"ויקרא אל משה וידבר אליו מאוהל מועד..." (א,).

פרשת ויקרא מאת מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: עשה לי משכן, על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו: "כאשר ציווה ה' את משה". אמר הקב"ה:  כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ? קיראו לו שייכנס לפני ולפנים, לכך נאמר "ויקרא אל משה" (מדרש רבה).

"ותן בליבי הכנעה וענוה"

כמו שכולם עומדים מחוץ למשכן, כך גם משה רבנו עומד בחוץ. הוא לא חשב שהוא יותר טוב ממישהו, יותר חשוב ממישהו.

משה רבנו, אדון כל הנביאים, שהוציא את ישראל ממצרים, בקע את הים, דיבר עם הקב"ה פנים אל פנים, הוריד תורה משמים והוא אומר: אני עשיתי? מי אני בכלל? זה ה' עשה, אני לא עשיתי כלום. זה היה הדעת של משה. אדם צריך לדעת שהחשיבות הכי גדולה שלו זה כשהוא מתבטל, מרכין את הראש. מי שנותן את כל הכבוד לה', אותו צריך לכבד, לא את מי שלוקח את הכבוד לעצמו. אדם צריך לשמוח עם כל דבר קטן שהוא מצליח להסתיר כי זה נקרא לעשות לכבוד ה'.

לגלריה כנסו כאן:

אדם  שהמלך רגיל לדבר אתו בכל עת, הוא נכנס ויוצא מהארמון בלי לבקש רשות, ליבו גס במלך. אבל משה רבינו, אף על פי שדיבר אתו הקב"ה פנים אל פנים כמה פעמים, הוא עומד ונרתע לאחור, הוא נוהג כבוד בשכינה, כאילו לא דיבר עם הקב"ה מעולם.

זה הסוד של החיים. הכנעה וענווה. אדם שזוכה ככה להקטין את עצמו, שהוא בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, יותר קדושים ממנו, יותר נבונים ממנו, שכל יהודי בעיניו הוא הכי נפלא, הכי צדיק, הוא מתחיל להרגיש כזה תענוג, כזה אור אלוקי מאיר עליו.

אדם שחי בענוה ושפלות, שלא חושב שהוא יותר טוב ממישהו, הוא יכול להתייחס לזולת בעדינות, באהבה, כמו אותו בחור שראה יהודים מדברים באמצע התפילה, והוא עצמו, כך הוא העיד על עצמו לא היה לו את היצר הזה, אז הוא ניגש אליהם באהבה גדולה ואמר להם: תשמעו רבותי. אני אדם מאד נמוך, אני לא ראוי להגיד לכם מוסר, אני בעצמי נמצא למטה למטה, אבל אני שמעתי שכתוב בספרים כמה זה חמור לדבר באמצע התפילה. אז למה לדבר? מישהו אחר היה יכול לגעור בהם אבל הוא דיבר איתם באהבה, והם אמרו לו שהוא צודק, קיבלו את זה. כי שמעו שהוא מדבר מתוך אהבה, מתוך רצון לזכות אותם.

כשאדם חי בענווה והכנעה, הוא מכבד את כולם. לכבד זה גם להקדיש זמן, את כל הזמן שצריך. אף אחד לא אוהב שרומסים את הכבוד שלו וזורקים לו כמה משפטים תוך כדי שרצים וממהרים לעשות דבר אחר. הזמן מנצח. הסבלנות הזאת מנצחת. אתה רוצה לשנות את העמדה של השני, תשב איתו, תקדיש לו זמן. מסופר במדרש שפעם אחת אירח אברהם אבינו עובר אורח זקן בן 90 שנה, ולאחר שאכל אצלו סעודת מלכים, אמר לו אברהם: צריך להודות לבורא על האכילה. הזקן לקח את הפסל שהיה בכיסו ונישקו בחיבה, החל אברהם לשכנעו במתק שפתיו ולהוכיח בהרחבה שיש בורא לעולם ותיבל דבריו במשלים וסיפורים משכנעים במשך שש שעות רצופות, לבסוף שוב לקח הזקן את פסלו ונישקו. מה עשה אברהם? אמר לזקן שילך לדרכו לשלום, וכך נפרדו השניים. מיד נגלה אליו הקב"ה ואמר לו: אברהם אהובי, תשעים שנה היה לי סבלנות לחכות לזקן זה אולי ישנה דרכו לטובה, ואתה אין לך סבלנות ליותר משש שעות? מייד רץ אברהם אחריו ואמר לו לסור לביתו כי עתה עת ערב ויש חיות טרף מסביב, וכך אירח אותו באדיבות ללינה.

