אסתי היקרה! קראתי את מכתבך המרגש וגם את ספרך, וכמו שאת בחרת לכתוב ולא לשתוק הרשי לי גם לשאול כמה שאלות ותובנות,
1.
כתבת במכתבך שאת ניצחת במשפט שלמה, והקרבת הכל למען הילדים, אז זהו שלא,
את השארת להם צלקת לכל החיים, ביישת אותם והרסת להם את החיים, פשוט כמו
האמא שבקשה לשחוט את הילד העיקר שלשני לא יהיה, זה דבר שאמא נורמלית לא
עושה אפילו לילדים שפגעו בה ולא רצו להיפגש איתה.
2. כתבת לילדים שאת מתאבדת בגללם, הרי זה לא ניסיון ראשון שלך להתאבד, זה כבר השני, הראשון היה כשהיית בבית אז אולי זה לא ממש בגללם
3.
מילא אם היית כותבת ביקורת רק על בעלך, ניחא, אבל כתבת נגד מורותיך ואחות ך
ואף יחסת פרק שלם נגד הורייך שעשו הפליות בגידול הילדים וכו' , אף שאנו
ראינו בהלוויה ובכל השנים האחרונות כפי שאת כותבת שנהגו בך בכפפות של משי,
והחזירו לך טובה תחת רעה , אז מאיפה יש לך כ"כ הרבה רוע, להתאבד ולכתוב על
הורייך שלא התנהגו איתך כהוגן, מה את רוצה מהם? הורים מבוגרים שכ"כ סובלים
מכל הסיפור הזה ואני מעריך שגם לא כ"כ בריאים בגיל זה, ואת מאשימה אותם או
שנותנת להם להרגיש רע עם עצמם, האם בן אדם נורמלי היה עושה זאת להוריו?
במקום לכתוב להם תודה על חינוך נפלא , ועל אהבה ללא גבולות
4.
האם חשבת שאם לך מותר למתוח ביקורת על הורייך לאחר 40 שנה, ולשאיר להם
כזו צלקת, אולי לילדייך גם יש טענות דומות או חמורות מכך כלפייך?, האם רק
לך מותר שיהיו טענות ולבזות את הורייך ברבים? לילדייך אסור? אולי גם להם
נשאר טעם רע מהתנהגותך, ואת פגעת בורייך לדעתי יותר מאשר ילדייך פגעו בך
5.
את כועסת על ילדייך שבשם הדת פגעו בך, מי שחינך את הילדים האלו זו את! כל
החיים חינכת אותם למשמעת לרבנים ולמען התורה, אז מה תרצי מהם שביום אחד
ישנו את כל מה שהם גדלו עליו? היית צריכה לשבת איתם ולהסביר להם, שבחרת
בדרך אחרת, ואם את תאמרי שהכעס שלך זה על השיטה ולא עליהם, אז למה פגעת בהם
יותר מכל אחד אחר, השיטה תישאר וזה לא יעזר לך, מי שיסבול זה בנותייך!
6.
אני משוכנע שידעת היטב. שמהרגע שאת עזבת את הבית ויצאת בשאלה. החיים של
ילדייך נעשו מורכבים ומסובכים לאין ערוך. ולא בטוח שהן ידעו איך להתמודד
עם כל הקשיים. עצם הניתוק זה מבחינתם האפשרות היחידה להמשיך את החיים
בקהילה בצורה סבירה מאחר והיו חושדים שהן גם לא מספיק חזקות בדת ועלולות
להתקלקל כמו תמי. אולי הן הבינו מעזיבתך. שעדיף לך חיי הוללות מהקשר עמם.
ואולי הן פחדו שתסיטי אותם נגד הדת כמו שעשית לתמי
7.
מקריאה מעמיקה של ספרך , אני מאמין שאת אשה אינטלגנטית אבל עם המון
אגוצנטריות ץ ושחושבת רק על עצמה, יש הרבה אמהות שדואגות לילדיהם אבל בעיקר
בשביל שיאמרו עליהם שהם אמהות טובות, ושכולם יסתכלו עליהם ויקנאו בהם, ולא
חושבות באמת על טובת הילדים, גם אם היה לך קשה לשחק את המשחק של הדת כפי
שכתבת , אמא נורמלית הייתה ממשיכה את המשחק למען ילדיה לפחות עד שיתחתנו,
ולא משאירה ילדות בבית לחינוכו הקלוקל של בעלה, ואם חשבת שהדת הוא דבר גרוע
אז היית צריכה לקחת אותם איתך ולא לברוח
8.
