הגיוס לצה"ל והיחס אליו

לכבוד הרב חיים שאולזון שליט"א

מועדים לשמחה.

שמי דוד יפה. תושב בית אל, ויש שיאמרו עליי שאני "מזרוחניק תורני".

אין רצוני לגייס אף אחד, וגם לא להביע את דעתי לגבי התגייסות לצה"ל. אני כותב לך על המצווה של אחדות ישראל, ועל המצווה של "ואהבת לרעך כמוך".

אקח כמשל, נתח קטן ממה שהתרחש עם עם ישראל במאה שנים האחרונות.

לפני ארבעים ושלוש שנים התרחשה מלחמת יוה"כ. מלחמה נוראה. אני זוכר את אבי שיחיה עובר לפני התיבה בתפילת נעילה, שאותה קיימנו במקלט של בית הכנסת.

תוך כמה ימים נודע לנו שדודי נפל בשבי של הצבא המצרי, מודעות אבל כיסו את לוחות המודעות, ומיותר להאריך. לפני זמן מה ראיתי סרטון על אישה מקיבוץ דברת (?) ששיכלה את שני בניה במלחמת יוה"כ.

לא יודע את המדרג של ריבונו של עולם לעניין צדיקות וקדושה, אך אני לא חושב שבר דעת יוכל לעמודבפני קדושתה הנוראה של אותה אם שכולה.

מנגד לאותם אלמנות, יתומים אמהות ואבות שכולים, מספרים לנו היום רבנים מסויימים, שהצבא הוא שמד, ואסור אפילו להתקרב ללשכת הגיוס, ושזה ביהרג ובל יעבור.

מלמדים את הנערים שיש להלחם מלחמת חורמה בגיוס לצבא, ויש שהגדילו לעשות, ומתירים לעצמם לבזות בחורים שהחליטו להתגייס.

יראתי בפצותי שיח להשחיל, אבל האם לא איבדנו פרופורציה? טובי בחורינו מסרו ומוסרים את נפשם על הגנת הארץ, ומנגד באים אחיהם (אולי "אחיהם"במרכאות), ומשווים את הצבא לעבודה זרה?

מי שחושב שאינו שייך למצווה זו, שלא יתגייס, אבל מינימום של כבוד.

אולי כדאי להפיץ את הסרטון של אותה אם מקיבוץ דברת, ולהקרין אותו בפתח כל ישיבה הדנה בגיוס חרדים לצבא, ובדרכי המאבק. אם אכן אנשים אחים אנחנו, אין לי ספק, שלפחות רוח הדברים תהיה שונה.

מועדים לשמחה

דוד

חיים שאולזון משיב:

אתה עוסק בתקופות זמנים אחרים ובגישה אחרת של המדינה להתגייסות. גם אני יחד עם מאות ואולי אף אלפי חבריי החרדים שירתנו במשך השנים בצבא ולא היה מי מאיתנו שחשב לרגע שמדובר בשמד. גם אם היו ויכוחים עם הקנאים שהאידיאולוגיה שלהם שונה, גישתנו לענין הזה אחר. אבל קרה משהו בשנים האחרונות ששינו את המפה. ראשית הכפיה, דבר שאנו כחרדים לא יכולים להשלים עימה, והפרט האחר החשוב לא פחות והוא החילון, מטרת הצבא היום הוא לכבוש בחורים צעירים ולהעבירם על חרדיותם, וכאן הענין משתנה בתכלית, זו הסיבה למאבק הזה