למחרת בבוקר לאחר שהאכילו והשקהו, שוב ניסה לפקוח את עיניו של הזקן, ואכן לאחר כמה שעות שכנוע, קם הזקן וניפץ את הפסל לרסיסים, וכך קירב אברהם עוד יהודי לצור מחצבתו.

כשהיו צריכים לחבר את החלקים של המשכן,  שום חלק לא להתחבר לחלק השני, לא הצליחו להקים את המשכן. מי הצליח? משה רבינו, רק הגישו לא את החלקים, והם התחברו מעצמם. והכל בזכות הענווה והשפלות, הכל על ידי ה"אין". 120 יום היה משה בשמים בלי לחם, בלי שתיה והוא אומר "מה עשיתי"? "עשיתי משהו בכלל"?.

מי מעלה את כל התפילות של המניין? זה שזוכה להרגיש שהוא הכי גרוע מכולם. מי מעכב את הגאולה? מי שחושב שהוא יותר חשוב מהשני, יותר יקר מהשני, יותר מבין מהשני. "מה ה' אלוקיך שואל מעימך", את ה-מה ה' מבקש ממך, מה אני, מה אנחנו, ונחנו מה, את הענווה וההכנעה ה' מבקש ממך. כל העבודה של המידות זה לבטל את היישות. אם נצליח בזה, כל השאר יסתדר. היישות שלנו כל הזמן מדברת: אתה רואה? הצלחת! אתה רואה? התפללת בדבקות. אתה רואה? השקעת בילדים והם יצאו לך ממש מוצלחים.

כשאדם לומד להודות לה' על כל דבר ודבר, הוא מחדיר ללבו שהכל ה' נותן לו. שום דבר לא ממנו.

ה' רוצה הכנעה. "אני יודע אבא שהכל זה איך שאתה רוצה, לא אך שאני". כל דקה צריך להגיד לעצמו – יש מנהיג לבירה. עכשיו זה מה שקורה לי? יש מנהיג לבירה. זה מה שלימד אותנו אברהם אבינו. בכל מה שעבר עליו הוא לא התבלבל, הוא לא אמר עשו לי, זרקו אותי, כל דקה הוא ניסה להתחבר ליש מנהיג לבירה.

ה' רוצה שנתאמץ לקבל בהכנעה כל מה שקורה לנו. גם אם זה ההיפך ממה שכל כך הרבה התפללנו וביקשנו, גם אם עשינו מסירות נפש ולא רק שלא נהייה יותר טוב, נהייה יותר גרוע. כל הדוגמאות האלה שיש בלי סוף, שלשני זה לא קרה ודוקא לי זה קרה, ומה יהיה עכשיו, ומה אני אעשה עכשיו, כאילו משהו התקלקל אצל הריבונו של עולם, כאילו הוא בנה כל כך יפה את העולם שלו ורק את הבעיה שלי הוא לא הצליח לפתור. כשאתה מסתכל ככה על הדברים, אתה בעצם כועס על הקב"ה. אתה בעצם רוצה להגיד להקב"ה: אתה לא מנהל בסדר את העולם.

צריך הרבה הכנעה בחיים. מי אמר שצריך להיות לך זה וזה וזה? אדם כל הזמן עושה לו תוכניות והרבה פעמים הן מתקלקלות לו משום שזה בכלל לא היו התוכניות הנכונות ולא התקלקל לו כלום.

פתאום אדם בירידה. לא מרגיש את ה'. אין לו חשק לכלום, לא להתפלל, לא ללמוד, גם ההתבודדות שהוא עושה זה בלי החמימות וההתלהבות שהיו לו קודם. רבונו של עולם אני מקבל הכל בהכנעה. אם ככה אתה רוצה שאני אעבוד אותך עכשיו אני מקבל את זה באהבה. כשאדם זוכה להגיד את המילים האלה, זה בעצמו כבר התחלת העליה.