כתבת כ"כ הרבה על הצער והבכי שלך, כאמא היית צריכה לחשוב על הצער הנוראי
של בנותייך שבכו בלילות ובימים, ואולי אחד מילדייך חשב ג"כ על התאבדות או
שאולי גם הן הרגישו שמאסו בחייהם, האם חשבת על עצמך כאשה שעשתה מעשה שעלול
לגרום למוות ילדיה , כמו שאת מאשימה את בנותייך
9.
כתבת ספר והאשמת את בעלך, אני מאמין למה שכתבת אבל יש פה משהו לא הוגן,
לכתוב ספר שאין לאיש כל אפשרות לטהר את שמו או להכחיש , אם הכל אמת, אז
היית צריכה להתמודד מולו פנים אל פנים , ולא לכתוב ספר כזה ולהיעלם
10
את גאה בביתך תמי, בסופו של דבר הנפגעת העיקרית מהתאבדותך זו תמי, כאמא
היית צריכה להישאר יחד עם כל הסבל למען תמי! כאמא את אמורה לחשוב בראשונה
על ילדייך, אז זהו כנראה שלא
11. תמי היית נשואה לבחור
שהתאים לה והם חיו באושר, ובגללך היא התגרשה, כאמא לא היית אמורה לאפשר
את הגירושים, יש פה ילד שנקרע בין העולמות אבא חרדי ואמא חילונית, לך היה
קשה המשחק הכפול, אז למה לא חשבת שאת מאמללת פה ילד שבזכותך ינותק מאביו ,
שוב כנראה חשבת רק על עצמך
12.
בספר עושה רושם שאת שכנעת את בעלך לנהוג נגד התקנות של גור ופתחת אותך
כלשונך נגד המסגרת שהוא גדל בה, אולי בעלך היה צריך לברוח כי קשה עליו
הניגודים בין ההתנהגות שלו בפועל למה שהוא חונך, כמו שלך היה קשה הניגוד עם
הדת
13. כתבת בספר כמה
פעמים כמה שחמדת גברים זרים, לשכב עם המתקין וילונות וכו' זו בעיה שלא
קשורה לדת , גם חילוני נשוי לא אמור לבגוד בבן זוג שלו, את כותבת על יסורי
הנפש שהיו לך בזמן שחמדת בגברים, והתגברת על עצמך. וכועסת על אלוקים שהביא
אותך לזה, , אבל הנושא הזה לא קשר כלל לדת, נראה שלא הבנת שבחיים א"א
לעשות מה שרוצים
14.
בסופו של דבר מגיע לבעלך תודה רבה שהוא המשיך לגדל את הילדים , לפרנסם,
לחתנם, ושהוא לא ברח, אם נכון כל מה שכתבת עליו, אז באמת היה מתאים לו
לברוח ולהנות מהחיים ומהסטיות שלו, אבל כנראה שהוא אוהב באמת את ילדיו והוא
דואג להם
15.
כתבת בספרך שלבעלך היה הכל , וכל לילה הוא פרק את יצרו , ואת לא נהנת אף
פעם, אז כגבר אני רוצה לספר לך שגבר שאשה שוכבת איתו והיא לא מעונינת ורק
עושה לו טובה אז הוא אומלל לא פחות ממנה, אולי זה מרגיע לו את היצר הרגעי,
בשביל זה הוא יכול לאונן, אבל בודאי לא נותן לו את החום ואת האהבה, ואולי
זה הסיבה שהוא חיפש לרגש אותך ולקח אותך לכל מיני מקומות... היית צריכה
לבקש עזרה ולטפל בזוגיות שלכם
16.
כתבת בספרך על השנה הראשונה הקשה והשנתיים האחרונות, עושה רושם שנהנת במשך
17 שנה באמצע , הרי כסף לא היה חסר, ובעלך תמיד ניסה לפנק אותך , כפי שאת
כתבת , אז למה התעלמת מזה ולא כתבת לו תודה על כך
17.
כתבת עליו ספר קשה ולא קראנו פעם אחת על אלימות או שפגע בך מילולית לא
ישירות ולא בפני הילדים, או שהתקמצן לתת לך כסף למה שרצית וכו' אז באמת
שמענו על נשים שסבלו יותר ועל גברים שסבלו יותר ולא ברחו או התאבדו
18.
מקריאת ספרך עושה רושם שאת סבלת מרגשי נחיתות קשים, שאנשים שונאים אותך או
שלא אוהבים אותך בגלל נמשים בפנים ושהורייך אוהבים אותך פחות, ושאחותך
יורדת לך לחיים עד כדי כל שדרשת שהיא לא תגיע להלוויה שלך.. , לאנשים
שסובלים מדברים אלו יש נטייה גם לדמיין ולנפח דברים, וזה דבר שמעורר לחשוב
אותי שאלי יש בחלק מן הסיפורים גם הרבה דמיון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.