רגעי השבוע - פרשת תולדות
ההבדל בין 'אמצעי' ל'מטרה' בגישה וביחס כלפי זיכוי במצווה הכי גדולה / הצהרת השכן על הצערת הרב בעשר שנים / המכתב שהמתין ארבעים ושבע שנים / בין חריצי הגומי לגלגל החיים
א. עולה על כולנה
בדומה להרבה קהילות בעולם, בהן ישנם מספר שלוחים בתפקידים שונים ולא לכולם מתאפשרת הטיסה להשתתף בכינוס השלוחים העולמי בארה"ב, גם כאן במוסקבה מתאספים אלו שנשארו ל'שבת אחים גם יחד', במקביל לאירוע ה'באנקעט' הנודע הנועל את ימי הכינוס ומהווה את אחד מאירועי השיא המרשימים, תוך כדי צפייה בשידור חי בחלק מהתוכנית הנערכת באותה שעה שם בארה"ב.
השנה ארגן ואירח זאת הרב דוד ברדה, השליח בשכונת 'סקולקובא', וכמו ליבו הרחב, כך גם השולחן היה ערוך בטוב טעם ובשפע רב. ישבנו מספר שלוחים באווירה מרוממת מתוך אחדות ושמחה להתוועדות חסידית עם פודיום ומיקרופון לנאומים, כדי להרגיש מעט אווירה רשמית של כינוס שלוחים.
'לחיים ברידער, לחיים שלוחים' - פתחתי, לאחר שר' דוד ביקשני לשאת דברים בפני המשתתפים. שיתפתי בשיחה קצרה שהייתה לי בשנה שעברה, שבה כן זכיתי להשתתף בכינוס העולמי, ופגשתי שם בן-דוד צעיר, שליח נמרץ באחת המושבות בארץ ישראל. הוא תיאר לי את הבית ששכר, את המוסך והחנייה לרכב הקיימים בחצרו, ששיפץ ושדרג למועדון לנוער, ואת פעילות אשתו עם נשות האזור.
מאוד התפעלתי מכל מה שתיאר. בחשבון מהיר שעשיתי במוחי תוך כדי שיחה, הבנתי שהוא צריך תקציב חודשי לא מבוטל, במיוחד שהוא ורעייתו עסוקים כל היום רק בשליחות עם בני המקום ואין להם עבודה צדדית עם משכורת חודשית מבוססת. שאלתי אותו את השאלה המפורסמת: "כסף מנלן?"
תשובתו המנומקת הפתיעה אותי מאוד: "אני חי רק על תרומות, שאת רובן אני משיג בין התושבים עצמם". ומיד המשיך לפרוש את משנתו הסדורה על לשונו, בביטחון עצמי אמיתי ורגוע. הוא ציטט בעל-פה מדברי רבנו הזקן נ"ע המסביר באיגרת הקודש, שעיקר העבודה בדורות הללו של עקבתא דמשיחא היא עבודת הצדקה. היו דורות נעלים שהיו כנגד הראש, כמו התנאים והאמוראים, ולכן עיקר עסקם היה בתורה, אך בדורות האחרונים והנמוכים שהם כנגד הרגליים - העבודה היא במעשה ובפרט בנתינת צדקה.
הוא הסביר לי שיותר ממה שאנו משקיעים לקרב יהודים לתפילות ולשיעורי תורה ולקיום מצוות שונות - מוטלת עלינו החובה לזכות את היהודים במצוות הצדקה.
יצאתי אז לרחוב, והרהרתי בדבריו של שליח צעיר זה, להבין שתרומות שאנו מציעים ליהודים שונים לתת לנו - הן לא אמצעי שנוכל בכסף זה לשלם שכירות למקום לבית כנסת, תשלום למגידי שיעורים, או קניית מזון לנצרכים, אלא שהצדקה שבה אנו מזכים את התורמים - זוהי בפני עצמה מטרה קדושה ונעלה מאין כמוה. בדיוק כמו שאנו פוגשים יהודי בלתי מוכר ומציעים לו להניח תפילין, שזו מטרה בפני עצמה, גם אם אין לנו שום קשר פיזי בהמשך - כך בכל פעם שהצענו ליהודי לתת לנו תרומה, זאת המטרה הקדושה העומדת לעצמה.
