בבראשית רבה פ"ג ויהי אור נגד ס' שמות כו'. וכן בהרבה מקומות. והרמב"ן סוף הספר קראו ספר הגאולה. זולת רבינו בעל הלכות גדולות בסוף ספרו הקדוש יקראהו ספר שני דקחשיב חמשה חומשי תורה. ספר בראשית. וחומש שני. וספר כהנים. וחומש הפקודים. ומשנה תורה. ושותא דמרן זצ"ל ניתן ללמדנו בינה. שלא בחנם שינה השם בזה הספר. והיה לרבינו לקרוא כולם במספר חומש שני ושלישי וכו'. או חומש שמות. או על הענין המסוים שבו כמו יציאת מצרים או מתן תורה. כמו שקורא ספר במדבר. ספר הפקודים וכמו שכתבתי במקומו הטעם. אלא בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה כי הוא חלק שני מזה הספר. היינו בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. פירוש תכלית העולם בכלל. הוא שיהא אומה אחת חלק ה' עמו. וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו ראוים להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם.. (מהקדמת העמק דבר לספר שמות) 

ובמדרש רבה יתן טעם להשנות ואלה שמות בני ישראל וגו' על ואלה שמות בני ישראל שנאמר כבר בפרשת ויגש: כי על שם גאולת ישראל נזכרו שוב כאן בתחילת סיפור השיעבוד כי בשמותם נכללו לשונותיו- ראובן שנאמר "ראה ראיתי את עני עמי" - שמעון על שם "וישמע אלהים את נאקתם" - לוי על שם שנתחבר (נתלוה) הקדוש ברוך הוא לצרתם מתוך הסנה לקים מה שנאמר  "עמו אנכי בצרה" - יהודה על שם שהודו להקדוש ברוך הוא - יששכר שנתן להם הקדוש ברוך הוא שכר שעבודם ביזת מצרים וביזת הים לקים מה שנאמר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - זבולון על שם שהשכין הקדוש ברוך הוא שכינתו בקרבם שנאמר  "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ואין זבולון אלא בית המקדש שנאמר "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים" - ובנימין על שם  "ימינך ה' נאדרי בכח" - דן על שם "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - נפתלי על שם תורה ומצוות שנתן להם הקדוש ברוך הוא שכתוב בהם "ומתוקים מדבש ונופת צופים" - גד על שם המן שהאכילם הקדוש ברוך הוא שהוא "כזרע גד" - גד על שם המן שהאכילם הקדוש ברוך הוא שהוא "כזרע גד" - אשר על שם שהיו מאשרין אותן כל שומעי גאולתן וגדולתן דכתיב "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות" - יוסף על שם שעתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף ולגאול את ישראל ממלכות הרשעה כשם שגאל אותם ממצרים דכתיב "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו וגו'. // תמצית דברי המדרש אלה והדברים שלפניו הם בדברי שלמה במשלי: "מוסר יהוה בני אל תמאס ואל תקץ בתוכחתו כי את אשר יאהב יהוה יוכיח וכאב את בן ירצה.." כי במחשבה העליונה הייתה גאולת ישראל בגאולת הגוף והנפש תכלית שיעבודם ולשונותיו נרמזים כבר בתחילת עניינו. והוא מוסר גדול ועמוק. ובפי אבא ע''ה היה שגור הפסוק: "והסרתי את כפי וראית את אחרי ופני לא יראו*. כי פעלו ית''ש במאורעות חיינו מתגלה לעיני בשר רק לאחר זמן, בבחינת וראית את אחורי.. אבל עצם חשכת הצרה הוא הסתר הפנים בבחינת ופני לא יראו.. ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום: "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות.." ומפרש רש''י שם "להגיד בבקר חסדך" - בעת הגאולה, "ואמונתך בלילות" - ובעוד צרת הגלות להאמין בך שתשמור הבטחתך.. // וחביבים הם דברי המלבי''ם שם וזה לשונו: "להגיד" רק כבר התבאר שההנהגה הטבעיית נקראת בשם אמונה, כי על שמירת חקי הטבע הבטיח בעת בריאת העולם ויסד חקי הטבע חק ולא יעבור שלא ימושו החקים האלה כל ימי עולם, אבל ההנהגה הפלאית נקראת בשם חסד, כי ע"ז לא התחייב, והמשורר יציין גילוי שני הנהגות אלה עם היום והלילה, שכמו שהלילה הוא ציון העת שבו ינוחו החיים והברואים מפעולותיהם, כן יניח ה' מפעולותיו עת הטבע תנהוג ההנהגה, וכמו שהבוקר הוא ציון התעוררות הנבראים אל פעולות ותנועות חדשות, ובו יחדש ה' מעשה בראשית, כן יציין העת שיעשה ה' פעולות חדשות ע"י ההנהגה ההשגחית, וע"כ יאמר במליצה "להגיד בבקר חסדך", שהוא עת יתגלה ה' בהנהגתו ההשגחיית ויאיר לעולם בחסדו שהוא נפלאותיו וחסדיו, "ואמונתך" בלילות" עת יעורב אור ההשגחיי והנסיי, בכ"ז תשאר אמונתו, שכל מעשי בראשית ישמרו חקיהם ויעמדו על טבעם ושלימותם כפי מה שהטביע אותם בששת ימי הבריאה: // ובביאור דברי המדרש ברמזי הגאולה גם יובנו דברי המדרש שהביא רש''י בפירושו לפסוק זה - "ואלה שמות בני ישראל" - אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים - שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר וגו'.. כי לשונות הגאולה הכלולים בשמות הבאים מצרימה יזהירו בחשכת לילות השיעבוד ואורם קטן אך התמידי להזכיר את אור יום הגאולה המובטחת שתבוא. // וכן אמר בסה''ק שפת אמת: על המדרש רבה שפתח לפרשה זו בפסוק ממשלי: חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר.. בא לתת טעם גלות מצרים שנגזר על אבותינו. בתחילת שורש בנ"י. שהי' זה לטובה והכנה לכל הגליות. ופי' שמות בנ"י הבאים לשון הוה כי השמות הללו הם הכוחות המסייעין לבנ"י בכל זמן ועת צרה. וכמו שמרמז במד' ע"ש גאולתן נקראו כו'. ובזוה"ק מבואר בהדיא ע"ש. ואם הי' התחלת הגלו' בזמן אחר. לא היו ראוין להמשיך עמהם כוחות הקדושים הללו. לכן סיבב הש"י להיות הגלות מצרים בשורש בנ"י. וממילא נשאר הבטחה זו בכל עת צרה כמ"ש אהי' בצרה זו אשר אהי' כו'. פי' שע"י צרה זו נמשך להיות עמהם בכל הצרות. וז"ש הבאים ישרש יעקב כו' שהי' זה הכנה ושורש כנ"ל: // ועוד אמר בשפ''א על דברי רש''י : חזר ומנאם להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים המוציא במספר כו' בשם יקרא. ומה ענינו לכאן. והפשוט הוא לאשר ירדו לגלות. בא הכתוב להגיד כי לא הי' ע"י שנאה ח"ו. רק מאהבה כמ"ש במד' ואוהבו שחרו מוסר כו'. וזה להודיע חיבתן כו'. אבל עיקר אמיתיות הענין הוא ע"פ ד' המדרש שמותן על שם הגאולה