ד'ת לפרשת כי-תצא ה' תשע''ט

ברשות בעל האכסניא לתורה רומע''כ הרב המשפיע הדגול פמ''מ כש''ת רבי חיים שאולזאהן שליט''א

מאת: יהודי פשוט

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו יהוה אלהיך בידך ושבית שביו וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה

וברש״י: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע  וכו׳.

לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע.. הם דברי הברייתא המובאים בגמרא להלכה ע''מ להתיר כהן בביאה ראשונה כדברי רב ( בבבלי) כפי שנפסק ברמב״ם (שחלק עליו הרמב''ן). תורף הדבר הוא שזו הותרה מכח ההנחה שאילולא התירה לו תורה היה לוקחה באיסור.  ואין קץ תמיהות ביסוד הנחה זו, שהרי התורה והמצווות לזכות את ישראל ניתנו (בלשון זיכוך ועידון) ולהשליט בינת הלב על החומר הגס, וכי חשידי ישראל הכשרים לצאת במלחמות השם לעבור על מצוות בוראם אם היה נאסר עליהם לגעת בשום עניין בבת אל הנכר.. מה גם שבגמרא מובאת שאלתו של המין בעניין היחוד המותר באשתו נידה אש בנערות ואינו מהבהב.. ותשובתו של רב כהנא בדברי הכתוב סוגה בשושנים.. ואף לו נחשדו אנן קיימא לן דלית הילכתא כדרבי עילאי הזקן ביצרו מתגבר עליו בשום עניין, וגם לשון בשר תמותות שחוטת שמדמים לה בברייתא יפת תואר אינו מגדר האיסור אלא המיאוס (אולי בכלל בל תשקצו..) ואיסור החיתון בספר דברים בשבעה עממין נאמר, מה גם שכאן אין הדבר דומה לחיתון כלל, שהתורה אמרה: בנך לא תתן לבתו פן יסיר (אביה) את בנך מאחרי, כי אין כאן חיתון אב או משפחה.. ומאי שנא הא מהא דקי''ל מדיוקא דקרא שבמלחמה התירה תורה קתלי דחזירא שהרמב”ן חלק הרמב״ם והתיר גם בשאינו רעב. ואולי ראוי לדקדק בדברים ולומר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, דהיינו שכל הפרשה נכתבה נגד השתלחות היצר בבחינת פן תרבה עליך במלחמה חיית השדה דהיינו החיה שבאדם, והלוחם היוצא למלחמה יתן דעתו להנאת התאוות כאל מין פירות הפקר נחמדים למראה ומתוקים לחיך נפשות אדם הפקר להתעלל בהן כאורח הגויים במלחמותיהם בבחינת רחם רחמתיים לראש גבר שנאמר בסיסרא, אלא לדעת שמצוות הרבה תלויים בהן. ע״כ תיקן הכתוב את אשר תיקן וכל ערום יעשה בדעת וישום על לב בטרם ילך אחר ליבו לחשוק באשת יפת תואר השבויה כי עול מצוות מיוחדות וחסרון כיס זו מביאה בחיקה, וכי הדעת נוטה שיטרח בה למפח נפש מבלי שיהיה לו שום תועלת והנאה ממנה כאשר יגבור החפץ (המושכל) על החשק הרגשי. ע״כ אמר הכתוב וחשקת בה ולקחת לך לאשה כלומר שאם תחשוק בה במידה שתהיה נכון לקחת לך לאישה שהיא בעלת מעמד וזכויות. ואמנם רוב המפרשים תופשים כר''ע שכל מצוות האמורות בה אמורות ללחצה להעציבה ולהמאיסה בעיניו, אך האבן עזרא ואלה שמפרשים הכתובים לנוי תופסים פשיטא דקרא כרבי אליעזר כי לפייסה ולרחמה אמרה תורה, כפי שהעיר בעל הכתב והקבלה ואמר: שזו שיטתו של רבי אליעזר, שכן לשון ניוול לא נזכרה בדבריו, אלא רק בדברי רבי עקיבה, ואילו הוא דרש: "נאמרה עשיה בראש ונאמרה עשיה בצפרנים, מה עשיה האמורה בראש העברה, אף עשיה האמורה בצפרנים העברה". השוואת העברה בראש להעברה בציפורניים, בלא להזכיר לשון ניוול.. ועוד ראיות מצאנו לדבריו מגילוח השער אצל אבשלום וחילוף השמלות אצל יוסף לשם נוי היו, וכן במפיבושת משמעות העשיה לשם נוי הייתה. אבל נראה לי שדברי שניהם, הן ר''ע והן ר''א מכוונים לאותה מטרה של פיוס החשק העיוור לחפץ המושכל לוודא שלא