מאיגרא רמה לבירא עמיקתא: חורבן גוש קטיף בתשעה
באב – שורש האסון של השביעי לאוקטובר
זה לא התחיל בשביעי לאוקטובר, וזה לא נגמר במחדל
מודיעיני של פקידים בקריה. מי שמחפש היום את ה"סיבה" לטבח הנורא, לדם
שנשפך כמו מים, לאסון הלאומי הגדול ביותר – אינו יכול לעצום את עיניו מול האמת
המרה והנוקבת: חורבן עשרים ואחד היישובים הפורחים בגוש קטיף ובצפון הרצועה הוא
החטא הקדמון. זה היה היום שבו נפרצו חומות ההגנה של ארץ הקודש, והתוצאה המדממת של
אותו פשע אסטרטגי ומוסרי התנפצה על פנינו.
חובה לדייק את הכאב ההיסטורי: האבל האמיתי,
השורשי, אינו בשביעי לאוקטובר. האבל הלאומי החל בשישי באב – היום המר והנמהר שבו
החל הגירוש הנורא מגוש קטיף. זהו התאריך שבו נגזרה כליה על חבל העוטף ועל עם ישראל
כולו. באותו יום שבו נעקרו בתי כנסיות, נחרשו יישובים ונקרעו משפחות מאדמתן, נזרעו
הזרעים לאסון שפקד אותנו כעבור שני עשורים.
היום, כל אלו המדברים על "הפקרה"
ומפרסמים ספרים ומאמרים על עומק המחדל, חייבים להבין את השורש האמיתי. "מר
ההפקרה" האמיתי לא נולד בשנים האחרונות – הוא התרחש ועוצב לפני עשרים ואחת
שנים, כאשר מדינה שלמה הפקירה את חבל הארץ הזה, עקרה את בניה ונתנה לרוצחים להשתלט
עליו. הניסיונות להציג את האסון ככשל נקודתי בלבד מחטיאים את המטרה; זוהי הפקרה
מבנית, רציפה, שתימשך ותאיים על כולנו כל עוד לא יוקמו היישובים מחדש ויוחזר
הריבונות היהודית לשטח.
במשך שנים מכרו לנו בולשיט מלוטש באולפנים
ממוזגים. סיפרו לנו ש"עזה תהיה סינגפור", שהנסיגה תביא שלום, שההתנתקות
תשפר את המצב הביטחוני. הוגי התוכנית ונותני הטון בתקשורת הכללית הציגו את אלפי
המתיישבים הגיבורים, שמסרו את נפשם יום-יום בלב השטח המורכב, כאילו היו "נטל
ביטחוני". אבל האמת, שהודחקה בבוז מתנשא, מתבררת היום בכל עוז הרשע: היישובים
הללו לא היו נטל. הם היו השכפ"ץ המבצעי, המוסרי והפיזי של עוטף עזה ושל מדינת
ישראל כולה. הם היו הקו הראשון שמנע מחמאס להקים צבא טרור מפלצתי, לחפור מנהרות
מוות ולשכלל מערכי רקטות ללא הפרעה מודיעינית קרובה.
אי אפשר לשכוח או למחוק את מה שראו עינינו לפני
עשרים ואחת שנים. אותם קולות בקיבוצי העוטף ובשמאל הקיצוני שלא רק תמכו בגירוש,
אלא שממו לאיד. הם ישבו מול מסכי הטלוויזיה וחככו ידיים בהנאה למראה אחינו, יהודים
יראי שמיים, נשים וילדים, מגורשים מבתיהם, מועלים על אוטובוסים ומושפלים עד עפר.
השמחה לאיד הזו, הרצון לראות את הציבור האמוני נשבר ונקבר תחת דחפורי הגירוש, עשתה
להם טוב על הלב. הם האמינו שאם רק ייפטרו מה"מתנחלים", ישכון פה שקט
נצחי.
חבל שלא הבינו אז, שברגע שהם מפקירים את גוש
קטיף, הם גוזרים את דינם של יישוביהם שלהם להיות קו החזית הבא. ברגע שצה"ל
נסוג והפקיר את עזה לידי המרצחים, השטח המת שנפתח הפך למדגרת המפלצות שפרצה בסופו
של דבר את הגדרות. התוצאה הייתה ידועה מראש לכל מי שעיניו בראשו ותורת ישראל לנגד
עיניו. הכתובת הייתה על הקיר, באותיות של דם. במקום להסתכל רק על התוצאה של המחדל
הצבאי הנקודתי, חובה על עם ישראל להביט אל הסיבה העמוקה: מי שהפקיר את חבל עזה
לגורלי פרא, קיבל את עזה בתוך בתיו.
כעת, מתוך השבר הגדול, התיקון חייב להיות ברור
וחד-משמעי. הגיעה השעה להפוך את הקערה על פיה, לתקן את חטא הגלות הפנימית ולחזור
הביתה. הגיע העת ליישב את עזה היהודית, להקים מחדש את מעלות גוש קטיף ולבנות
יישובים תורניים ופורחים בכל רחבי הרצועה – כמה שיותר מוקדם. רק נוכחות יהודית
איתנה, תורנית ומיישבת תחזיר את הביטחון האמיתי, ותוכיח לכל אויבינו כי ארץ ישראל
שייכת לעם ישראל לעולמי עולמים. הגיע הזמן שכל אותם שהובילו, תמכו ומחאו כפיים
לחורבן ירכינו ראשם, יכירו בחטאם הגדול, ויבינו שאת מחיר האשליה הטרגית שלהם –
כולנו נושאים על כפינו בדם, ביזע ובדמעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.