מדברי הוד כ''ק אדמו''ר מבעלזא (קרעניצא/לאנדאן) אחרי מת ה' תשע"ח

אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה

פתח רבנו ואמר:  צופר הנעמתי אמר החקר אלוה תמצא וכו', אומר המדרש אין אדם יכול להגיע עד סוף מעשיו של הקב''ה וכו'. ואפילו משה רבנו שעלה למרום וקיבל את התורה מיד אל יד לא עמד על חקר זה..  רבי אליעזר בן יעקב אומר הרי הוא אומר את אשר יאהב ה יוכיח וכאב את בן ירצה אל תהי קורא וכאב (בקמץ על האלף) אלא וכאב (בצירה).. ווייטוג בלע''ז מיט ווייטוגן טוהט ער באוויליגן. רבי נתן אומר חביבים יסורין, שכשם שקרבנות מרצין כך היסורין מרצין. בקרבנות הוא אומר ונרצה לו, וביסורין הוא אומר אז ירצו את עוונם..

וידבר ה אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו..

בזוה''ק: אחרי מות שני בני אהרן, רבי יצחק פתח,  עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכתיב עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה, הני קראי קשיין אהדדי. אלא הכי תאנא, עבדו את ה' ביראה, דכל פולחנא דבעי בר נש למפלח קמי מאריה, בקדמיתא בעי יראה, לדחלא מניה, ובגין דחלא דמאריה, ישתכח לבתר דיעביד בחדוותא פקודי אורייתא, ועל דא כתיב  מה ה' אלהי"ך שואל מעמך כי אם ליראה.  

