מאת הרב אליעזר שמחה ווייס
אחרי
יום הכיפורים – הכותל ואחריותנו - י"א תשרי
התשפ"ז
זה
עתה יצאנו מיום הכיפורים. שעות ארוכות עמדנו בתפילה ובצום לפני הקב"ה. בבתי
הכנסת ברחבי הארץ והעולם אמרנו את סדר עבודת הכהן הגדול ביום הקדוש: כניסתו לקודש
הקודשים, הקטרת הקטורת, הזאת הדמים והרגע שבו יצא בשלום מן הקודש.
אך
השנה איננו יכולים להתעלם גם ממה שקדם ליום הכיפורים. במשך שבועות הגיעו המוני
יהודים לאמירת סליחות. לילה אחר לילה התמלאו בתי הכנסת, בתי המדרש והכותל המערבי
במתפללים. אנשים מכל רחבי הארץ הגיעו לירושלים כדי לומר יחד: "לך ה' הצדקה
ולנו בושת הפנים", ולבקש: "סלח לנו אבינו כי חטאנו".
זהו
מראה שאי אפשר להישאר אדישים אליו. עם ישראל מבקש את קרבת ה'. אנו מבקשים תשובה,
סליחה וכפרה, ירושלים ובית המקדש.
וכאשר
אנו אומרים ביום הכיפורים את סדר העבודה, אין אנו רק קוראים על דבר שהיה בעבר. אנו
מבטאים את געגועי הדורות. אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, על הפסקת עבודתו ועל
חסרון השראת השכינה בישראל. אנו מבקשים: "השב העבודה לדביר ביתך",
ומייחלים ליום שבו תשוב עבודת בית המקדש למקומה.
הגעגועים
הללו אינם רק זיכרון של העבר. הם חלק מעבודת ה' שלנו.
וכאן
מתעוררת שאלה שאיננו יכולים להתעלם ממנה.
כיצד
אנו יכולים לצאת מיום הכיפורים, לאחר שהתאבלנו על חורבן בית המקדש והתפללנו על
בניין ירושלים, ולעמוד מנגד כאשר מקום הקשור כל כך למקום המקדש מוצג כמקום לקיומו
של אירוע תפילה נוצרי בינלאומי?
השאלה
איננה רק מה אחרים עושים. השאלה הראשונה היא מה אנחנו עושים.
האם
אנו באמת מאמינים במה שאנו אומרים בתפילותינו?
האירוע
המדובר אינו רק הצעה או שמועה. המארגנים מקדמים אירוע תפילה נוצרי עולמי המתוכנן
ליום 7 באוקטובר 2026. באתר הרשמי הוא מתואר כאירוע תפילה בן 24 שעות, המשודר
מירושלים ומוצג כ־"Live from the Western Wall (Kotel),
Jerusalem, Israel". המארגנים מזמינים כנסיות,
מנהיגי קהילות, רשתות תפילה וארגונים נוצריים ברחבי העולם להשתתף.
אין
מדובר אפוא באדם פרטי המגיע לירושלים ומתפלל לעצמו. מדובר באירוע המאורגן ומוצג על
ידי מארגניו כאירוע תפילה נוצרי עולמי, כשהכותל המערבי מוצג כמקום שממנו האירוע
ישודר.
השאלה
היא אפוא פשוטה: האם הכותל המערבי, המקום שבו יהודים מכל קצוות תבל שופכים את לבם
לפני אביהם שבשמים, ראוי לשמש מוקד לאירוע תפילה נוצרי עולמי?
הכותל
המערבי אינו רק אבנים. חומות הר הבית אינן רק שרידים מן העבר. אלו מקומות הקשורים
לבית המקדש, לירושלים ולגעגוע של דורות לשוב ולראות את השכינה בישראל.
חז"ל
אמרו: "לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי".
במשך
דורות שפכו יהודים את לבם שם לפני אביהם שבשמים, בעת צרה ובעת שמחה, בדמעות,
בתפילה ובגעגועים.
מי
שעמד זה עתה ביום הכיפורים והתאבל על חורבן בית המקדש אינו יכול לראות בכותל
המערבי עוד מקום ציבורי, כאילו אין לו משמעות מיוחדת.
יש
מקומות בעלי חשיבות היסטורית. יש מקומות בעלי חשיבות לאומית. ויש מקומות הקשורים
בקדושת ישראל, בבית המקדש ובשכינה.
הכותל
המערבי הוא מקום כזה.
לכן
איננו יכולים להשאיר את תפילות יום הכיפורים בבית הכנסת ולנהוג למחרת כאילו אין
להן משמעות.
חז"ל
אמרו: "רחמנא ליבא בעי" – הקב"ה חפץ בלב. כאשר יהודי מתפלל על
ירושלים ועל בית המקדש, הדברים צריכים להיכנס ללב ולהשפיע גם על יחסו למקומות
המבטאים את הגעגועים הללו.
