*מבט ישן לתשעה באב תשע"ו*

הגמ' במס' ברכות (ה.) מספרת על ר' אליעזר שהיה חולה, וכאשר הוא בא לר' יוחנן לבקרו הואר הבית מחמת יופיו וזיו פניו, וכשראהו ר"א החל לבכות.

ר' יוחנן חקר אותו לפשר בכיו; האם משום שלא למד תורה הרבה כפי שחפץ? והרי אמרו "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו"?

אך ר"א אמר לו שלא על זה הוא בוכה.

האם משום שלא היו לו מזונות כדי צרכו? ר' יוחנן ניחם אותו שלא כ"א זוכה לב' שולחנות..

אך ר"א שלל גם את סיבה זו.

האם משום צער בגידול הבנים? שאל ר' יוחנן, הלא אני עצמי שכלתי עשרה בנים והתנחמתי?..
גם על כך ענה ר"א בשלילה.

לבסוף ענה לו ר"א תשובה מפתיעה ומתמיהה עד מאוד: *אני בוכה כל היופי שלך שיבלה בעפר.*

ואילו על כך לא ענה ר' יוחנן בדברי ניחומים ומיד נענה ואמר לו: *על כך ודאי שצריך לבכות, ובכו שניהם.*

מובן שר"א ור"י לא בכו יחדיו על יופי שטחי וחיצוני.

המהרש"א במקום מבאר את פשר הסיפור עפ"י דברי ר' יוחנן במק"א: *"אני נותרתי מהיפים שבירושלים"* – היופי של ר' יוחנן היה ביטוי וסמל ליופי של ירושלים. *יופי פנימי של גילוי שכינה*.

צערו של ר' אליעזר אינו צער פרטי אלא צער על הדורות הבאים שיאבדו את המושג *האחרון* לדימוי של יופי אמיתי ומהותי כיופיו של ר"י ולא ידעו לעולם מהי קדושתה ויופייה המיוחד של ירושלים שנטלה תשעה קבין מתוך עשרה. לא יופי חיצוני אלא יופי פנימי, יופי של קדושה, איחוד של ריחות ואנשים שעולים לרגל, ריח קטורת ברחובות, תמידין כסדרם שמכפרים על עוונות הכלל וכו'. *כל מה שהיום אין.*

*בכייתנו היום היא אינה על המקדש שהיה אז, אלא על בית המקדש שאיננו היום*.

על החיסרון שנוצר לנו מהעדרו ןבעיקר על כך שאין לנו אפי' מושגים להבין בגודל החיסרון והאבידה.

למעשה, מבואר *שכל הצרות שלנו היום מקורם בחסרון בית המקדש. אם המקדש היה שום צרה לא הייתה מתרחשת.*

כדי לבאר את המשפט האחרון ולהבין איך ולמה לא היו מתרחשות לנו כל הצרות אילו היה ביהמ"ק עדיין קיים, צריך להעמיק ולחקור מעט מסיפורי אותה תקופה, שמלמדים אותנו מושגים חדשים ובלתי נתפסים בעליל על החיים בירושלים:

א. *מבחינה דמוגראפית:*
גודלה של ירושלים לא נתפס. כמות האנשים שהיו בה עצום ורב כמאמר הגמ' שבכל כ"ד רחובות היו כ"ד מבואות וכו'.

ב. *מבחינת דעה וחכמה:*
הדברים המסופרים במדרשים מפליאים בכך שלמרות הכמות העצומה מבחינה מספרית, היו כל יושבי ירושלים חכמים עד מאוד, אפי' התינוקות והעבדים הוכיחו את עליונותם בסיפורים כנגד חכמי אתונה (ויוון היא עוד זו שמייצגת תמיד את ה"חכמה בגויים"), מבואר שלכל אדם שהגיע לעיר אחרת מירושלים נתנו מיד את הבמה לדבר ברבים. למרות הכמות – כל "ירושלמי" היה בדרגה גבוהה של מעביר השמועה ברבים.

ג. *מבחינת ממון ועשירות:*
מסופר במדרשים על אדם שהביא למכור בבת אחת כמות עצומה של תבלינים ולא מצא בערים אחרות קונה שיוכל לשלם על כמות שכזו, ובירושלים *החייט* הראשון שמצא לקח אותו למחסן עמוס בדינרים וקנה ממנו *הכל!* (עוד מובא שם שהכל התחסל ברגעים ספורים וניתן בקומץ רב מחמת הכמות של אנשי ירושלים).

עוד מסופר שהעשירות שם באה לידי ביטוי בנדוניה שנתנו, שקלו את הכלה (!!) וכנגד משקלה  קיבל כך החתן בזהב..

ד.  *מבחינת סיפוק ואושר:*

למרות כל הכמות הגדולה של אנשי ירושלים וגודלה של העיר, מבואר במדרש *שלא הייתה בעיר שום עצבות!*

מסופר כי בנו מחוץ לירושלים מבנה מיוחד, שכל מי שעלה רק בליבו לחשוב מחשבה שתביא אותו לעצבות – "גלה" לשם!...

*בעיר עצמה, הסתובבו כולם מאושרים! לא בעיות בשלום בית! לא סכסוכי משפחות! לא מריבות שכנים! וכו' וכו'.*

ה.   גם חוויות של  *אושר וסיפוק פנימי* היו מנת חלקם ולא היו להם צרות.

כי מפני מה באות צרות? מחמת החטאים שהאדם עושה, בכדי לעוררו לשוב או כעונש.

אך בתקופת בית המקדש לא היה מושג כזה שאדם הלך עם עבירות בידו, כי תמידים של שחר מכפרים על כל העבירות שעשה בלילה ותמידים של בין הערביים על כל עבירות שביום, ואם עשה משהו בשוגג, מיד רץ ומקריב קרבן, וריח הקטורת תמיד שם באוויר ומזכיר לאדם את מעמדו ותפקידו בעולם והשכר והעונש אם יקיים מצוות או יחטא ח"ו.

*איך אפשר לא להיות מאושר מחיים כאלה? הרי זה גן עדן עלי אדמות!* וכל זה היה יכול להמשיך אילו ביהמ"ק לא היה נחרב והיה קיים גם בימינו.

א"כ כדי להתחבר קצת לאבל ולחורבן אנו יכולים לחשוב לא מה היה "אז" אלא מה אין לנו לדאבון לבנו "היום".

*על אלה אני בוכיה...*

להעריך ולהבין לאשורו של דבר מהו 'חורבן' ביהמ"ק נשגב מבינתנו, 'להביא את המשיח' גדול עלינו...
גם דורות גדולים מאיתנו ובהם צדיקים עצומים לא הצליחו לצערנו 'להביא את המשיח' אך על כך התבטא פ"א אחד מגדולי הדור ואמר: *"להביא את המשיח- איני יכול.  אך לפחות לא אני אהיה זה שמעכב בעדו!.."*

שנזכה לא לעכב בעד משיח צדקנו ולראות במהרה בבניין ביהמ"ק. אכי"ר.