ואני בעניי הייתי מעט מתמיה בנוסף על תמיהותיו של בעל האה''ח הקדוש, שאף אם נפרש הכתוב כתרגומו ומליל ה' עם משה בתר דמיתו תרין בני אהרן בקרוביהון אשתא נוכריתא קדם ה' ומיתו עוד צריך הסבר הלמה שינתה התוה''ק בלשון סיבת מות בני אהרן ממה שנזכר בג' מקומות בתורה.  רש''י הקדוש תפס כאן בדרכו להביא דרשת חז''ל במקומות שאין המקרא מתיישב כפשוטו, אבל כבד על שכלי השכל הנמוך משלו של רבי אלעזר בן עזריה על אזהרת הרופא. כי הלב האנושי מתקומם ושואל וכי כך עונים את המעוקות.. וכי כלום לא די לו לאהרן בעוצם אבלו על בניו היקרים שמתו על דבר שטרם הוזהרו עליו, כדי שיזכור את סכנת הקריבה שלא בשעת המצווה אחרי שכבר הוזהר. ובעוד שהתנאים נחלקו האם על ההבאה או שעל הקריבה מתו, הרבה מדרשים נאמרו לסבר מאורע מבהיל זה, כל חד לפום מה דמשער בליביה. יש מרבותינו שבאו להצדיק דין שמים דלא עביד קוב''ה דינא בלא דינא, ואומרים שנדב ואביהו נספו על אשר קרבו שתויי יין ועברו על מצוות יין ושכר אל תשת, דבר שעוד לא הגידה התורה. ולעומתם כל אלה המקבלים דברי הכתוב כפשוטם שלא עברו נדב ואביהו על חק, אלא שהעלו דברים הלמה לא ישרו בעיני השם להיות עומדים לפניו לשרתו, משום עניינים אחרים. כמובא במדרש: בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן על הקריבה ועל הקרבה על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה.. ועוד מאמר מבהיל מכולם בשם ר' לוי שאמר שחצנים היו, הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם מה היו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול ואנו שני סגני כהונה אי זו אשה הוגנת לנו.. ר' מנחמא בשם ר' יהושע בן נחמיה אמר "בחוריו אכלה אש בתולותיו לא הוללו" למה בחוריו אכלה אש משום בתולותיו לא הוללו.. כי שמעתי בנעורי מכשרים שיירי הדור הקודם שהיו תמהים, שמא עלבונן ודמעותיהן של אלפי בתולות כשרות וחסודות שהתענו וישבו שוממות בשל מנהגי הנדוניא באירופא הן הן שהביאו עלינו את מוראות האסון.. ואיני חלילה צועק על העבר אלא דואג שמא לא נתקן עניין זה כל צרכו בדורנו..  ובמ''א אומר רשי''י שמתו בעוון אביהם שנגזרה כליה על זרעו בחטא העגל כמו שנאמר ובאהרן התאנף ה מאוד להשמידו, ומדבר קשות לכאורה על תפילת משה איש הא-להים שלא פעלה רק מחצה. ומהם שמעמיקים ב הוא הדבר אשר דבר השם לאמר בקרובי אקדש.. וגם כאן כל חד לטעמיה.. ואלמלא דמסתפינא הייתי אומר שמקום הניחו לנו כאן רבותנו המפרשים להתגדר באשר למאורעותיהם של משה ואהרן. ובמדרש כבר מזכיר לנו שמץ דבר מגודל אסונה של אימא דכהונה אלישבע בת עמינדב אשת אהרן שהושלכה ממרום שמי שמחתה לתהומות אומללותה.. וכבר הזכרנו דברי המפרשים שאמרו על הפסוק וידם אהרן, שאין כהות הרגש האנושי נחשב על מעלות הצדיקים, ואדרבא,  והארץ נתן לבני אדם וחפצו יתברך הוא ואנשי קדש תהיון לי, שלא נהפוך למין כבשי אדם, אלא שנתקדש בהיותנו אנשים עם שלמות כל השכלים והחושים. וכי פשיטא שגם אחרי וידם אהרן עוד היה בוכה וצועק בלבו על אסונו כמו שמצינו ביעקב בחיר האבות ונעים זמירות ישראל, שהתאבלו כטבע שטבע הבורא בנבראיו את עוצם נוראות צער האב על מות בניו. אלא שהזכיר הכתוב תום צדקתו של אהרן שנתן כבוד להשם יתברך גם ברתיחת צערו, שלט בכאבו כעבד העומד לפני המלך לשרתו,  ולא היה בשום רגע כמתאונן ח''ו על דין שמים שנפל על ביתו. ואנן מה לן קרא, מצוות השכל הוא, שנכיר בעוצם אסונו וצרת לבבו של משה רבנו אחיו אוהבו של אהרן ודודם מורם ורבם של נדב ואביהו הנעדרים כי כמו חשך עליו עולמו מעצם האסון, ועוד שהיה דואג מה מום נמצא בו לפני המקום, כי נפל דבר בקרובי קרוביו מבלי שהשי''ת יודיעו. וגם כי דרך עבדי ה בהיגלות עליהם מידת דין שמים  שהם מצטערים בצערם של ישראל שהוא צער השכינה הקדושה, בבחינת קלני מראשי קלני מזרועי כמובא בשפ''א ודואגים לפשפש למשמש ולהפוך במעשיהם, במה חטאו הם במחשבה מעשה