כו' ופי' אמו"ז ז"ל שהארות הראויות לגאולה הלכו מיד עמהם כמ"ש הקב"ה בורא רפואה קודם למכה כו'. וזה עצמו ענין השמות דכתיב לכולם בשם יקרא. כי כל כוכב ומלאך שנברא על דבר מיוחד לעשות שליחות הבורא ית' בעולם לכן נקבע בו מקודם שם עליון שמצד זה תתדבק הפעולה בכח עליון כדאיתא בגמ' ע"פ ויקרא לאור יום קרי' רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא. לחשוכא אמצותא דלילה כו'. פי' קריאה לשון חיבה ודביקות כמו וקרא זא"ז כו'. וז"ש לכולם בשם יקרא שהוא התדבקות כל צבא מרום בשמא דכליל כל שמהן. והוא שם כבוד מלכותו ית'. ומצד שיש לכל פרט חלק מיוחד נמצא עי"ז מונה מספר לכולם. וכמו כן ממש באיש הישראלי שיש לכל א' שם מיוחד שצריך לתקנו. ובוודאי כשגומר מעשיו לטובה נשלם בזה שמו. ואותן השמות שהם כוחות הנפשות הם עצמם מסייעין לאדם להוציא לאור תיקונו. והיינו דכתיב ואלה שמות בנ"י הבאים. כלומר שלא יעלה עה"ד ח"ו כי הגלות וכן כל עת צרה לאדם שלא תבא הוא במקרה. וכאילו עזב ה' אותנו ח"ו. רק שכח הדביקות הולך עמנו בגלות כאשר אמרנו לדייק במלת הבאים מצרימה שהוא על כל מיני המיצרים שיש לבנ"י תמיד. וגם זה אמת בפי' הכתוב שגם השמות הם יורדין לתוך המיצר וגם הם בגלות. ומצד זה נושעין בנ"י בגליותיהם. כלל הדברים שקודם גלות מצרים נתקשרו בכח השורש למעלה כמו הכוכבים שנוטלין רשות מקודם לעשות השליחות והוא דביקות השליחות בכח הבורא והבן ע''כ. // ועוד אמר רבנו השפת אמת בדברי רש״י נמשלו ככוכבים כו': ולמי מודיע הכ' חיבתם. ודאי לבנ"י עצמם. לידע כל א' כי הוא בכלל צבאי ה'. וכמו כוכבים המאירים בלילה כן נשתלחו בנ"י במצרים שימצאו ההארה גם שמה. וידוע כי מלאך שמו על שם השליחות. ובנ"י יש להם ג"כ שמות לכל א' ע"ש השליחות. אך כי זה ההפרש ששליחות איש ישראל להיות כמו שנשתלח בלי שינוי. וזה עצמו רצונו ית'. ולמעלה נזכרו שמותם ועתה נכתב שמותם כי גם במצרים היו בשמות הללו ולא נשתנו. // ובזוה''ק יגיד בסוד השיעבוד וגלות הפרט והכלל: "ואלה שמות" -- רבי (אלעזר) יוסי פתח ואמר (שיר ד יב) "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום" -- "גן נעול"-- דא כנסת ישראל, שהיא גן נעול, דאמר רבי אלעזר, מה הגן הזה צריך לשמור לעדור ולהשקות ולזמור, כך כנסת ישראל צריכה לעדור ולשמור ולהשקות ולזמור. ונקראת גן, ונקראת כרם, מה הכרם הזה צריך לעדור ולהשקות ולזמור ולחפור, כך ישראל, הדא הוא דכתיב (ישעיה ה ז) כי כרם יהו"ה צבאות בית ישראל, וכתיב (שם ב) ויעזקהו ויסקלהו וגו' ע''כ. // וכן ברא השי''ת שהנער יסבול מכו''כ תחלואי ילדות שתכליתם לסגל גופו שידחה ויתגבר על החלאים שיבואו עליו בגדלותו. וכן אמר אותו חכם: כל צרה שלא הרגה אותי חיזקה אותי.. // ומכאן גם חיבת נפשות בני ישראל כי שנות שיעבוד מצריים וכל הסבלות והצרות והאיבות שעמדנו בהם הותירו בנו ללא שום ספק סגלות של עידון נפשי בבחינת הנקראים בפי הבריות-אויסגעפיינטע געליטענע נשמות וד''ל. // וארחיב מעט על דברי