מדוע
אנו חוזרים בכל שנה על סדר עבודת הכהן הגדול?
מפני
שהחורבן איננו רק מאורע מן העבר. חסרון בית המקדש הוא חסרון שאנו נושאים עמנו בכל
דור ודור. משום כך אנו מתפללים על מה שחסר לנו ומבקשים על מה שאנו מייחלים לראות
חוזר ונבנה.
"אם
אשכחך ירושלים תשכח ימיני" אינו פסוק השייך רק לטקס הנישואין. הוא מבטא את
חובתו של יהודי לזכור את ירושלים במשך כל חייו.
ואחרי
יום הכיפורים עלינו לשאול את עצמנו: האם התפילות שלנו משפיעות על הדרך שבה אנו
מתייחסים לירושלים ולמקומות הקשורים לבית המקדש?
אם
אנו מתפללים על בניין ירושלים, עלינו לחוש את הקשר העמוק אליה. אם אנו מתאבלים על
חורבן בית המקדש, עלינו להבין את משמעותם של המקומות הקשורים אליו. ואם אנו
מתפללים על חזרת השכינה לציון, עלינו להתייחס בכבוד וביראה למקום שאליו נשאו
יהודים את עיניהם במשך דורות.
אין
פירוש הדבר שאנו מבקשים לפגוע באדם אחר או להעליב את אמונתו.
להיפך.
יש לנו ידידים נוצרים רבים ברחבי העולם, ורבים מהם עמדו לצד ישראל בתקופות קשות,
יצאו נגד האנטישמיות והביעו ידידות ותמיכה בעם היהודי. על כך עלינו להכיר תודה.
אך
הכרת תודה אינה מחייבת אותנו לטשטש גבולות.
נוצרי
יכול לבוא אל הכותל המערבי ולכבד את המקום ואת חשיבותו לעם היהודי. אך דבר זה שונה
מהפיכת הכותל למקום או למוקד של אירוע תפילה נוצרי בינלאומי.
אפשר
לכבד, בלי לשתף את מקום התפילה שלנו.
אין
בכך עוינות ואין בכך כפיות טובה. זוהי שמירה על אופיו של הכותל המערבי ועל ייעודו
כמקום תפילה יהודי.
איננו
הולכים לכנסיות או למסגדים ומבקשים להפוך אותם למקומות לתפילה יהודית. אנו מבינים
שלכל מקום יש את אופיו ואת ייעודו.
כך
גם לגבי הכותל המערבי.
יש
מי שחוששים שעלינו להיזהר שלא לפגוע בידידינו הנוצרים, במיוחד בשל התמיכה שהם
מעניקים למדינת ישראל. אכן, עלינו להכיר טובה לידידינו. אך הכרת טובה אינה צריכה
להתערבב עם שאלות הנוגעות לקדושת המקום ולזהותו היהודית של הכותל המערבי.
גם
השימוש במושג "פיקוח נפש" בהקשר הזה מחייב זהירות. פיקוח נפש הוא
מיסודות התורה, ובמקום שיש סכנה אמיתית לחיי אדם הוא דוחה כמעט את כל התורה. אין
ראוי להשתמש במושג זה בכל מצב שבו קיים חשש שמא אמירת "לא" תגרום
לאי־נעימות מדינית או תפגע ברגשותיו של ידיד.
אפשר
לומר תודה מכל הלב לידיד, ובאותה נשימה לומר בכבוד:
זהו
הכותל המערבי. זהו מקום תפילה יהודי. אנו מבקשים לכבד זאת.
יום
הכיפורים הסתיים, אך משמעותו אינה מסתיימת עם הצום. התפילות שהתפללנו צריכות לצאת
איתנו מבית הכנסת.
התפללנו
על ירושלים. התאבלנו על החורבן. הזכרנו את עבודת הכהן הגדול. אמרנו: "ותחזינה
עינינו בשובך לציון ברחמים".
גם
השנה ראינו עד כמה עם ישראל קשור לירושלים. המוני יהודים הגיעו בלילות הסליחות,
צעירים ומבוגרים, מכל חלקי הארץ, כדי להתפלל ולבקש רחמים. אי אפשר לראות מראה כזה
ולא להבין את הקשר העמוק של עם ישראל לכותל.
אם
בית המקדש יקר לנו, עלינו להוקיר את המקומות הקשורים אליו. אם ירושלים יקרה לנו,
עלינו לשמור על אופייה היהודי.
אין
זו דחייה של מי שאינו יהודי. זוהי נאמנות למה שאנו עצמנו אומרים לפני הקב"ה.
ואולי
זהו אחד המסרים שעלינו לקחת איתנו מיום הכיפורים: תפילה אמיתית אינה מסתיימת
במילים. היא צריכה לבוא לידי ביטוי גם בדרך שבה אנו עומדים על קדושת ירושלים ועל
אופיו היהודי של הכותל המערבי.
פיתקא
טבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.