או בהיעדר המעשה, וכל גרגר או צל אשם בעצמם דומה עליהם כהר ההר. על כן נמשך הלב אחרי האומרים שפסוק ראשון בפרשה זו הוא דבור כשלעצמו, ולומר שדיבור זה בא כמין שלמא מן שמיא לנחם ולרצות את משה ואהרן, כדברי הזוה''ק שעניין מות נדב ואביהו העלה אותו (ואתו גם את אהרן) למדרגות ומעלות חדשות כמרומז במאמר רבי יהודה בזוה''ק דכל חד מב' פסוקים אלה בדרגות שונות נאמרו.. והוא בבחינת מאמר הזוהר בפרשת מקץ על ויריצוהו מן הבור שנאמר ביוסף שמורה על הריצוי העליון. ו וידבר דכאן הוא עצם הדיבור שמשמעו הוא גילוי הריצוי העליון כפי שנראה מפשטו של הוא הדבר שהוא כך עלתה במחשבתו יתברך, וכך פשוטו בעוד כו''כ פסוקים במקרא ובנביאים. כי מאז שנהפכה על מרע''ה שמחתו בחנוכת המשכן הוא נבחן ביסורים, ונצרף בצירוף אחר צירוף עד אשר נתעלה גבוה מעל גבוה בדבקותו בהשי''ת ואהבתו כמובא בפשטות דברי הרמב''ם: "אין ענין השגחתו ענין השגחתנו, ולא ענין הנהגתו לבריותיו למה שאנו מנהיגים...שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהא ידיעתו כידיעתנו או כוונתו והשגחתו והנהגתו ככוונתנו והשגחתנו והנהגתנו. וכאשר ידע האדם את זאת יקלו בעיניו כל המקרים, ולא יוסיפו בו המקרים ספקות על ה', והאם הוא יודע או לא יודע, או משגיח או הזניח - אלא יוסיפו בו אהבה.." עד שזכה למדרגת הנבואה הראויה כדי להצטוות ולצוות על כל המצוות הקשורות בחסד כל החסדים העליונים של כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו.. ומה שלא הזכיר כאן את עניין האש זרה כמו בשאר המקומות שבתורה הלא דבר הוא  הוא, כי אמנם כי כן, באש זרה כשלו אותם צדיקים כפי שנאמר בכל הזכרות המאורע וכפי שמזכיר התרגום כאן, אלא שכאן גילה הבוי''ת לנאמן ביתו שכשלונם של בני אהרן כדרך שנזכרו כאן, לא בא בשל שום חטא ועון ח''ו בבחינת עבירה גוררת עבירה בבחינת ורעתך תיסרך כמובא במדרש א"ר ירמיה בן אלעזר בד' מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן ובכולן מזכיר סורחנן כל כך למה להודיעך שלא היה בידם אלא עון זה בלבד א"ר אלעזר המודעי בא וראה כמה מיתתן של בני אהרן יקרה לפני הקב"ה שכל מקום שמזכיר מיתתן מזכיר סורחנם כל כך למה להודיעך שלא יהא פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בידם בסתר שעל ידי כן מתו: אלא שהוא עניין נפרד בסוד ה' במקום שלא תשיג מחשבתנו. והקרוב לסבר דעתנו הוא ה בקרבתם לפני השם וימותו לפני השם הוא בבחינת דיוקנא עילאה ופנים של מעלה עליו נאמר ופני לא יראו. כי מרוב חפצם ועוצם התלהבותם לשרת בקרבת השם, הגיעו למעלה למעלה מגבולות קיום הגשם, בבחינת ריבוי אור בטרם נבראו להם כלי הצמצום לקבלם, ופסקה חיותם החומרית בבחינת הציץ ומת. והדברים נסתבבו והשתלשלו לנקודת מרכז עולם העשיה הגשמי בכך שטעו להביא אש זרה. ולא עוד אלא שמיתתם של הצדיקים הייתה בבחינת בקרבתם לפני השם וימותו, דהיינו במיתת הנשיקה שהוא יחודא שלימה דכתר שבחסד העליון מעבר לשליטת הדינין, באש מלפני המזבח העליון אש אוכלת אש, שלא שרפה אלא אש חיותם הגשמית, ולא נגע בגופם ובגדיהם החמריים כמובא.  והם נספו בלא חטא בבחינת חדוותא עילאה דמיתת הצדיקים  של סוד אשכול הכופר דודי לי.. כמובא. ואריכות דבר זה קרוב למה שמובא באור החיים הקדוש: "ועל פי הדברים האלה נוכל לומר כי לא הוכשר אהרן להיות ראוי לבא אל בית חצר המלך פנימה אלא באמצעות מזבח כפרה של הבנים בניו ונמחה רושם חטא העגל, אבל זולת זה לא הוכשר אהרן למעלה עצומה לעמוד במקום מופלא ובזה יתישב הכתוב על נכון, וידבר ה', ומודיע הכתוב כי הדיבור הנאמר בענין בזאת יבא אהרן אל הקודש לא נכשר אהרן למעלה זו אלא אחרי מות שני בני אהרן ונמחה חטאו ודקדק לומר בני אהרן. כאן רומז כפרת עון אביהם שבזה הושלם להיות ראוי להאמור בענין כמו שפירשתי. ובזה נתן הכתוב טעם למה לא צוה ה' את הדבר הזה עד הנה, כי מקודם לא היה מוכשר אהרן לזה."  