עליבותה וכניעותה של אותה שבויה נאה היא שושבינת חשקו בה, בידעו כי משעה שנגע בה תהיה זו אשה בעלת כח ומעמד מולו, כאשה שיצאה מאימי השביה והיא בת חורין לבטא את אבלה ומאויה הכמוסים, ואין מחסום לפיה מלומר לו את אשר עם לבבה לטוב או למוטב. ורק אם כל אלה יעשה בה ועוד יסכים החפץ עם החשק להידבק בה תהיה לו לאשה כדת. והנה רבנו בעל האוה''ח הקדוש אמר דבר מבהיל וזה לשון קדשו: אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות ורות המואביה תוכיח וכמה גדולי עולם שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות.. ע''כ אלמלא דמסתפינא הייתי אומר בדרך אולי ושמא: שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע האמור בברייתא הוא השטן שבטומאת המחשבה, הוא הוא יצר הרע שמתלבש בחסידות יתירה. ואם יחשק בה ויאהבה כנפשו וימנעה מעצמו ישוב סר וזעף לביתו וליבו תוהה על קדושת יהדותו, ויהיה נוטר איבה לאמונתו על אשרו שהיא מנעה ממנו. גם ריחוק המקום והזמן ימתיקו כיסופי הלב וייפה לאותה שבויה בדמיונו עד שיהיה שוגה בה בכל עת, וכאשר ישא בת ישראל כשרה ויחיה עימה ינטור לה שנאה כבושה ויהיה בבחינת נותן עיניו בכוס זה ושותה בכוס אחר ועובר בכל עת על לא תשנא אחיך בלבבך, ויוליד בנים שאינם מהוגנים ר''ל. כי יודע נותן התורה בטבע נבראיו, ועד כמה שעמוקים הם זכרונות המלחמה  מהימים שחיי האדם תלויים לו מנגד ולא ימצא האיש מרפא לפצעי לבבו בזכרו שזו אשר ישרה בעיניו הלכה בשביה ונמכרה לעבדות. ע''כ אמרה לו תורה אם בכל זאת חשקת בה ואין אתה יכול להעבירה מלבך, אז מוטב לך שתקיים בה ולקחת לך לאשה וכל אלה המצוות תעשה בה ותקיים רצון אביך שבשמים, וכבר שמעתי כו''כ פעמים מפי אנשים נבונים שהזכירו כי את מלחמת היצר אי אפשר ללחום באבנים ומקלות, כי אין האדם יודע היכן היצה''ר שלו נמצא ושמא מלחמו זו שהוא אוסר עליו היא היא מלחמתו הוא ר''ל כפי שאמר החסיד בעל חובת הלבבות: בן אדם ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם, הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך, והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, המושל בסודות נפשך וצפון חובך, בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות ונכנס בכלל נאמניך ואנשי עצתך וסגולת אוהביך.. והגיד על חסיד שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל. אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה. אמר להם: מלחמת היצר כי מלחמת היצר דורשת תושיה ודריכות החושים יותר מכל המלחמות. והנה תכלית תו''מ דרחמנא ליבא בעי, ועל כן הסכים רבן יוחנן בן זכאי ואמר (אבות ב, ט) רואה אני את דברי ר"א בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם, שאמר לב טוב כו': ואמר בסה״ק ראשית חכמה: הנה כל המדות קנאה ותאוה וכבוד הם בלב, ויש בו דעות רבות מהמדות טובות ורעות. הגאוה והענוה, הזכרון והשכחה, היגון והשמחה, הבושת והעזות, האהבה והשנאה, הרחמניות והאכזריות, הנדיבות והציקנות, הכעס והרצון והחרטה, וכאלה רבות, וכן הרבה דברים מסורים ללב, שעליהם נאמר (ויקרא יט, יד) ויראת מאלהיך. על כן התפלל דוד (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים. והנה רבינו בחיי פתח פרשה זו בזה''ל: תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה.. שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה  שימסור לבו לעבודת השם יתעלה