יהודה מלשון הודאה. "ועל כן כל ישראל נקראים יהודים, על שום שמודים להשם יתברך על כל דבר קטן וגדול, שיודעים שהכל ממנו יתברך. וזה עצה בכל שעת צרה והסתרת פנים לכל איש ישראל, להתבטל לרצון השי"ת. ע"י שמברר האדם אצלו, שגם בתוך ההסתר השי"ת נמצא" (שפת אמת).
יוסף הצדיק סולח. אין בלבו שום קפידא על אחיו. למרות כל מה שעשו לו, שהפשיטו בגדיו מעליו, אטמו ליבם מבכיו ותחנוניו והשליכו אותו לבור מלא בנחשים ועקרבים, למרות הדברים הקשים האלה הוא סולח. "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה". למרות שמכרתם אותי מצרימה, אני נשאר אחיכם, אין בליבי שום תרעומת, שום כעס, שום שנאה.
יוסף שומר על כבודם של אחיו. כשהוא מחליט לגלות להם את זהותו, הוא מצווה "הוציאו כל איש מעלי". אני רוצה להישאר לבד עם האחים שלי. ורק לאחר שכולם יוצאים הוא אומר "אני יוסף"!!! מה הסיבה שהוציא את כולם? אומר רש"י הקדוש: חשש שמא אחיו יתביישו מהנוכחים. יהדות ביופיה. העיקר לא לפגוע, לא לבייש, העיקר לשמור על הכבוד של השני. "מוטב יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו" (בבא מציעא נט.)
להמשך כנסו כאן:
צריך שכל אחד יראה אור בשני, אסור שאדם יראה חסרון בשני, פגם בשני. ואם בכל זאת ראית חסרון בשני, איזה דבר מגונה, מייד תחפש כף זכות. בשום אופן לא להישאר עם המחשבה הזאת, ובטח לא לעבור ממחשבה לדבור ח"ו. לא מספיק שאותו אדם נענש פעם אחת בזה שיש לו את החסרון הזה, את המידה המגונה הזאת, אתה רוצה להעניש אותו פעם נוספת בזה שאתה חושב עליו לא טוב?! מדבר עליו לא טוב?! אם ראית חסרון אצל השני, תרים את הראש ותבקש מהרבונו של עולם שירחם עליו ויתן לו את הדעת הנכונה. הרצון הראשון של ה', שנאהב את החברים שלנו. שנעבוד כל החיים על מצוות האהבה של איש לרעהו.
במפגש של יוסף עם אחיו נאמר בין היתר "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוארו" (מה,יד). רש"י הקדוש: יוסף בכה על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב. ולמה בכה על אחד על חורבן חבירו ולא על חורבן עצמו? הפירוד בין יוסף ובנימין נכפה עליהם כתוצאה משינאת חינם. התיקון זה אהבת חינם. כל כך אוהבים אחד את השני עד שצער חבירו מכאיב לאדם יותר מאשר צער עצמו.
אדם צריך לסגל לעצמו עין טובה. מה זה עין טובה? שאתה מפרגן לשני, אוהב את השני, שמח בהצלחה שלו. ואילו עיקר העין הרעה שאתה לא יכול לסבול שהחבר שלך יותר טוב ממך, שעינך צרה בהצלחה של החבר, בהתנשאות שלו, שהוא לומד יותר, שהוא מתפלל יותר.
["אני חלק מעם שלם שהוא עם סגולה, שיש לו שליחות קודש. אני צריך להרגיש שאיכפת לי מכולם, שאני כלול בכולם, שכואב לי אם מישהו עשה משהו לא טוב. בלי האחדות הזאת ה' לא מסתכל עלינו. אנחנו נורא מחונכים, אנחנו נורא מיוחסים, אנחנו מאד מסודרים, אנחנו מאוד גאונים, אצלנו הכל הולך מצויין, ואצל השני אין ואין ואין והכל הפוך. אם ככה מרגישים וחושבים, אז כל המעלות שיש לנו הם לרעתנו.
אנחנו צריכים להתייחס לאחרים, להאיר להם פנים, לקרב אותם, להתפלל עליהם, לשמח אותם, לפחות מה שאנחנו יכולים, ומה שאנחנו לא יכולים אז לפחות בלב"] (באור פני מלך).
"אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (מה,ד).
יוסף מתגלה אל האחים ומה הם רואים? שאחרי כל השנים הקשות שהוא עבר, הוא נשאר בדבקות בה', הוא נשאר עם הקדושה שלו, השכינה לא זזה ממנו.
האחים ממש נבהלים ממנו, "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". הם ראו את ההפנים של יוסף, שהוא מלא קדושה! מלא יראה! מלא חיות! נבהלו מפניו! נבהלו מן המחשבה שאם לא היו מוכרים אותו והוא היה נשאר אצל יעקב, לומד תורה כל השנים עם יעקב, מי יודע לאיזה דרגה הוא היה יכול להגיע. ומה עונה להם יוסף? אני יוסף, אשר מכרתם אותי מצרימה. דווקא בגלל שמכרתם אותי, ועברתי מה שעברתי, כאלה יסורים, כאלה נסיונות קשים, בזכות זה הגעתי לאן שהגעתי. אל תצטערו. כשאדם, בתוך כל הנסיונות הקשים שהוא עובר הוא ממשיך לחפש את ה', לברוח אל ה', לצעוק לה', הוא זוכה. כשעוברים את הנסיונות של החיים באמונה, בתפילה, בלמוד תורה, בעבודה, מגיעים אז לקשר הכי חזק עם ה'. כל כך הרבה יסורים יש בעולם הזה, שרק כשאדם מחובר אל ה', רק אז יש לו כוח להתמודד. כשאין חלילה את החיבור הזה זו רחמנות כזו גדולה. לכן אנחנו בוכים על מי שלא זכה למצוא קשר עם ה'. בוכים גם עלינו, כשמאבדים חלילה את הקשר, את התקווה.
יהודי זה חתיכת אלוקות. כמה הוא מתייסר כשהוא לא מצליח להתפלל בדבקות, כשהוא לא מצליח לשפוך את לבו לפני ה'. וכשהוא עושה את זה, והוא זוכה להזיל דמעה, ולבכות לפני ה', הוא מרגיש שנהיה לו יחוד עם הקב"ה, יחוד שמוליד פירות, מוליד שמחה, מוליד קדושה, מוליד כסופים וגעגועים. ה' נמצא עם הבן אדם כל הזמן. הולך אתנו לכל מקום. הוא בתוך ליבנו, נמצא איתנו בכל פינה, בכל רגע, בכל שעה, אין דבר כזה שלא. הקשר שלנו עם הקב"ה זה דבר כזה שממלא את כל הנשמה שלנו פנימה. נכון, יש לנו בני זוג, ויש ילדים, ויש הורים, ויש מחויבויות, וצריך פרנסה, והכל צריך לדפוק כמו שעון, אבל הדבר הראשון שצריך להיות, הראשון הראשון, זה לתת לנשמה שלי את מה שמגיע לה.
בלב כל יהודי פועמת נשמה אלוקית טהורה וזכה מלאה אהבת ה'. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש". אני לא מבקש כלום. רק דבר אחד. רק בקשה אחת. להיות איתך. למצוא את השמחה ואת החיות שלי אצלך, בתוך הקדושה. אני לא מוותר עליך, אני כל הזמן מרים את הראש אליך, אני מחכה שגם אתה אבא תסתכל אלי, כמו בן אדם שמסתכל כל הזמן על בן אדם שני, בסוף השני לא יחזיר מבט? וכשאתה אבא מחזיר לי מבט, זה כזה אושר, זה כזה חיבוק מתוק.
אנחנו רוצים אותך אבא. לא רוצים הסתרות. רוצים קשר של פנים אל פנים, רוצים להרגיש את התפילה, רוצים להרגיש את השני, רוצים עין טובה, רוצים לב טוב, רוצים שתהיה שמחה בלבבות, רוצים אותך כדי שתהיה לנו קירבת ה' לי טוב, שנוכל להיות קרובים אליך ממש, שלא תהיה הסתרה, שנראה את הניסים והנפלאות שאתה עושה לנו, שלא נפסיק להגיד תודה, שהנשמה שלנו תגיע למקום שלה.