ובמקום שהזכרנו את כפרת יום הכיפורים נזכיר את דברי המהר''ל שאמר כי סוד יום הכיפורים הוא באדנותו של השי''ת שאנחנו קניינו ושלו בבחינת ה' קנני ראשית דרכו, ולי בני ישראל עבדים אלא שנסתבכנו ברשות הקליפה, ועיצומו של יום יבטל תוקף כל רשות אחרת, בבחינת יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו, ואם אנו חוזרים להיות ברשותו גם חטאינו הם שלו והם מתכפרים.. 

וסוד הכפרה הוא כי הוא ידע יצרנו דהיינו שיצרינו הן שלו ומעשי ידיו, והם הם אשר יוליכונו עקלקלות לעבור על רצונו, ואנחנו בבחינת אוי לה לעיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה כמו שנאמר וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. ולא עוד אלא שיתפלץ המרגיש באומרנו לפניו חטאנו לפניך, הוי וויי וויי מרא דאברהם עד כמה גדול הוא הלפניך ועד כמה אפסי הוא החוטא שמודה ואומר חטאנו.. וליבו של מי לא יפול בקרבו באמרו את פיוט ליל היום הקדוש: תעלה ארוכה לעלה נדף תנחם על עפר ואפר.. ואיוב אמר זאת בדרך טענה העלה נדף תערוץ ואת קש יבש תרדף.. ואך זאת למודעי שכך קיבלנו מרבותינו הקדושים, כי לבוא לפניו יתברך בשפל הברך ונמיכות הקומה בהכרת אפסותנו הוא דרך מדרכי התשובה, אלא שקרובה לה פשטות עניין התשובה, שהוא שוב כמשמעו. שנהיה חוזרים לרשותו יתברך כשבים לבית אבא, עם הנאסע קאפילוש והבלאטיגע שטיוול באשר אנחנו שם. בבחינת הנני, ובעזות דקדושה ותובעים אנו בניך ואתה אבינו. וישב דוד לפני ה'. ונאמר ואני קרבת אלוקים לי טוב. ואותו טוב הוא הטוב הכולל את כפרת החטא ותיקון פגמי הנפש. 

ונראה לי לסבר את עניין עיצומו של יום מכפר כדברי רבינו הקדוש, וארבע חילקי כפרה של ראב''ע שתופס הרמב''ם, בביאור הפסוק בתהילים  כי עוונותי עברו ראשי וכמשא כבד יכבדו ממני.. שישנם עוונות בבחינת משא כבד שמכבידים על האדם המרגיש, ואלה יפרקו מעליו מכח עיצומו של יום בין אם עשה או לא עשה תשובה.. אבל יש גם מצב ר''ל של עוונותי עברי ראשי שהאדם נשטף במים הזידונים עם עוונותיו על עוונותיו.. בפרט כאלה שפרו ורבו מחטא הרבים שגרמו, ותחילתם שהאדם מחליק בהם ביודעים ולא יודעים וסופו שיהיה נשטף לתוכם לגמרי בבחינת עונותי עברו ראשי ר''ל. בחטאים נוראים והחטאת הרבים שנעשו לו לו כהיתר, או עובי הזוהמא שנפשו של אדם מחמדתם, ועליו נאמר לא יתייצבו הוללים לנגד עיניך  להתכפר,  ולזה נאמר לפני השם תטהרו, דהיינו שעלינו להיטהר לפני שנצא מרשות החטא לבא לפני בוראו להתכפר. ואנו באשר אנו, בוכים וצועקים לפניו, ממעמקים קראתיך השם ולא רק ממעמקים אלא מעמקי עמקים הצילני מטיט ואל אטבעה .. וממעמקי מים.. השיבנו השם אליך ונשובה.. ובימי ספירת העומר אנו מבקשים מלפניו שיושפע שפע רב של רחמים וחסדים פשוטים בכל העולמות להשפיע לנו שפע ברכות בבני חיי ומזוני אז נשמור פקודיך וחוקיך בלא עצב. אכי''ר 

ע''כ דברי רבינו

טוב עין הוא יבורך:

מי שברך אבותנו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את אוהבנו אהובנו הרב המשפיע המפואר כש''ת הרב חיים שליט''א בעל האכסניא לדברי רבינו שליט''א ובשכר זה השי''ת ישמרהו ויחיהו בבריות גופא ונהורא מעליא וישלח ברכה בכל מעשי ידיו, עם כל ישראל אחיו ונ''א. 

יהודי פשוט

לאנדאן