הספורנו שהעיר בפסוק ותאמר כי מן המים משיתיהו כי יקשה הלא משה הוא מגזרת פועל ואילו מן המים משיתיהו יגיד שהוא הנפעל שמשוהו מן המים ופירש כי הרגיש שאותו עניין הוא בגזירת עירין קדישין כי נועד להיות מציל אחרים. ואני עני לבי אומר לי שהוא על יסוד דבריהם ז''ל בנס ותשלח את אמתה וגילוי השכינה הקדושה שראתה במשייתו כמובא בגמרא, הרגישה בו בחינת נושא את נושאיו וכי נועד להיות משה ומושיע לאחרים // ובסה''ק נועם אלימלך אמר על הפסוק: וירא אליו ה' בלבת אש מתוך הסנה כו'. נראה לפרש דהנה השורש הוא לאדם שישבר את מידותיו כמו השנאה והקנאה והגאוה והתאוה והחמדה וכדומה כל המידות המגונות, צריך שיתקנם ומתוך כך יכול האדם לבוא למדריגה גדולה ולמראות גדולות והתלהבות ודביקות גדול בעבודת הבורא ית"ש. וזהו "וירא כו' בלבת אש מתוך הסנה", פירוש מתוך המידות המגונות שהם כקוצים, בא אל מדריגה שהיה לו התלהבות אש, "וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל", פירוש שראה שהיה לו התלהבות גדול ואעפ"כ לא נפרד ממנו כל המידות המגונות לשרוף אותם לגמרי, "ויאמר אסורה נא (ואראה)", פירוש אסורה נא לגמרי מן המידות המגונות, "ואראה את המראה הגדול", אז אבוא אל מדריגות גדולות לראות מראות גדולות, "מדוע לא יבער הסנה", "יבער" לשון ובער בשדה אחר, ור"ל מדוע לא יכלו ויסורו לגמרי המידות המגונות שהם כסנה.וזהו פירוש "מראות נגעים", ר"ל נגעים הם המידות המגונות, וכשמתקן האדם מידותיו יוכל לבוא למדריגות גדולות כנ"ל, "בהרת (עזה כשלג)", פירוש אם יש לו איזה מידה מגונה שהיא נגע בגופו של אדם כבהרת, "עזה", פירוש צריך להיות עז כנמר להתגבר מאוד עד שיתקנה שתהיה "כשלג" ע"ד "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו", "שניה לה כסיד כו'", ר"ל אחר זה יכול הוא לבוא עוד למדריגה "כסיד ההיכל" רמז לקדושה עליונה.//  ובסה''ק קדושת לוי על הפסוק :ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי כו'. הנה לבאר, כי כשהאדם מבקש איזה טובה מהבורא יתברך אזי לא יהיה עיקר כוונתו מחמת דבר הנוגע לעצמותו רק עיקר כוונתו יהיה כדי שעל ידי זה יעבוד את הבורא יתברך שמו בטוב לב. והנה ישראל במצרים היו בקטנות השכל וצעקתם היה מחמת דבר הנוגע לאדם לעצמותו ולא צעקו שיושיע להם מצרתם בכדי שעל ידי זה יעבדו את הבורא ברוך הוא ויקראו עם ה', כי במצרים היו בקטנות השכל. והנה הקדוש ברוך הוא עשה להם שני טובות. אחד, מה שהושיע להם בצרתם מיד מצרים ועוד עשה להם טובה גדולה שקיבל צעקתם כאלו צעקו בשבילו, כלומר כאלו צעקו שיושע להם מצרתם שעל ידי זה יקראו עם ה'. וזהו רמז בפסוק ראה ראיתי את עני עמי, רמז ראיתי את עני עמי אשר רוצים להיות עמי. וזהו הרמז בפסוק ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, כלומר כאלו עיקר צעקתם אלי בשבילי אשר רוצים וצועקים שאושיע להם בשביל לעבוד אותי. ורמז בפסוק שלפניו ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, מה שצעקו