בשביל להוציא ילד מחיק אימו הרשויות מקבלות את
ההחלטה- לא שום מאלתר, לא בדרגים הנמוכים ולא הגבוהים; כך נהגה החברה האנושית בכל
הזמנים והתקופות
סיפור שקרה בתקופת קום המדינה אך לא בארץ כי אם
בחאלב- סורה; אימא ז"ל סיפרה לי את הסיפור הזה. יום אחד חלה אחד האחים שלי באבעבועות
שחורת. המדובר במחלה נגיפית מדבקת הנגרמת על ידי ווירוס קטלני, שלמרבה המזל כבר
חלף מהעולם והוכרז לפני 20 שנה על הכחדתו ואף הופסק מתן החיסון.
חאלב של ראשית שנות ה-50, הווירוס התפשט בה במהרה
והפך למגפה קשה שמדבקת בקלות ומאיימת על כל האוכלוסיה. הרשויות, נוכח האיום הזה קיבלו
החלטה מטורפת- אולי באותה תקופה מקובלת: לעבור בית בית בכל רחבי חאלב ולאסוף את כל
הנדבקים לנקודת איסוף בה היו מרדימים את הנדבקים למוות ושורפים את הגוויות. טענתם הייתה
ככל הנראה כי ממילא אין שום סיכוי לנדבקים האומללים, ועל-כן טובה עבורם המתת חסד
מאשר שידביקו ויסכנו את האוכלוסיה.
צוותי הממשל הגיעו לשכונה ודפקו בדלת. כאן בנקודה
הזאת ים הדמעות של אימא מתחיל לזרום- 50 שנה אחר המאורע. ביקשו מאבא להובילם
ישירות אל חדר החולה. אימא היתה בחדר עם אחי תופיק בן ה-4 שבאו לקחת אותו. אפילו
לא התחננה על חייו, לא היא ולא אבא, שניהם ידעו כי אין מנוס מהגזרה, אבל כן ביקשה
מהם מספר דקות, היא האכילה אותו וביקשה לסיים להאכילו. הצוות עם המסכות והאלונקה
התיישבו להם בחדר ונתנו לאימא להמשיך לטפל בו- עוד כמה רגעי חסד, ועכשיו גם מעיני
מתחיל לזרום משהו. בנתיים ראש הצוות התעניין אם האישה בחדר היא האימא של הילד או
אחות מקצועית. אבא ענה לו שהיא האימא ושהמודעות למחלה המדבקת הביאה אותם לטפל בו
באופן מקצועי מה עוד והיו לו עוד אחים בבית. החדר והבית במלואו היה סטרילי, לא
נוגעים בשום דבר מבלי לחטא את הידיים באלכוהול- ספירטו בערבית, בקבוקי ספירטו היו פזורים
בכל פינה, הרבה כפפות, הכל נקי סדינים מצעים ריצפה.
"מעולם לא ראיתי טיפול מסור ומקצועי כזה
שעיני רואות ברגע זה. מעולם לא ראיתי רמה כזו של סטריליות גם לא בבתי החולים
המשובחים ביותר. אני חושב גברת שאת יכולה להשאר עם הילד שלך ולהמשיך לטפל בו עד
יומו האחרון" – זאת היתה החלטת ראש הצוות. הם עזבו והשאירו לה את תופיק.
כעבור 10 שנים אגיח לאוויר העולם בשביל לספר לכם היום סיפור זה; כשאסיים את המאמר
אשלח אותו לתופיק שיקרא בזמנו החופשי ויהרוג אותי אח"כ. נס רפואי ה-תופיק
הזה.
אני לא מספר את הסיפור האישי הזה בשביל לפרסם
ברבים את הנס המשפחתי שקרה למשפחתי הקטנה, ולמעשה קראו לנו 2 ניסים: ראשון שלא לקחו לנו את תופיק ושני שבניגוד
למציאות הרפואית ששררה באותה תקופה, תופיק שרד את המחלה הנוראה. נגיף האבעבועות
השחורות, כך ויקיפדיה, קטל יותר בני אדם מכל מחלה אחרת בהסטוריה, אבל תופיק שלנו
ניצל ממנה והראיה, כפי שציינתי, הוא הולך להרוג אותי עוד מעט.
הסיפור סופר אבל לא התכוונתי לספר אותו, גם לא
התכוונתי לספר על חמלה מהי ואיך חסו על אחי, ובכלל באתי לתאר דבר טכני לחלוטין- אם
תרצו יבש ומרובע שאין לו ולסיפורי המרגש מאומה וחצי מאומה, ולמעשה באתי להציג
בפניכם סיפור תיעודי שעולה ממנו מסקנה פשוטה, משעממת וגורמת אולי לפהק: בשביל
להוציא ילד מביתו ומחיק אימו הרשויות צריכות לקבל החלטה; כך נהגו בכל זמן ותקופה. כך
נהגו בחאלב של שנות החמישים; כך נהגו בסוריה של הדיקטטור האשם אל-אתאסי וכך נהגו
אף בילד חולה שמחלתו מסכנת את האוכלוסיה בשלמותה.
למסקנה המשעממת הזאת נדרשתי כאשר קראתי על פרשת
ילדי תימן, ותגובות האליטה שעדיין יש לה שרד בתוכנו סיננה מבין שיניה החומות: שנותיה
הראשונות של המדינה היו לשנים מטורפות... המצב הכאוטי ששרר במדינה גרם לכאוס חברתי
שיכלו להתרחש במהלכו אילתורים בדרגים הנמוכים כדי לעזור ולפתור בעיות... וכמובן
היו אנשים שניצלו את המצב הכאוטי בשביל להרוויח כמה לירות... עכשיו אתם מבינים את מקור
הקונספירציה ההזוייה של ילדי תימן?
לא לא אנחנו לא מבינים, לכו תספרו את זה לסבתא
שלי ובעצם גם היא לא תבין אותכם. בשביל להוציא ילד מחיק אימו הרשויות מקבלות את
ההחלטה- לא שום מאלתר לא בדרגים הנמוכים ולא הגבוהים. כך נהגו בחלב ובקאמישלי
ובתימן ואלג'יר בכל התקופות והזמנים. אתם ההזויים אתם. ושיתכבד ביבי ויפתח את
התיקים החסויים לשבעים שנה; עושה וכאילו זו משאת נפשו אבל שכח כי הוא בשלטון והדבר
בידו ובאחריותו. הוא מבקש לעשות הון פוליטי גם על התימנים אבל שכח כי קמצנים הם
ולא יעניקו לו הון שכזה.
אם וכבר ארוקן ברשותכם את המחסנית עד תום. לדעתי
במיטבה, תעודת עניות לחברה המשאירה נושא כה לאומי לרינה מצליח שתוציא אותו
מהבוידעם שלה, כאייטם לעת מצוא שיכול למלא את משבצת רצועת השידור שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.