"מה שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה במאד מאד במעלת הצדקה, ואמרו ש'שקולה כנגד כל המצוות'... מפני שהיא - עיקר המצוות מעשיות, ועולה על כולנה... ואין לך מצווה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצוות הצדקה... לפי שבצדקה אחת, מעלה הרבה מנפש החיונית, מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כוחות ובחינות בכמה מצוות מעשיות אחרות" - אלו כמה מילים מתוך הסבר ארוך ומפורט שכותב רבנו הזקן בפרק ל"ז בספר התניא, להסביר שבקיום הרבה מצוות מעשיות אחרות לא היה 'מעלה' כל כך הרבה 'כוחות ובחינות של הנפש החיונית', כמו בקיום מצוות הצדקה פעם אחת. וככל שמבררים ומעלים יותר את הנפש החיונית - מקרבים יותר את הגאולה, כפי שכבר למדנו, שתכלית ימות המשיח קשורה בהעלאת הנפש החיונית להקב"ה. על כל פנים מבואר שבצדקה יש מעלה לגבי כל שאר המצוות, כולל גם מצוות לימוד תורה.
אלפי השלוחים הפזורים בכל העולם, צריכים ברובם להיות בתפקידים שונים בד בבד ותוך כדי. כל אחד בתחומו ובשטח העבודה שההשגחה העליונה הביאה אותו אליו. המשותף כמעט לכולם הוא כסף, שאיתו אפשר וצריכים להניע את הפעילות המסועפת והמתפתחת. כסף זה מגיע ברובו מתרומות של אנשים עם לב חם ואוהד. והדרך להגיע לליבם של אותם אנשים מגוונת ושונה מאדם לאדם.
לא חונכתי על גיוס כספים, אך אין מנוס, וכשרוצים להתפתח ולפעול יותר, צריכים לפחות להציע לאנשים מסביבנו את האפשרות לקחת שותפות בקיום הפעילות. הגישה לכך צריכה להיות ברורה: אני מזכה את התורם במצווה הכי חשובה ונעלה שיש בדורנו. הוא לא עושה לי טובה אישית. זאת טובה בעבורו, שפירותיה בעולם הזה והקרן קיימת בעולם הבא.
ב. עשר בשביל שתתעשר
"הרב אשי, נעשית צעיר בעשר שנים" - משפט זה, שנזרק לחלל האוויר בבוקר יום שני שגרתי בנתניה, בעוד המזוודות נפרקות מתא המטען של המונית שהגיעה מנמל התעופה 'לוד', לא היה סתם מחמאה אגבית של שכן לבבי. בעבור הרב אשי רבינוביץ, הייתה זו חותמת שמימית מהדהדת להחלטה גורלית שהתקבלה שעות ספורות קודם לכן, במרחק אלפי קילומטרים משם, בשכונת 'קראון הייטס' שבניו יורק.
ביום רביעי הזה, מוצאי "יום הבהיר ראש חודש כסלו", ישבנו מסביב לשולחן בבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה" להתוועדות חסידית. ראיתי בבית הכנסת את רב העיר 'טיומן' בסיביר, השליח הרב ירחמיאל גורליק, שחזר מכינוס השלוחים בארה"ב לעירו, דרך מוסקבה הבירה, והזמנתי אותו לשבת עימנו ולספר מחוויותיו בכינוס. כמו אחיו גם הוא פה מפיק מרגליות, ומרתק היה לשמוע ממנו את תיאור השבת:
"מראה ההתוועדויות בשבת הזו של כינוס השלוחים הוא מחזה שקשה לתאר במילים: אלפי שלוחים מכל קצוות תבל גודשים את האולם, ובהם המוני שלוחים צעירים שפניהם קורנות מאש של עשייה. משנה לשנה המספרים רק הולכים וגדלים בדרך הטבע ומעבר לטבע, וצבא השלוחים מתרחב ללא הרף. הצפיפות בהתוועדות קדושה שכזו היא מבורכת; אתה יושב, מתוועד מעט כאן ומעט שם, ואם קמת מכיסאך ולו לרגע קט - מקומך כבר נתפס בידי שליח אחר, ואתה מוצא את עצמך נודד בשמחה אל חבורה סמוכה.