אנחנו פה בשליחות קודש. "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". קיבלנו מצוות כדי להתחבר לקב"ה. חיבור, חיבור, חיבור. כל הזמן יש חיבור. וכשאין עכשיו מצווה, אז חיבור במחשבות. צריך עכשיו להתאוורר? להרפות קצת? זה עדיין הכל בחיבור. עושים טיול, משוחחים קצת, אוכלים משהו שמתענגים ממנו. אבל הכל עם התחברות. חוץ מזה אדם לא צריך כלום. הוא לא צריך אף פעם שום דבר. כשאדם דבוק בה', כשהוא מחובר לה', הוא אף פעם לא בגלות. איפה שהוא יהיה בעולם, יהיה לו את ה'. כשיהודי לא טוב לו, זה רק כי הוא לא מרגיש את ה'. אדם חושב יש לו בעיה כזו, בעיה כזו, הבעיה היחידה שלו שה' לא נמצא בתוך הלב שלו.
יוסף הצדיק עבר כאלה נסיונות קשים, והוא כל הזמן שמח, כל הזמן רוקד ושר, כי הוא היה מחובר. יש ירידות בחיים, יש נסיונות, יש תקופות קשות, אבל ה' מבטיח לנו שגם בירידות הוא יהיה אתנו. "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה" – פסוק מהפרשה. ומובא בספרים הקדושים שבזה הפסוק מרומז כל העליות והירידות העוברים על איש הישראלי שזה עיקר סוד הגלות והגאולה שהכל בבחינת "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה", שאחרי כל ירידה יש גם עליה.
כשיודעים שכל מה שעובר עלינו, זה הכל כדי לרפא אותנו, לתקן, לזכך, לרחוץ, לטהר, להיטיב אתנו, אז כל הנסיונות והקשיים והיסורים מקרבים אותנו אל ה'. כי זאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עלינו. אין להם מטרה אחרת. אך אם מביטים על כל מה שקורה לנו כאילו אין פה השגחה, אז זה באמת יכול לשבור, לייאש, להרפות ידיים.
"אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אותי מצרימה" (מה,ד).
כשיוסף מתוודע לאחיו הוא אומר להם כאמור: "אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אותי מצרימה". וכי דרך פיוס היא להזכיר לאחים בשעה גדולה זו של התוודעות את העוול שעשו לו אחיו במכירתו למצרים? אלא, יוסף הצדיק משמיע כאן דברי ריצוי ופיוס באוזני אחיו: אל נא תחששו שירדתי למצרים וימי נעורי גרמו לי לקלקול המדות, ואל יעלה על דעתם שנתפתיתי חלילה ללכת בדרכיהם המושחתות של המצרים. הנני אותו יוסף הנער, שהכרתם בשעה שמכרתם אותי לעבד, לא נשתניתי מאז ועד היום במידות ובאורחות החיים והמוסר שהייתי בבית אבא. בזכות מה? בזכות התורה!
התורה שומרת עלינו מההשפעות המזיקות של הרחוב, של תרבות הגויים. "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח,ג). יוסף שולח לאביו עגלות להביאו מצרימה. יעקב רואה את העגלות וזה מה שמשכנע אותו לרדת מצרימה כדי לפגוש את בנו האבוד. מה יש בעגלות הללו ששכנעו את יעקב? ראה בהן רמז ברור שבנו יוסף עדיין מחובר לתורה. כי לפני שנפרד יוסף מאביו. למדו אז יחד פרשת עגלה ערופה. וכששלח לו עגלות, רמז לו יוסף שלא שכח (רש"י הקדוש).
התורה זה הכל. כל החיים שלנו תלוים בה. תורת חיים. מלמדת אותנו איך לחיות ישר. בלי התורה זה עקום. "אין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא ייחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם (אור החיים הקדוש).
הספור של יוסף ואחיו זה מסר לדורות. זה סיפור שבא ללמד אותנו איך לא לנטור טינה, איך לוותר,לסלוח, ללמד כף זכות, ואפילו לאהוב את מי שטעה ופגע בנו ורדף אותנו והציק לנו במשך שנים רבות. סיפור שבא ללמד אותנו איך לעבור את הנסיונות הקשים של החיים באמונה, בתפילה, בקשר עם ה'. ספור שבא להראות לנו שרק התורה יכולה לשמור עלינו, שכל החיים שלנו תלויים בתורה הקדושה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.