מרביץ לתלמידים

מאת הרב ישראל אהרן קלצקין

ערב שבת פרשת וארא תש"פ, לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.

 

שמעתי השבוע סיפור יפה מהמגיד המופלא הרה"ח ר' אברהם מרדכי מלאך שליט"א, וכך סיפר:

כשלמדתי בחיידר בילדותי, היו שלושה קטגוריות של תלמידים בכיתה וכך גם היו מחולקים בשלושה שולחנות, המצויינים, הבינונים והנחשלים, וכל ילד קוטלג לפי מה שהרבי החליט וישב בשולחן ששייך לקטגוריה שלו, נדיר מאוד שילד החליף שולחן באמצע השנה, כי ילד שקיבל חותמת שהוא נחשל, אכן הוטבע כך בתודעתו וגם התנהג בהתאם, הרוב גם דאגו לוודא שהחותמת שהמלמד הדביק עליהם יתאמת.

בנוסף לשלושת השולחנות, היה ילד אחד שהיה כביכול השפיץ של הכיתה (בעיני המלמד לפחות) והוא ישב על כסא בסמוך לרבי, והיו לו פריווילגיות מיוחדות, למשל: היה מותר לו לשאול בלי להרים אצבע, יצא לשירותים בלי לשאול ושירת את המלמד לפי הצורך, כגון: לצאת לצלם מסמך או לעשות קפה לרבי וכדו'.

הילד הזה היה שנוא על כל הכיתה, שמעבר לכך שהקנאה בו בערה בילדים, בפרט שהמלמד היה תמיד עורך השוואות וצועק לבינונים ולנחשלים: 'תלמדו משרגא'לה' הרי שמרוב רצונו למצוא חן בעיני הרבי ולהצדיק את מעמדו ומקומו הוא היה המלשין של הכיתה, וזה גרם ליתר שנאה וקנאה ורק חיפשו איך לנקום בו וברבי מבלי להסתכן בעונש חמור.

לקראת סוף השנה החליט המלמד כי הוא בכל זאת רוצה שהתלמידים יסיימו את השנה עם איזה טעם טוב וזכרון נעים ממנו, על כך התחיל פה ושם לתת תשומת לב לחלשים והנחשלים, ויום אחד זה אכן קרה לי כשהמלמד הכריז: 'אברהם מרדכי, תצא בבקשה לעשות לי קפה'. וואו, הרגשתי מלך לרגע, ובדרך לחדר הקפה נצנץ בי רעיון איך 'לסדר' את הרבי ואת שרגא'לה ביחד.

לקחתי את הכוס והכנסתי כ-16 כפיות סוכר ובעדינות מילאתי את המים הרותחים מבלי לערבב את הסוכר והמים ושטחתי מעל את הקפה והחלב ופסעתי לאט לאט כדי שהסוכר אכן ישכב לו בתחתית הכוס ולא יתערבב וימתיק את המים, וכך נכנסתי לכיתה ונתתי לרבי את הכוס.

הרבי לגם מעט ופלט: אברהם מרדכי, אפילו לכוס קפה אינך שווה, לא יוצלח שכמוך, הקפה מר כמו המרורים שהאכלת אותי כל השנה, ומיד החווה לשרגה'לה שיקח את הכוס ויוסיף 2 כפיות סוכר, כמובן ששרגא'לה הלך למטבח, הוסיף 2 כפיות ועירבב עם הכפית היטב היטב והגיש את הכוס לרבי בהנאה גלויה, והרבי לגם לגימה מהירה בשלוק אדיר אחרי ההמתנה הארוכה כל כך.

המכות ששרגא'לה חטף והפרצוף של הרבי היו שוים כל מאמץ.

 

ילד או בחור של ימינו שיקרא את הסיפור לא יבין בכלל במה מדובר, אבל רוב האברכים בגילי מבינים היטב את הסיפור, כי לכל אחד כמעט היו לפחות אחד או כמה מלמדים כאלה. כיום לכאורה לא ימצאו מלמדים מהסוג הזה, אבל בימיי היו חלק מהמלמדים שממש לא היו מתאימים לשום דבר ובאין שום מוצא אחר הפכו למלמדים ללא הכשרה לכך וללא שום רגש לחינוך. דבר נוסף, ברוב המקרים הילדים ספגו את מה שחטפו ושתקו בבית, כי על פי הרוב ההורים היו מצדיקים את המלמד במקרה הטוב, או מחטיפים 2 פליקים לילד במקרה הפחות טוב ופולטים: הרבי לא מרביץ סתם, בטח זה מגיע לך, סה"כ הוא מנסה לחנך אותך.

אך מזכרוני אוסיף: כל מה שהמלמד רצה זה קצת שקט ושכבר יגמור את היום וילך הביתה עם כמה שפחות מאמץ, ופחות ממה שאני זוכר את המכות שרבותי החטיפו לי, אני לא שוכח את מילות העלבון שהטיחו בי אותם מלמדים, מי כבר מדבר על כך שאינני מצליח להיזכר בקומפלימנטים ומילות עידוד שהם ח"ו נתנו אי פעם, וכל פעם שאני עובר בבית הקברות ורואה את השבחים על מצבותיהם ונחרד מדברי חז"ל 'שכשם שנפרעים מן המת כך נפרעים מן החיים' על השקרים שחרטו על האבנים לנצח (אינני כולל ח"ו את כולם, היו מלמדים נפלאים שאפשר ללמוד מהם המון והיו באמת מיוחדים).

לא אשכח את נוסח מודעת האבל כשנפטר אחד ממלמדיי וכתבתי (לבקשת המשפחה, כמובן) 'מרביץ תורה לתלמידים למעלה מיובל שנים', ואח"כ ראיתי על הלוחות מודעות שאנשים קשקשו או מחקו את המילה 'תורה' ונשאר רק 'מרביץ     לתלמידים למעלה מיובל שנים'.

אז הדור שלנו הוכשר והמצב הרבה יותר טוב, אחוזי הנשירה לדעתי לא השתנו, הציבור גדל וכל תופעה גדלה, המלמדים בימינו משקיעים את הלב ואת הנשמה ובאמת איכפת להם מהתלמידים, ועל כך יש להודות לה' ולשמוח על כל הטוב והשפע שהנחילנו, כיום ב,ה צומחים דורות איכותיים לתפארת בית ישראל.

שבת שלום ומבורך

ישראל אהרן קלצקין