באחת הנדידות הללו זימנה לי ההשגחה הפרטית ישיבה משותפת עם ידידי מהישיבה, הרב אשי רבינוביץ. אף שהוא צעיר ממני בשנתיים או בשלוש, זכינו לחבוש יחד את ספסלי הישיבה. כיום הוא מכהן כרב ושליח בשכונת גלי ים בנתניה - עיר ואם בישראל שבה פועלים לא פחות משלושים ושניים בתי חב"ד, שבכל אחד מהם מכהנים לעיתים כמה רבנים ושלוחים, המפריחים יחד את השממה הרוחנית בכל שכונה ושכונה בהצלחה כבירה.
וכך, בתוך המולת ההתוועדות, גולל בפניי הרב אשי את הסיפור המופלא. הוא נמצא בשדה השליחות כבר חמש עשרה שנה, אולם הסיפור התרחש לפני חמש שנים, עת ציין עשור ליציאתו לשליחות. 'הגעתי אז לכינוס השלוחים', הוא מספר לי בעיניים בורקות, 'וישבתי עם החברים. פתאום חלפה בי מחשבה מטרידה: נו, שוב נוסעים לכינוס? הרי כבר חלפו עשר שנים. עשור בשליחות הוא ציון דרך משמעותי, מעין יובל קטן, והרגשתי שאי אפשר להמשיך כך מכוח האינרציה. אמרתי לעצמי שאם נוסעים לרבי אחרי עשר שנים, חייבים להתחיל הכול מחדש, כאילו היום ממש יצאנו טריים לשליחות'.
במשך כל השבת ההיא הם ליבנו את הסוגיה הזו בינם לבין עצמם. הרי מצד אחד, השליח צובר עם השנים ניסיון יקר מפז, יציבות ותבונה מעשית שאין לזלזל בהם; אך מנגד, אורבת הסכנה לאבד את הרעננות הראשונית, את אותה חיות בוערת של השנים הראשונות. דווקא כאשר הכול כבר דופק כמו שעון, הקהילה מבוססת והמוסדות מתפקדים למישרין, מתגנבת לה תחושת נוחות מרגיעה. האדם הופך מחושב ושקול יותר, וכבר אינו אותו 'משוגע לדבר' שהיה בצאתו מכותלי הישיבה והכולל.
באותה שבת הם קיבלו החלטה נחושה: מוחקים מהתודעה את עייפות העשור שחלף, ויוצאים לשליחות מחדש בלהט של בחורים צעירים. השבת חלפה, יום ראשון עבר ברוממות רוח, וביום שני נחת הרב אשי בארץ ישראל ונסע במונית לביתו שבנתניה. ברגע שיצא מהמונית עם מזוודותיו, צעד לעברו עידו - השכן המסור האחראי על תחזוקת הבניין וטיפוח הגינה, אדם שהוא פוגש מדי בוקר וערב ומקיים עימו קשרי ידידות חמים. עידו הביט בו בפליאה וקרא: 'הרב אשי, נעשית צעיר בעשר שנים!'
לרב אשי, לא היה זה מקרה. כששליח יושב בהתוועדות אצל הרבי ומקבל החלטה אמיתית מפנימיות הלב, הרבי מעניק לו כוחות חדשים ומוחשיים כל כך, עד שהרעננות הזו קורנת מפניו החוצה, עד שאפילו השכן, שלא שמע דבר וחצי דבר על ההתוועדות בניו יורק, נוקב במספר המדויק של השנים שהתאפסו".
ג. להיוולד מחדש
והרב ירחמיאל גורליק המשיך: "הסיפור הזה הזכיר לי מעשה מופלא לא פחות, כזה שלא שמעתי מכלי שני אלא ראיתי במו עיניי בכינוס השלוחים לפני שנתיים. גולת הכותרת של ימי הכינוס היא מעמד ה'באנקעט' האדיר המתקיים ביום ראשון. באולם עצום ממדים מתכנסים כששת אלפים איש - שלוחים ורבנים, ולצידם תומכים, ידידים וראשי קהילות. בים האדם הזה כמעט בלתי אפשרי לאתר מכרים, אלא אם כן נפגשים באקראי במעגלי הריקודים. באותה שנה לא נותרו מקומות פנויים לצד אחיי, ומצאתי את עצמי יושב בשולחן עם שלוחים לא מוכרים.
בעודי יושב באולם ההומה, רטט הטלפון שבכיסי. על הצג הופיעה הודעה מגיסי היקר, הרב זלמן וישצקי, שהוא ואחותי משמשים שלוחי הרבי בעיר 'באזל' שבשווייץ זה עשרים וחמש שנה. בחסדי שמיים הם הקימו שם אימפריה של ממש: בניין רחב ידיים, שיעורי תורה תוססים ופעילות ענפה בימי חול ובשבתות בהיקף של מיליונים.