בשביל עצמם מפני נוגשיו מפני שהיו במצרים בשיעבוד והיה להם שכל קטנות.. ועוד אמר בפסוק: וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. בו יבואר הפסוק (חבקוק ג, ב) ה' פעלך בקרוב שנים תודיע ברוגז רחם תזכור, ויבואר על דרך משל, כי עני מבקש מעשיר למלאות שאלתו ובקשתו אשר היכולת ביד העשיר למלאות בקשתו והעשיר צריך לדבק מחשבתו בצער העני בכדי שירחם עליו, כי כאשר העשיר ידבק מחשבתו בצער העני אז בודאי ימלא בקשתו כאשר היכולת ביד העשיר לרחם על צער העני ולמלאות בקשתו. כן הדבר הזה כשישראל הם בצער צועקים להשם יתברך לרחם עליהם כאשר הקדוש ברוך הוא ממלא תמיד כל שאלות עמו בית ישראל אזי צריך האדם לדבק מחשבתו ותפלתו להקדוש ברוך הוא. וגם תפלה לשון התחברות מלשון נפתולי אלהים וגו' (בראשית ל, ח) ואז הקדוש ברוך הוא כביכול מחבר את עצמו להם כדי לרחם עליהם. וזהו וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים, וידע הוא התחברות מלשון וידע אדם. וזהו וידע אלהים וזהו בקרב שנים תודיע, כי הצער הוא בהזמן כי למעלה מהזמן אין שם לא צער ולא יגון ואנחה כלל וזהו בקרב שנים, הצער אשר בא מהזמן תודיע, מלשון התחברות כנ"ל, ועל ידי התחברות זה מסיים הפסוק ברוגז רחם תזכור:  // ונסיים בדברי הכהן הגדול מדוינסק בסה''ק משך חכמה על הפסוק: ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה וכו' ויאמר עוד וכו' כה תאמר אל בני ישראל ד' אלקי אבותיכם כו'. פירוש שהבורא ית"ש השגת הויתו נצחית ובלתי מושגת קדמון ושלם בתכלית השלימות בקדמותו האמיתית לא"ס רק משתנה בשמותיו לפי השגת הנבראים וכמאמרם ז"ל כשאני עושה דין וכו' וכשאני עושה חסד כו' ופעולותיו המה לפי צורך הנמצאים ולפי שלימות הנבראים ואמר לו למשה התגלות חדשה בשם הויה אשר לא נתגלה בזה להאבות בעודם בחיים עלי ארץ ולכן הקדים, כי חלילה לא ידמו שנהיה אצלו שום השתנות או הוספה בשלימותו חלילה רק אני ד' לא שניתי וזה שאמר כי אנכי אינני כהמושגים זולתי אשר המה מקבלים הוספה ושינוי ויתכן להיות בם מחר מה שאינו היה אתמול וזה תכלית בריאותם כמו שאמר אתהלך (להלוך תמיד ממעלה למעלה) לפני ד' לא כן הבורא חלילה רק מה שהוא יהיה לעתיד בבוא משיח קדשינו ויראינו נפלאות לא ישוער לשכל המלאכים (וכמאמרם ז"ל עתידין צדיקים שמלאכי השרת כו') הוא כעת וכן היה טרם הבריאה בלי שום שינוי ותמורה וזה שאמר מה שאנכי עתיד להיות כבחור ביום קרב בקריעת ים סוף כזקן ויושב בישיבה במתן תורה ועוד ועוד הנני אנכי כעת וכן הוא אמור לנצח שמה שיושג אצל הנבראים בזמן העתיד הוא כן בזמן הקודם וזה אהיה אשר אהיה שהנני מה שאהיה לזמן הבא ובזה רמוז כי ישיגו בו עוד השגה יתרה ונפלאה וזה אשר אהיה בשעבוד ש"מ שעדיין אין השגתו בשלימות לכן מה אני מזכיר להם צרה אחרת ולכן כה תאמר לבנ"י אהיה פירוש שהנני תמיד בלי שום שינוי חלילה כו' וכה תאמר לבנ"י ד' אלקי וכו' ודו"ק. ולזה כוון בזוה"ק פ' ויקרא ר"א פתח. אהיה דא סתימתה עילאה כו' דזמן כו'.