מרן האדמו"ר הרי"ף על מה זה תלמיד ורב

״ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח״ (יהושוע כד ל) וברש״י ביאר שם, שהעמידו על קברו דמות של שמש.

והנה דברים אלו שנים רבות קשים לנו. על קברו של יהושוע בן-נון להעמיד דמות שמש, מה הענין בדבר הזה והרי קבר יש כללים בו איך קוברים, ויש מסורת עתיקת יומין בצורת הקברים, ומדוע רש״י מצא לנכון להוסיף, שבנו דמות שמש על קברו של יהושוע בן-נון. ועל הצד שכן רצו לבנות צורה כלשהי, היה יותר ראוי לבנות לבנה, כדמובא בגמרא (בבא בתרא עה) ״ונתתה  מהודך עליו״ (במדבר כז כ) ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור, שראו את משה ויהושע אמרו, פני משה כפני חמה, פני יהושוע כפני לבנה. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. אם כך לבנה היה צריך להניח על קברו של יהושוע בן-נון.

אלא צריכים ללמוד יסוד גדול, מה זה תלמיד ורב.

והנה יש בעולם מערכת של קשרים ויחסים, בין בעל הבית לעובד שלו, בין אבא לבנו, בין בעל לאישתו, בין כל דבר לדבר בעולם ברא הקב״ה סוג של מסגרת, שהאנשים ממלאים אותה בהתנהגותם בנאמנות, במסירות, בנתינה, בדאגה, בכבוד, באהבה וכו׳ וכו׳. 
כל מסגרת יש לה עולם שלם ואין דומה מסגרת אחת לשניה. עם הבנים צריך להתנהג בצורה ועם האישה בצורה, עם השותף בצורה ועם האח בצורה. זה עולם גדול, עולם של הרבה רחמי שמים לעבור אותו, במהלך של גלגול חיים ולהיות טוב עם רוב העולם. כי תמיד להיות טוב עם האחד, הפרוש המתפרש הוא לפגוע בשני, כך ירגיש האדם. ולכן כאשר זה בחברות ובמשפחה, צריכים רחמי שמים להיות בעל מציאת חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

אך קשר של רב ותלמיד, הוא קשר אחר. הוא קשר רוחני, אלוקי ועמוק עמוק. כשם שהאדם מתנהג עם רבו, כך הוא מתנהג עם בוראו.

כל חיינו היה לנו קשה המעשה של ריש לקיש ורבי יוחנן. רבי יוחנן מחזיר בתשובה את ריש לקיש, נותן לאחותו להתחתן איתו, נהיה תלמיד חבר. עוברים ימים, שנים, הקשר הזה נהיה קשר עמוק, חזק. מגיעים לסוגיה; מתי החרב מקבלת טומאה, ריש לקיש בדעתו ורבי יוחנן בדעתו. וזו דרכה של תורה לחדד את ההלכה. ושם רבי יוחנן מקפיד על ריש לקיש, עד שריש לקיש מת. מדוע, למה, איפה הכח של אהבה לתלמיד ? רבנים נתנו את חייהם על תלמידיהם.

אלא צריך לדעת, שהקשר והמרחק בין רב לחבר או לכל דבר אחר, דק מאוד ומסוכן מאוד.
רב צריך להיות רב ולא חבר.
יש אפשרות של חבר מחזק חבר או לומד עם חבר וזה חשוב וטוב, אבל רב זה מושג מקודש בתורה ומי שפוגע ברב אין רפואה למכתו, כי רב זה היסודות של היהדות ולכן הרב צריך להתנהג כרב, לא להיגרר להיות כחבר.

ועל זה דרש רבי עקיבא: ״את ה׳ אלוקיך תירא״ בא לרבות תלמיד חכם.
רבי עקיבא שהיה מעמודי התווך של עם ישראל, דורש ובכח דרשתו קובע, שהאדם צריך לכבד את רבו כבוד עצום, ומשווה את הכבוד לכבוד הקב״ה. ועל אותו גבול מסוכן נחצה בין ריש לקיש לרבי יוחנן, מתלמיד חבר, בן משפחה, אבל רבי יוחנן היה רבו וזו הסכנה.

ולכן גם רבי יוחנן לא סלח, כי פחד שהגבול הזה יפרץ לדורות הבאים, בין רב לתלמיד. ורבנו יואל מסאטמר זצוק״ל ביאר, שלכל אדם יש את הצינור להגיע לתורה להקב״ה, וריש לקיש אמר לרבי יוחנן, אם אתה לא היית, מישהו אחר היה מחזיר אותי בתשובה ומלמד אותי. ועל זה לא מחל רבי יוחנן, כי אם פוגעים בצנור שלך, אין חיות יותר ולכל אדם יש צינור שלו שזה רבו, והרב הוא הצואר בין הגוף, שזה עם ישראל, לראש, שזה הקב״ה.

ולכן רבנן של כל ישראל, משה רבנו, פרש מכולם וחי מחוץ למחנה. וזה סמל לרב, לשמור על הכבוד של הרב בפני התלמידים.

והנה כאשר נסתכל על יהושוע בן-נון, זכה לדברים שהשכל לא מבין, להיות המנהיג אחרי משה רבנו, להכניס את עם ישראל לארץ ישראל, וכל כישוריו של יהושוע מצאנו בתורה, היה נער לא מש מן האוהל, תלמיד מובהק, לא זז בשום ענין מרבו. רבו עולה לשמים, הוא ממתין לו לרגלי ההר. כל המציאות שלו, זה רבו משה רבנו.

וזו היא הדוגמה שאדם שרוצה לצייר בדעתו, דמות של רב ותלמיד, וכאשר האדם תלמיד ממש, זוכה שכוחו של רבו הולך עימו, ועומד עימו בכל דבר. ולכן על קברו של יהושוע תלו שמש, לסמן גם שהוא סמלו לבנה, הוא לא זז מתורת רבו, ומדרך רבו, ונשאר כשמש כרבו ממש.

צריכים לדעת יסוד גדול, שהבניה של עם ישראל וחלוקת התפקידים בעם ישראל, היא הייתה ברורה מימות יעקב אבינו, שחילק את השבטים ומינה את כל שבט מה תפקידו ומה ייעודו בכלל עם ישראל. וכאשר אנו באים לבנות עולם חדש בתוך עולם ישן, את התפקיד ״רב״ צריך לקדש בכל בית מדרש. והרב צריך להתנהג בהנהגה של רב, ולא לחצות את הגבול לחבר. וכאשר על הכל יש את השמש המאירה של משה רבנו, זה מאחד ונותן כח לילך בדרך קדושה וראויה, שבה ישכון האור.

באהבה מרובה,
יאשיהו יוסף.