ואולם, מתברר שדווקא הפסגה הזו הולידה אצלם תחושה מוכרת. לאחר רבע מאה של עשייה מבורכת, כשהכול מתנהל על מי מנוחות ובשלמות מעוררת השתאות, החל לקנן בליבם חשש פנימי של דריכה במקום. לפני צאתו לכינוס השלוחים ישבו גיסי ואחותי לשיחה מלב אל לב, ובמהלכה פלטה אחותי משפט שהדהד בחלל החדר: 'אני מרגישה שאני צריכה להיוולד מחדש!'
ביום ראשון, שעות אחדות לפני מעמד ה'באנקעט', נכנס הרב זלמן אל האוהל הקדוש. ב'פ"נ' שכתב לרבי הוא שטח את רחשי ליבם הכנים: הודיה עמוקה על כל הברכות וההצלחה המופלגת, לצד תחינה נרגשת לזכות להיוולד מחדש בשליחות, לקבל כוחות רעננים ולהתחיל הכול באנרגיה של התחלה.
מכאן הוא נסע אל האולם והתיישב במקומו. והנה, בעודו יושב שם, הוא מקבל הודעה מהרב לוי גרליק, מרבני שכונת 'קראון הייטס': 'זלמן, היכן אתה יושב? אני מגיע אליך כעת'.
דקות ספורות לאחר מכן ניצב הרב גרליק מולו והושיט לו מעטפה. כל חסיד שמעטפה כזו נגלית לעיניו אוחזת בו צמרמורת קדושה; הייתה זו המעטפה הרשמית שבה נשלחו מכתביו של הרבי. 'הקשב נא', אמר לו הרב גרליק, 'מאז הסתלקותו של מזכיר הרבי, חמי הרב בנימין קליין ז"ל, מסדרים את הארכיון במשרדו ומוצאים שם מעת לעת מסמכים ומכתבים. השבוע איתרנו מעטפה סגורה שעליה מתנוססת כתובתו של חמיך. ידעתי שתגיע לכינוס, והחלטתי למסור לך אותה אישית'.
גיסי, שכמובן טבל במקווה טהרה באותו יום, אחז במעטפה בידיים רועדות. הוא מיהר לשלוח הודעה לאבי היקר - חמיו של גיסי - ושאל בחרדת קודש אם הוא רשאי לפתוח את המכתב שם, בעיצומו של הכינוס. אבי שיחי' נתן את רשותו.
גיסי פתח את המעטפה בזהירות, ושלף מתוכה מכתב מקורי משנת תשל"ז. כאשר קרא את השורות, אחזה בו רעדה של התרגשות עצומה: היה זה מכתב ברכה מהרבי לרגל הולדת בתו של אבי - הלוא היא אחותי, רעייתו של הרב זלמן!
הוא מיהר לחייג אל אבי נסער כולו: 'מה פשר הדבר?' אבי התפלא גם הוא, שכן בזמן לידתה הם כבר זכו לקבל את ברכת הרבי. לאחר בירור התחוורה התמונה המלאה: מיד כשנולדה אחותי, שיגרו הוריי הודעה לרבי, והרבי הכין וחתם על מכתב ברכה להולדת הבת. כעבור ימים אחדים, לאחר שניתן לה שמה בישראל, נשלחה הודעה נוספת, והרבי שיגר מכתב שני שבו שולב שמה הפרטי. במזכירות החליטו אפוא שלא לשלוח את המכתב הראשון, חסר השם, והוא נותר מונח במעטפה חתומה וסגורה.
ארבעים ושבע שנים המתין המכתב הזה בפינה חבויה, עד ליום המדויק שבו ביקשו השליח והשליחה 'להיוולד מחדש'! גיסי הראה לי את המכתב באולם, ועיניי ראו ולא זר: הדיו של חתימת יד קודשו נראה טרי וחי כאילו נחתם זה עתה, מעניק לאחותי ולגיסי לידה מחודשת, כפשוטה ממש". עד כאן סיפוריו המופלאים של האורח הרב ירחמיאל גורליק.