ושיתרחק מתאוות העולם אשר הלב והעינים נמשכים אחריהם, ואמר תנה בני לבך לי, כלומר לחלקי לא לחלק התאוות, אבל יצטרך שיביא תאוותיו כלן בשעבוד עבודת הש"י יתעלה ותחת רצון יראתו ואהבתו, ושלא ישתמש בכלן ולא במקצתן כי אם במוכרח בענין שיהיו אליו הכנות להבין במושכלות, ועל זה אמר דוד ע"ה ה' נגדך כל תאותי, שבח את עצמו שכל מה שהשיג מתאות העוה"ז לא כוון בהם אלא לנגדו כדי שיפיק בהן רצונו. ודבר ידוע שכל האברים שבגוף הם נמשכים אחר הלב והעינים, והלב עיקר הכל, כי אם הלב שלם עם הש"י הכל שלום, ואם הלב חסר עמו הכל חסר, ודרשו רז"ל רחמנא לבא בעי. ואמרו במדרש תנה בני לבך לי, אי את יהיב לי לבך ועיניך ידע אנא דאת דילי, ואי לא לית את דילי. באור זה כי הלב והעינים הם שרש גדול לקרבה אל אלהים או להתרחק ממנו, כי הן סרסורי העברות, וכן דרשו ליבא ועינא תרין סרסורי דחטאה נינהו, שנאמר  ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למדך הכתוב הזה כי כל ההולך אחרי שרירות לבו ועיניו יקרא זונה, כי הוא חוטא ומתפתה ביצרו כבא אל אשה זונה, ועל כן הזכיר לשון זונים. וכן עשה שלמה ע"ה בכאן אחר שהזכיר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, סמך לו מיד כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכריה, בא להורות כי המתקרב אל פתח ביתה לא ינקה מן המכשול כשם שלא ינקה הנופל בשוחה עמוקה מן המכשול והנזק, וכן יקרה לאשר יתור אחר לבו ועיניו שלא ינקה ממכשול עון, ובאר צרה נכריה, אם אינה מיוחדת לזנות אלא שהיא נכריה, ותמיד לבו עליה, הנה היא כמי הבאר שהם נובעים וכל עת שיוסיף לשאוב מהם עוד יוסיפו ויתחדשו אחרים תחתיהן, כן ענין האשה, מן השיחה יבא האדם אל ההסתכלות ומן ההסתכלות אל ההרהור ומן ההרהור אל המגע עד שיפול בשיחת העון. והסמיך שלמה שני פסוקים אלו כאחד להזהיר את העם שימסרו לבם ועיניהם לחלק הש"י לא לחלק התאוות, לפי שהתאוות יטרידו האדם מן העולם הזה ומן העוה"ב, ואין ראוי לימשך אחריהם זולתי במותרות ובמוכרחות. וכן מצינו שהרחיקה התורה מאד מדת הזנות, כי הוא היה עון הכנענים יושבי הארץ אשר בסבתו הורישם הש"י משם. ואפילו באנשי המלחמה היוצאים לצבא אסרתו תורה כדי שיהיה המחנה קדוש ולא יהיו ישראל משולחים בזנות וביתר התועבות כשאר מחנות הכנענים, וע"כ לא התירה תורה אשת יפת תואר עד שיעשה לה כל משפטיה האמור בפרשה. וארוכות נתייגעתי להשכיל בדברי הכתוב: והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה.. עד שהאיר השי''ת את עיני, כי בעצם דימתה אותה תוה''ק לעבד היוצא לחירות בשן ועין, ומוסר הדבר שאין איש ראוי להיות מושל על גוף שום נברא אם הוכח הדבר שאינו מיושב די צרכו כדי להיות מושל ברוחו.. ודבר זה מוסף לשיקול שעל החושק לשקול כי באם לא יחפוץ בה כפי שדימה תהיה נחשבת לו ביאתו הראשונה לקלון של מעשה עינוי וד''ל. ונסיים בפנינה יקרה על הפטרת פרשה זו בסה''ק דגל מחנה אפרים שאמר: רני עקרה לא ילדה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה' כי אמר אא"ז זללה"ה כי כל התפלות עושים פעולה בעולמות העליונים ולפעמים בקצה הארץ וסמך ע"פ כרום זולת לבני אדם אלו דברים שעומדים ברומו של עולם שנעשים מזה דברים נוראים ברומו של עולמות ובני אדם סוברים שלא נתקבלו תפלתן לכן מלזלין בהם וזה רני עקרה לא ילדה כנ"ל כי רבים בני שוממה פי' התפלות אשר אתה סובר שהם שוממים עושים פעולות גדולות יותר מראייתך הגשמי'.. ע''כ