כשאדם זוכה להפנים את הידיעה שכל מה שקורה לו זה הכל מאת ה' והכל לטובה, החיים שלו נראים לגמרי אחרת. הבעיה שזה עדיין מקיף אותנו, זה עוד לא בתוכנו. אך ה' לא מוותר לנו, ה' רוצה שנתאמץ להאמין שאין טעויות. מה שקיבלתי שייך אלי. קבלתי את הילד הזה, קבלתי את הבן זוג הזה, קבלתי את ההורים האלה, קבלתי את הבית הזה, את הפרנסה הזאת, את החסרון הזה, את הקשיים האלה, את הידיים הלא מוצלחות שלי, כל זה זה לא טעות, זה ה' עשה לי ואני צריך לקבל את זה ולשמוח עם זה. ה' יודע מה אני צריך כדי שאני אזכה להתקרב אליו. אני לא.

ויקרא אל משה". האות אלף קטנה משאר האותיות. א זעירא מכנים אותה. והיא רומזת על הנקודה הטובה שאני מוצא בעצמי ובאחרים ואפילו שהיא קטנה, היא חשובה, היא משמעותית, היא משנה את כל ההסתכלות שלי על החיים.

רבנו מלמד אותנו עד כמה כל יהדותנו וכל תקוותנו תלויה בה, בנקודה הקטנה והמשמעותית הזו.

יהודי קם מהשינה, והוא יכול להתחיל ללקט נקודות קטנות, נקודות אור, אוצר שלם ומרשים של נקודות טובות. נטלת ידיים ואמרת מודה אני, נישקת את המזוזה, נתת צדקה, התפללת, התגברת על כעס, התאפקת לא להעיר הערה, עשית חסד עם השני, הרמת את הראש לשמים, התחזקת באמונה שהכל מאת ה' והכל לטובה, היריעה צרה מלהכיל את ההמשך. הנקודות האלה לא כל כך נחשבות בעינינו אבל הן בכלל לא קטנות. הנקודה הטובה היא עצומה. היא גרעינית. דוד המלך ברא בעצמו את הרוח הצפונית שהעירה אותו כל לילה בחצות. הוא הכין אותה כל היום, הוא יצר אותה, הוא סלח לאחרים, הוא ידע גם לסלוח לעצמו, הוא כל הזמן ניגן ושר, היתה לו עין טובה על עצמו ועל אחרים, היתה לו כזו שמחה, כאלה כיסופים לה', שהוא בעצם כאילו כיון את השעון לפני שהוא הולך לישון, ועכשיו הרוח שהוא עצמו יצר, הרוח הצפונית, באה ומעירה אותו.

איזה תענוג זה להתחיל לחפש את הנקודות הטובות באחרים. כל אדם יש לו לפחות דבר טוב אחד שזה פשוט אצלו, זה טבעי אצלו, הוא לא צריך להתאמץ בשביל זה. כשאנחנו פוסלים כל כך הרבה בני אדם בחיים שלנו, אנחנו מפסידים את הנקודות המיוחדות האלה שלהם. כשמתאמצים לשנות את המבט, להסתכל קצת אחרת על אחרים, אז העין הטובה הזאת עושה לנו את החיים טובים יותר, מאושרים יותר. וזה אי אפשר בלי ענוה והכנעה.

האלף הזעירא של ויקרא באה ללמד אותנו שקצת זה גם טוב. אדם צריך לשמוח עם הקצת שהוא עושה. הכל או לא כלום זה המצד של הטומאה. המן, כולם השתחוו לפניו חוץ ממרדכי והוא רצה למות ולהמית את כולם. אתה עושה קצת, איזה למוד כף זכות, איזה ויתור, איזה כעס שאתה כובש, התאפקת ולא הסתכלת, אתה עושה כחוט השערה פה למטה אבל בשמים זה המון, כל נקודה קטנה של יהודי, שהוא מתגבר על היצר הרע, כמה שה' מתפאר בנקודה הזו. כשאדם עוקר את עצמו בכוח מהרע, אפילו בנקודה קטנה, התנועה הזו נחשבת למשהו עצום. כל תנועה קטנה שלנו אל הקודש, אל הטוב, היא לא נאבדת לעולם. אצל השי"ת לא תופסים הגודל והכמות מקום עיקרי. הרצון, התשוקה, ההשתדלות שלנו, הם העיקר.