תופעה פלאית זו, שבה הרבי מרעיף טללי תחייה מוחשיים בדיוק ברגעים הנדרשים, אלו הם פירותיו של כינוס השלוחים. ההבנה המוחשית הזו, שהרבי רואה ללבבנו, שומע את תפילותינו וממשיך להזרים כוחות - לא רק בהשפעה רוחנית נעלמת, אלא באותות גשמיים, במכתבים ובדולרים המגיעים ליעדם בתזמון שמימי מדויק - היא ההוכחה החיה לכך שדבר לא השתנה מאז ג' בתמוז. הרועה הנאמן אינו עוזב את צאנו, ומכוחו אנו שבים אל שדה השליחות חדשים, רעננים ומלאי חיות.
ולתמונת השבוע שלי: צנים פחים בדרך
פטיש האוויר הפנאומטי השמיע טרטור חד ומתכתי שהדהד בין קירות הפח של מוסך הצמיגים, קוטע באחת את שטף המחשבות שנדדו איתי מהמשרד. מבעד לפתח המוסך הפעור אל הרחוב המוסקבאי הרטוב והצונן, יכולתי לראות את רכבי תלוי באוויר על גבי המגבהים ההידראוליים האדומים, משולל ארבעת גלגליו, כמו ממתין בסבלנות להוראה מלמעלה כדי לשוב ולנוע. בפנים, סמוך למכונת האיזון הכחולה, רכן המכונאי הצעיר בריכוז רב מעל הגלגל הכבד. מבטי נחת לרגע בחיוך סמוי על הניגוד המשעשע שבהופעתו: לגופו כבר לבש מעיל חורף עבה וירוק וידיו היו עטויות כפפות עבודה גסות מפני הצינה החודרת, אך לרגליו עדיין היו נעולות נעלי גומי קיציות וקלות, כאילו גם הוא עצמו טרם השלים לחלוטין את המעבר התודעתי מעונה לעונה.
השהות הכפויה הזו במוסך, בין ריח הגומי השחוק לצינורות לחץ האוויר, הגיעה לאחר ימים שבהם עסקתי לא מעט בנושא הזה מהזווית הציבורית שלו. בערוץ החדשות "מבשר טוב מוסקבה" פרסמנו בשבועות האחרונים שורה של תזכורות והתראות דחופות לנהגים בבירה הרוסית. כאן, במדינה שבה החורף אינו בגדר המלצה סימפטית אלא מציאות קשוחה ובלתי מתפשרת, החלפת הצמיגים איננה רק עניין של נוחות או זהירות וולונטרית, אלא חובה חוקית מוגדרת היטב. החל מראשית חודש דצמבר, המקביל השנה לימי חודש כסלו, ועד שלהי חודש פברואר בחודש אדר, חל איסור מוחלט לנוע בכבישי רוסיה עם צמיגי קיץ.
רק באביב האחרון עוד פרסמנו את אזהרות מרכז ניהול התנועה העירוני בכיוון ההפוך, אז הפצירו הרשויות בנהגים שלא למהר ולהשיל את צמיגי החורף בטרם תתייצב הטמפרטורה היומית הממוצעת מעל חמש או שש מעלות צלזיוס, מחשש לקיפאון לילי פתאומי. והנה, הגלגל שב והסתובב לו. כעת קורא משרד התחבורה להזדרז ולהחליף לסט חורפי בטרם יכסה הקרח השחור והחמקמק את האספלט בשעות הבוקר והערב. החוק הרוסי בעניין זה אינו סלחן: לצד הקנס הכספי, משפטנים מזהירים כי נהג שיתעלם מדרישה כתובה של פקח תנועה להחליף את צמיגיו עלול למצוא את עצמו מואשם באי-ציות להוראה חוקית של המשטרה, עבירה שהעונש עליה עשוי להגיע עד לחמישה עשר ימי מעצר.
אולם הנתון שמשך את ליבי יותר מכול בעת עריכת הידיעות הללו, וששב והדהד במוחי בעודי מביט במכונאי המהדק את הצמיג החורפי אל החישוק, הוא הסעיף המשפטי הנוגע לתאונות דרכים. על פי הנהלים במוסקבה, נהג המעורב בתאונת דרכים בחודשי החורף כאשר ברכבו מותקנים עדיין צמיגי קיץ, מוכרז ברוב המוחלט של המקרים כאשם בתאונה. הקביעה הזו תקפה ללא כל קשר להתנהלותם של שאר הנהגים המעורבים באירוע. גם אם הנהג שמולך סטה מנתיבו, וגם אם תנאי השטח היו קשים מנשוא, ברגע שיצאת אל הכפור הרוסי עם ציוד המותאם לימי שמש חמימים, האחריות מוטלת לפתחך.
בעודי ממתין שהגלגלים ישובו למקומם, חשבתי לעצמי עד כמה עמוקה התובנה הזו לחייו של כל אדם, ויהודי בפרט. רש"י הקדוש בפרשת השבוע שלנו, פרשת תולדות, מזכיר לנו בפירושו על נזיד העדשים העגולות שבישל יעקב אבינו כי העולם כולו מתנהל בתנועה מתמדת, שכן גלגל הוא שחוזר בעולם. החיים אינם עומדים על שמריהם. ישנן תקופות של קיץ מואר, ימים שבהם השמש זורחת, הדרכים סלולות והנסיעה בשבילי החיים, הפרנסה וחינוך הילדים מתנהלת על מי מנוחות. בימים כאלו, גם אחיזה שטחית וקלילה בכביש מספיקה כדי להתקדם בבטחה.
אבל גלגל הזמן סובב, ולעיתים יורד על האדם או על הסביבה כולה חורף רוחני או גשמי. הטמפרטורות בחוץ צונחות, רוחות זרות וקרות מנשבות ברחוב, והכביש הופך חלקלק ומסוכן. במצבים כאלו, הנטייה האנושית הטבעית בעת החלקה או התנגשות היא להפנות אצבע מאשימה כלפי חוץ: להאשים את תנאי מזג האוויר, את הרוחות הקשות של הדור או את התנהגותם של עוברי האורח האחרים שבדרך. אך כאן באה האמת הפנימית ומציבה בפנינו מראה נוקבת, ממש כפי שקובע חוק התנועה המוסקבאי: אינך יכול לשלוט במזג האוויר השורר בחוץ, וגם לא תמיד בהתנהלותם של הסובבים אותך, אך אתה נושא באחריות מלאה לשאלה עם אילו צמיגים בחרת לצאת לדרך.
מהו, בעצם, ההבדל המהותי שבין צמיג קיץ לצמיג חורף? צמיג החורף עשוי מתרכובת גומי שאינה מתקשה ומתאבנת כאשר הקור גובר, עם סיכות בולטות. הוא גם מתאפיין בחריצים עמוקים ומשוננים הרבה יותר. החריצים הללו נועדו לחדור מבעד לשכבת הקרח והשלג שעל פני השטח, לנקז את המים הקפואים ולהשיג אחיזה איתנה בקרקע היציבה שמתחת.
זוהי בדיוק העבודה הנדרשת מאיתנו בפרשת תולדות. יצחק אבינו מוצא את עצמו בארץ פלשתים, בסביבה עוינת וקרה שבה סתמו פלשתים את הבארות שחפרו בימי אברהם אביו ומילאו אותן עפר. פני השטח חסומים וקפואים. יצחק אינו מתייאש ואינו מאשים את תנאי השטח, אלא שב וחופר לעומק, מעמיק את החריצים באדמה הקשה עד שהוא מגלה מחדש את באר המים החיים. ובהמשך הפרשה אנו שומעים את ההבחנה הנצחית שבין הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו. כאשר הקול של יעקב, קול התורה והתפילה, נשמע בעוז ובחמימות פנימית שאינה קופאת, אין לידי עשיו ולצינה שבחוץ שום שליטה עליו.
לעיתים, בתוך מרוץ החיים והשליחות, אנו חשים שהעצירה במוסך גוזלת מאיתנו זמן יקר. הרכב מונף באוויר, הגלגלים מפורקים, ונדמה שהעשייה כולה נעצרה מלכת. אולם בתורת החסידות מוסבר כי דווקא העצירה הזו להתבוננות, לאיזון הגלגלים ולהעמקת החריצים הרוחניים, היא שמבטיחה כי הנסיעה כולה תוביל אל היעד בשלום. כשמוסיפים עוד שעה של לימוד תורה בעיון, עוד התוועדות חסידית שמחממת את הלב ומונעת ממנו להתקשות בקור של העולם, ועוד הידור במצווה שמעניק אחיזה יציבה בקרקע הקדושה, אפשר לצאת אל הכבישים הקפואים של החורף בראש שקט ובביטחון גמור שהמרכבה תגיע למחוז חפצה בבטחה.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.